חרונולוגיה חסרת חשיבות

לכבוד הבחירות הבאות, החלטתי למחזר חומרים. הלכתי לפוסט שמקבל כאן את הכי הרבה תגובות עד כה (ותודה לישרא- שלא מסוגלים להפסיק את הספאם שאני מקבל בגלל תגובות ספאם), ומשם המשכתי הלאה, לסידרה שעשיתי לפני שנתיים על עתידה של מדינת ישראל. כשירות לאלה שיילכו להצביע ויחשבו שהצבעתם מקרבת עתיד כזה או אחר. אגב, גם הפוסט הלא פוטבולי הקודם שפרסמתי כאן יכול לשמש מדריך לבוחר.
 

"זה כאילו האנשים כאן חיים במציאות אחרת, מה הם לא יודעים מה קורה סביבם?" שאלה ש' קאלי בתימהון. אחת הטענות שטוענים חוקרי תקשורת אמריקאית כנגד הרדיו השמרני וחדשות פוקס היא בדיוק זאת, הם יוצרים תמונת מציאות אלטרנטיבית למצב העובדתי, ממסכים את המציאות באמצעות חצאי אמיתות, קביעת סדר יום אלטרנטיבי בנוגע לנושאים חסרי חשיבות, והטלת ספק בעובדות ובתהליכים ידועים. בנוסף, תקשורת זאת מתעלמת מסוגיות חשובות או מכסה סיפורים באופן מסולף. התקשורת בישראל נדמית כאילו כולה לקחה שיעור מהתקשורת האמריקאית הזאת. כדי להכיר במציאות, אזרחי ישראל צריכים לעבוד קשה במיוחד. הקושי במציאת המציאות יכול להסביר את התחושה של ישראלים כה רבים שאין להם יכולת לשנות את המציאות, או במלים אחרות, שאין להם עתיד כאן.

-

 כשאני מסתכלת 25 שנה אחורה ו-25 שנה קדימה אני יודעת שאין כאן מה לעשות.

עשרים וחמש שנה אחורה, לא היה כאן כלום. לא היה כלום. ההתפתחות מדהימה. לפני 25 לא היה אינטרנט. הכבישים, הכבישים, לא היו בכלל כבישים. המדינה התפתחה. אף מדינה לא התפתחה ככה. פשוט מדהים. הסתכלתי אחורה, 25 שנה כזאת התפתחות לא יכול להיות בשום מקום. רק בישראל התפתחות שכזאת. תשתיות, תחבורה, אינטרנט. מדהים, מדהים. אבל 25 שנה קדימה. לא מסוגלת לראות. זאת לא התרבות שלי. לא התרבות שלי. אני מרגישה שעוד 25 אני לא אהיה התרבות השלטת פה. אני לא אדע מה לעשות, איך להתנהג זה לא התרבות שלי. זה לא רק הערבים. לא רק הערבים. זה גם המרוקאים. אני כבר עכשיו קוראת בעיתון, ולא מאמינה. זה לא התרבות שלי. אני לא ארגיש בנוח פה. כן, אני רוצה לעבור לאירופה. שם זאת התרבות שלי, שם אני ארגיש כמו בבית. פה, פה זה לא התרבות שלי. נכון, הערבים לא מתרבים כל כך הרבה, אבל זה לא, זה לא רק הם. זה התרבות כולה. אני מרגישה כאילו אני מאבדת את התרבות. בנינו כאן מדינה לכיוון אחד, אבל זה לא התרבות שלנו יותר. אני מרגישה לא שייכת, אני מרגישה שזאת לא המדינה שלי. לא התרבות שלי. זה גם הזרים שכל הזמן פה. נכון, ישראל התפתחה נורא יפה ב25 שנה האחרונות, אבל לא, אין פה עתיד. זה לא התרבות שלי. החרדים משתלטים כאן המון, כל הזמן. הדתיים גם. הם לא כמונו, והם מתרבים, עושים הרבה מאוד ילדים. אנחנו לא נהיה כאן, התרבות שלנו תהיה תרבות של מיעוט. אני לא גזענית. לא מפריע לי שהערבים יהיו פה הרוב מבחינה דמוקרטית. אבל כשיהיה כאן ערבי ראש ממשלה, זאת לא תהיה התרבות שלי. אני לא ארגיש שזאת המדינה שלי פה יותר. אז מה אתם אומרים, שהנתונים לא מתיישבים. שהערבים לא יהיו פה רוב עוד 25 שנה, אבל זה לא, זה לא רק הם, זה גם המזרחים, כבר עכשיו אני מרגישה שהתרבות, זאת כבר לא המדינה שלי, לא התרבות שלי. אני אחפש לעזוב, כי התרבות הזאת היא לא שלי, ולמרות כל ההתפתחות המדהימה של העשרים וחמש שנה האחרונות, זאת כבר לא תהיה המדינה שלי.

 דוברת מונולוג זה עזבה את מדינת ישראל לפני כשנתיים, באופן זמני. כמובן!

-

כמו הכל כאן, כל דבר יפה וטוב כאן נהרס. אם הייתי יכולה, הייתי מחר בבוקר עוזבת. אין כאן עתיד. הכל נשרף, הכל עומד להישרף. וממשיכים לקשקש לנו על מלחמות. כמו מלחמת לבנון השנייה, לא ערוכים כאן לכלום, לא למלחמה, לא לשריפות, לא לעבודה, לא לעזרה לאנשים, כלום. אין כאן בשביל מה להישאר. אם הייתי יכולה, מחר, מחר בבוקר הייתי עוזבת. אני אפילו לא יכולה להגיד שפעם היה כאן יותר טוב, לא, תמיד חשבתי שבסוף עדיף יהיה לעזוב. אבל עכשיו, אחרי שגם הכרמל נשרף. ולא, לאף אחד בעצם לא היה איכפת. כי לאף אחד כאן לא איכפת כבר מכלום. שום דבר יפה לא יכול להפתחת כאן. סדר עדיפויות דפוק, ולא ערוכים לכלום. העיקר מבלבלים את המוח שנהיה ערוכים לזה. הפרסומות בכלל מדברות איתנו על זה שהממשלה שרפה את הכרמל. משום מה רוצים לשכנע אותנו שאסור לסמוך על הממשלה. נכון, אין לנו מה לסמוך על הממשלה, אבל בעצם, זה התפקיד של הממשלה לדאוג לכך שלא יהיו שריפות. לא תפקיד של עמותה, לא תפקיד שלנו. היא צריכה להשקיע בזה. היא צריכה גם להשקיע בחינוך, אבל לממשלה לא איכפת מכלום, ואנחנו לא דורשים שיהיה איכפת לה. אנחנו מיואשים, כי אם גם הכרמל נשרף, אז בשביל מה. פעם עוד חשבנו שחיפה הנורמאלית, השקטה, היפה, עם הריאה הירוקה של הכרמל מכל צדדיה עוד תעזור לנו לשמור על שפיות מסוימת. שאפשר יהיה ללכת לטייל בכרמל ביום שבת. רק לא מזמן עשינו את זה. עכשיו הכל נשרף. העתיד שלנו לא עכשיו עלה באש, עכשיו הוא רק קיבל את החותמת האחרונה שבסוף יישארו כאן רק להבות. לא, לא להבות חביבה. גם כן שם מוזר לקיבוץ. להבות שאכלו כאן את הכרמל, להבות שאוכלות כאן הכל. להבות ושריפה שרק מבהירים שוב, שכן, נכון, שריפות יש בכל העולם, אבל בעולם יש עוד משהו שקשה לי לראות שקיים פה. עתיד, קוראים לדבר הזה. וכאן, לא חושבת שיש אותו.
-

"הדור הזה, אם לא הכרת אותם אישית, אי אפשר להאמין איזה זוועות הם עברו." -

התשובה מוועדת התביעות דווקא הייתה מפתיעה. לא דחו את התביעה על הסף. רק דרשו עוד מסמך אחד. מסמך אחד להביא על אישור כניסה לארץ משנת 1947, מהרשם הממשלתי. לא סיפור גדול. מסמך אחד. למרבה ההפתעה, אפשר היה להשיג את המסמך האחד הזה. המסמך נשלח לוועדת התביעות. אותה הוועדה שאמורה לפצות ניצולי שואה מכספיה הרבים. שישה שבועות מאוחר יותר, כלומר חודש וחצי הגיעה התשובה מוועדת התביעות. לא, זאת לא הייתה הודעה שייתקבל פיצוי, ודאי שלא. רק חסר עוד מסמך. כן, עוד מסמך חסר. נכון, הם יכלו להודיע על כך בפעם הראשונה, כשאמרו שמסמך אחד חסר, אבל אז לא היו עוברים שישה שבועות בלי המסמך החסר הנוסף. אישור חיים. שכן, אולי בתקופה של ששת השבועות דורש הפיצוי נפטר, ואז וועדת התביעות לא תצטרך לשלם. וכך, ממסמך למסמך, חולפים השבועות, והחודשים, והתביעה אינה נדחית, למרבה ההפתעה, היא רק אף פעם לא נענית. 
-
המצב שלה הדרדר לאחרונה, היא כבר אינה צלולה. היא עברה כל כך הרבה בחיים שלה. מספר מחנות, רעב אחריהן. איבוד משפחה. כרגע, כל הזכרונות האלה חוזרים לרדוף אותה היא כבר אינה צלולה. אפילו פסיכיאטר אחד אמר שכן, עם כל מה שעברה, אשפוז או טיפול פסיכיאטרי הדוק הוא הפתרון הרצוי.  לקחו אותה לבית החולים. רק שאין מקום בבית החולים הפסיכיאטרי, ובבית היא לא יכולה להישאר. לכן אושפזה בפנימית או במחלקה אחרת. לא סתם, באיכילוב (ע"ש אריסון?)! מספר ימים לאחר מכן, שמענו על כך. בעלה, בעצמו אוד עשן עלה נידף על סף קבר, שגם לו מספר חתום בעור, המבוגר ממנה בשש שנים, סיפר שהיחס בבית החולים היה נורא. היה מחפיר. היה מחריד הוא סיפר. כשדיברו איתה, התעניינה במשפחה, שאלה על הילדים, הייתה צלולה לגמרי. רק לגבי בית החולים היא אמרה:"זה לא היה בארץ. זה היה בגרמניה." (במושבת העונשין.
-
אחרי התאונה הבהירו שישנן מספר אפשרויות. יש את השתל הזול, כזה שמחזיק מעמד שנתיים. נותנים אותו לאנשים זקנים, שתוחלת החיים שלהם לא ארוכה, וזה בסדר. אבל לאיש צעיר כמוך, ניתן את השתל היקר, זה שתל שמחזיק מעמד זמן ארוך, לא עושה בעיות ומחזיר אותך לחיים רגילים לגמרי. גם בניתוח פרטי אפשר לקבל את השתל הזה.
-
אחרי התאונה, לא שאלו שאלות בבית החולים הציבורי. צריך שתל. להחליף את המפרק שנשבר. זאת אינה בעיה, ניתוח פשוט והכל חוזר לקדמותו. האישה המבוגרת, שעברה דבר או שניים בחייה, כולל מחנות ועבודת כפייה, אך נותרה צלולה ושורדת, ומשפחתה הבינו שזוהי האופציה היחידה. הם לא ידעו שיש יותר משתל אחד. הם לא ידעו שלאנשים זקנים, שתוחלת החיים שלהם אינה ארוכה, נותנים את השתל הדפוק. שתל שמחזיק שנתיים. הם עשו את הניתוח. שנה וחצי לאחר מכן, השתל הדפוק נדפק. כפי שהיה צפוי שיקרה. והאישה הזקנה, צלולה עד לרגעיה האחרונים, שלא נכנעה לקשיי חיים רבים כל כך הוכנעה על ידי מערכת הבריאות הישראלית. וכך, אכן תוחלת החיים שלה לא הייתה ארוכה.
-
"הדור הזה, אם לא הכרת אותם אישית, אי אפשר להאמין איזה זוועות הם עברו." היא אמרה. "ומדינת ישראל לקחה את כל השילומים מגרמניה" היא המשיכה "אבל היום, מתנהגת אל הניצולים כאל נטל שצריך להיפטר ממנו." וכך מדינת ישראל והחברה הישראלית עושות.

לעתים נדירות אפשר למצוא טורי דיעה המוכיחים עד כמה כותבם מנותק מהמציאות. מובן שכותבם מתלונן על כך שכולנו, הישראלים, לא מחוברים למציאות, והוא היחיד שמחובר.

אבל איך אפשר להתייחס ברצינות לכותב שמבקש מאיתנו "להחליף דיסקט" שלוש או שבע פעמים לאורך טור דעה אחד? הכותב לא יודע איפה הוא חי? הוא לא יודע שאין דיסקטים יותר? שאי אפשר להחליף אותם? נעלמו, כמו מכונת הכתיבה, מכונת הירייה, ועליונות הגזע הלבן. כמו אמינות ה"עובדות" של הכותב,  גם הדיסקטים היו אמצעי לזמן קצר מאוד. שלוש ארבע שנים והם נעלמו. למען האמת, כיום אין שום יכולת לקרוא דיסקטים. הדיסקט מת אי שם לפני 12 שנה, כשהמציאו את כונן הזיפ ולאחריו המציאות את מקלות הזיכרון, היו אס בי.

והכותב? כמו דעותיו, תקוע אי שם באמצע שנות התשעים, ומתעקש שהוא היחיד שמכיר במציאות כפי שהיא, למרות שקפא בזמן. אולי צריך להציע לכותב לשדרג את כל המערכת שלו (יש היום  מערכות שאפשר לדפדף בהן באמצעות היד, אפילו בלי מקלדת!!! לא כל שכן, דיסקט. כן, מערכות בהן המגע האנושי הוא המוביל, ולא הטכנולוגיה המיושנת. אולי כדאי לכותב להתעדכן ולראות שמגע אנושי, ולא צריבת תודעה והחלפת דיסקט זה מה שיעבוד במציאות של המאה הנוכחית), כי אם ימשיך להסתמך על דיסקטים, הנתק שלו מן המציאות רק יחריף, והוא היחיד שיוכל לתקשר עם עצמו. בעצם, זה מה שהוא מאחל לישראל ומייחל לה, שרק ישראל תוכל לתקשר עם ישראל, כי רק לישראל יהיה את הדיסקט. לשאר העולם יש כבר היום כונני רשת.

מחר או מחרתיים אי"ה בלי נדר, איזה מאמני פוטבול צריך היה לפטר.

בהולכי ברחובות העיירה שכוחת האל שבשכנותה אני כמעט גר נתקלתי בתור ארוך. למען האמת, הלכתי לתחנת האוטובוס הביתה.

מיד צילמתי אותו. התור היה, כפי שאפשר לראות, בכניסה למרכז האומנויות, שם ישנה הבמה הגדולה בה מופיעים כל מיני מי ומי. לא רק התור היה ארוך מאוד, כפי שאפשר לראות, כל הכרטיסים נגמרו מזמן. והקהל, הוא עמד וקיווה שיכניסו אותו לאותה ההופעה. הגשם לא ירד, הקור לא היה נורא, ועדיין, הקהל עמד וחיכה בתור שייתכן שבסופו לא חיכה לו כלום, כי לא יורשה להיכנס.

החידה היא כמובן מי הוא או היא המופיעים להם הקהל עומד בתור כזה ארוך?

א. כוכב רוק בסדר בינוני - בריאן אדמס

ב. כוכבת פופ בסדר גדול - טיילר סויפט

ג. הרכב קלאסי - הפילהרמונית של בודפשט

ד. כוכב אקדמי בסדר גדול - נועם חומסקי

ה. מכשיר טכנולוגי בקנה מידה בינוני - אייפד

בין הפותרים יוגרל שום דבר.