חרונולוגיה חסרת חשיבות

בימינו אין לך טיסה בה ציפורים עצבניות אינן מתעופפות. מובן שכולי תקווה שאף ציפור עצבנית לא תתעופף לתוך המנוע של המטוס. זאת באמת תהיה ציפור עצבנית. לא, אלה אינן הציפורים העצבניות המדוברות. רוב השחקנים באותן ציפורים עצבניות כלל אינם מעלים בדעתם שציפור עצבנית עלולה להיות מסוכנת מאוד. הסכנה הגדולה ביותר של הציפור העצבנית, בעיני המשחקים, כמו זאת במושב לימיני, היא לערימת קרטונים או קופסאות. כך נראה לפחות, במסך המחשב הדק והנייד שלה.

כן, אכן, האנושות התקדמה. כרגיל. עכשיו אנחנו יכולים להעביר את זמנינו בבטלה טיפשית כמו לירות ציפורים עצבניות על אינספור קרטונים היוצרים צורות יפות כמו למשל ארמון. בשביל זה היה צריך את איינשטיין. בשביל זה היה צריך את אפל, את המסך הדק, את האייפד, ואת כל שאר האיייים למיניהם.

הקרטונים מימיני ממשיכים להתמוטט. ואני חושב, רגע, זה מה שרציתי לכתוב? פעם הייתי כותב דברי טעם במטוסים, אני ושלמה, שמחפש את אלוהיו לאחרונה. עוד אחד מסימני הסוף של ישראל. שלמה מחליף את הדיילת, את הריקוד, את הברושים באלוהים. ובדואט עם אברהם טל. כרגע אני בדואט עם האלוהים של שלמה שימשיך להעיף את הציפורים העצבניות ויפסיק להרקיד את המטוס שלנו, שעסוק בלהיכנס בכל גוש אוויר בדרכו, מקפץ משל היה ציפור עצבנית בדרכה לקרטונים המטים לנפול. טוב, אבל אין זה מטוס לארצות הברית. זהו  מטוס בארצות הברית. אולי לכן ההשראה מתרכזת בעיקר בציפורים עצבניות.

המטוס מנמיך. מתקרב לנחיתה. או אולי מחפש להתכופף מתחת לאותם גושי אוויר בהם הוא עסוק בלהיתקע כל הזמן. הבטן מתהפכת. מזל שהם הפסיקו לתת אוכל במטוסים. אחרת המצב כאן היה רע הרבה יותר. אפילו הדיילים מסתובבים כנכאים במסלול הצר שיש להם ללכת. מוזר, אבל באמריקה הדיילים הרבה יותר זקנים מבארץ. אין להם תאריך תפוגה, ממש כמו לביבי, (שרה הדיילת לשעבר הייתה הקישור ההגיוני בין שני הנושאים האלה). ביבי מלך ישראל. דווקא קליט. האמת, ביב כמו דוד הוא המלים שאפשר לקרוא משני הצדדים והמשמעות נשארת. חבל שיש את הי' השנייה. בגימטריה ביבי זה שתיים פחות מאהבה, כלומר הוא בדיוק מה שאנחנו אוהבים. לא האהבה האמיתית שלנו אלא משהו קרוב. כמעט. אולי לא אהבה. לא, לא אהבה בעצם, יהוה. או, הגיוני באותה מידה. ביבי הוא כמעט אלוהים. רק כמעט. בעצם, יותר טוב מאלוהים. יותר טוב מאהבה. ביבי הוא המלך. אישית, אני מעדיף את זוהר ארגוב.

כנראה שמכוניות בארץ הקודש גדלו, או אולי הכבישים קטנו, אחרת קשה להבין מדוע רוב המכוניות מתעקשות לנסוע במרכז המסלול, כלומר צמוד מאוד לקו המפריד בין שני המסלולים. קצת מפחיד. לעתים קרובות. אולי הנהגים, כמו המדינה עצמה, לא מסוגלים לשמור על גבולות יציבים ומוכרחים מדי פעם לחדור לאזורים שלידם. אולי זה החינוך.

הטקס השנתי של בית הספר התחיל במצעד דגלנים. ממש כמו ביום העצמאות צעדו ילדי כיתה ח' או אולי ז' עם דגלי המדינה, עשו צורות, ושמעו את צעקת המורה להתעמלות "קדימה צעד", א-לא הרס"ר הצבאי, ושינו צורה.

הדגלים האלה הזכירו לי את הסיפור אצל רפי רשף יום קודם. הסיפור הרגיל על אלימות (כפי שיש בכל מדינה שלא מקצה מספיק משאבים לחינוך, רווחה, שיטור, או כל שירות ציבורי אחר שמטרתו להוביל לחברה רגועה, מחונכת ושוויונית). הפעם, אחד דקר שני, אבל הגליק בסיפור היה שאיש שלישי רדף אחרי הדוקר, הצליח לתפוס אותו ולהחזיק אותו עד לבוא המשטרה. אחרי הסיפור, ראיין רפי, שעסוק בלהקשיב בעיקר לעצמו, את אותו אדם שלישי שתפס את הדוקר. המרואיין עמד בפני המצלמה, והתראיין. רק דבר מוזר אחד היה במרואיין. הוא החזיק את דגל ישראלי על כתפו השמאלית, משל היה ויקי כנפו. אמי כמעט לא שמה לב לדגל, עד שטרחתי להסביר לה. כיוון שהמרואיין אתיופי, הוא חייב היה להחזיק דגל, אחרת היו חושבים בו שהוא, ר"ל, סודני או פליט מציף אחר את מדינתנו. אמי, בלית ברירה, הסכימה איתי.

בעצם, הטקס בבית הספר לא התחיל במצעד דגלנים. הטקס התחיל בצרחותיה של המנהלת, טוב, צרחות זה אולי מוגזם, צעקותיה על כל תלמידי בית הספר להיכנס לכיתות. לא הבנתי למה צריך לצעוק, אבל היא צעקה.

אמא אחת, אותה אני מכיר שנים, גרה לפני שנתיים שנה בארצות הברית. ילדיה למדו במערכת החינוך האמריקאית שנה. ואז הם חזרו ונמצאים כבר שנתיים בישראל. ועדיין, האמא מספרת, הילדים מתגעגעים לארצות הברית. אף מורה כאן בישראל לא מתקרבת לאלה שהיו להם בארצות הברית, כך סיפרה לי. ילדה הגדול, בן 11, וילדתה הקטנה, בת 7, עדיין מתגעגעים למורות ולמנהלות בארצות הברית. המורות שם אף פעם לא צעקו עליהן. למנהלת לא היה קול מאנפף וגם היא לא הייתה עסוקה בלצעוק. המורים והמנהלים שם היו רגועים, שלווים, ואף מורה בישראל לא תוכל להגיע לכך ולא תוכל להחליף אותן. כשהאמא מנסה להסביר לבנה שכן, אבל זה שלנו, הוא עונה ב"אז מה?"

מורה אחת מספרת לי שהיא דווקא הייתה רוצה שילמדו אותה כיצד לא לצעוק בכיתה. היא מייחלת לכך שבתעודת ההוראה אותה היא מוציאה כרגע יסבירו לה דרכים ללמד, ישקיעו בהקניית כלים ללימוד, כך שתוכל ללמד טוב יותר. צחקתי עליה. היא לומדת להוצאת תעודת הוראה יום אחד בשבוע. היא מלמדת בשאר חמשת הימים. כך, היא נכנסה לכיתה לפני שלמדה כיצד ללמד. המנהגים הפרקטיים שלה לעולם לא ישתוו עם מה שתלמד באותו יום בודד. וכמובן, אי אפשר להפוך אדם למורה טוב ביום אחד בשבוע. אבל, כיוון שהתגמול למורה, החשיבות החברתית של המורה, וכל היחס למורה הוא כזה שיום אחד בשבוע זה כמעט יותר מדי בשביל להכשיר מורה, הבהרתי לה, שהיא מצפה למשהו שלא יקרה בישראל.

ואולי ההוכחה הניצחת לחוסר השפיות כאן היא הבורסה ומניות התקשורת בה. בכל מקום אחר בעולם מחיר מנייה מגלם את שוויה העתידי. כך, מניות הסלולרי היו צריכות לצנוח כבר לפני חודשים, כשהחליט שר התקשורת לשנות את כללי שוק הסלולרי. זה אמנם קרה, אבל עדיין, רק ביום שבו אכן נפתח השוק באופן מעשי צנחו המניות. למה? כי אין כאן תכנון לטווח ארוך, לא של מניות, לא של חברות, לא של מדינה, לא של כל כלום. ואולי לכן הכבישים כאן קטנים מדי, המכוניות גדולות מדי, המורים מרוויחים מעט מדי, התלמידים זוכים ליותר מדי צעקות, ואפילו הבורסה מטורפת ומתנהגת בצורה לחלוטין לא רציונלית. בעצם, הבורסה, ככל בורסה, משקפת את החברה בה היא מתפקדת. טוב, לפחות הבורסה מתפקדת, בניגוד לחברה ולדמוקרטיה הישראלית. אבל אפילו היא מתפקדת גרוע.

כולנו יודעים שמדינת ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. בייחוד אותם פלסטינים בשטחים הכבושים, והאנשים הטסים אליהם.

כולנו גם יודעים שבישראל ישנה רק מעצמה בינלאומית אחת חשובה. ארצות הברית. היא גם המודל הדמוקרטי והחברתי של ישראל. באמריקה, ערש הדמוקרטיה, ישנה עיתונות חופשית (כמעט). וברור, שישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרת התיכון, תתמוך בעיתונות חופשית כמו זאת שקיימת באמריקה. גם ברור שישראל תעשה ככל שביכולתה לקדם את תדמיתה בעיני האמריקאים, שכן הם היחידים התומכים בנו בעולם (לא כולל רון פול).

כמו בכל כתבה על ישראל חייבים לראיין את ארי שביט. אז ארי שביט התראיין. ארי שביט הסביר שהנוצרים הם נזק היקפי. כרגיל, שביט היה מלא חוכמות. טפשיות.

ואז התראיין גם שגריר ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, בארצות הברית, ד"ר מייקל (מיכאל) אורן. הוא הסביר שלא הנוצרים בארץ הקודש הם הבעיה. הבעיה היא המהפכה במזרח התיכון. עכשיו, כשהמזרח התיכון בוער כולו באיסלאם קיצוני, עכשיו אתה עושה כתבה דווקא על ישראל? אורן כמעט והוציא מכתב המציע לכתב לטוס לסוריה, אבל עצר בעצמו והמשיך לשתף פעולה עם הכתב. שכן, להתראיין לעיתונות חופשית היא דבר חשוב בדמוקרטיה, ומייקל אורן (האמריקאי) יודע זאת. לכן הוא התראיין לכתבה. מייקל אורן טען שהנוצרים עוזבים בגלל האסלאם הקיצוני. הנוצרים המקומיים לעגו להסבר זה. אבל בכל זאת, שגריר ישראל אמר זאת ושיתף פעולה עם הכתב. זה טוב לדמוקרטיה, חשבתי, שהוא מתראיין לשישים דקות. הנה, ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, מתמודדת עם ביקורת כנגדה מהתקשורת החופשית, נשמת אפה של הדמוקרטיה הגדולה, אמריקה.כך לפחות חשבתי, עד שבוב סיימון המשיך בסיפורו.

ואז סיפר בוב סיימון, הכתב המוערך, שמייקל אורן, שגרירה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הרים טלפון לנשיא חדשות CBS והאחראי הראשי על שישים דקות וביקש ממנו לבטל את הכתבה. עוד לפני שידורה! כן, שגרירה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ניסה למנוע שידור של כתבה עוד לפני שידורה. בוב סיימון לא שתק, וטרח לשאול את אורן לאור המצלמות את השאלה כיצד העז להרים טלפון כדי לבטל את הכתבה. אורן הסביר שהוא ידע שהכתבה עומדת לפגוע בישראל ביקש לבטלה. סיימון אמר שהוא כתב עיתונות כבר שנים ארוכות והרבה אנשים נפגעו מכתבות שהם ראו, אך איש עדיין לא נפגע מכתבה שהוא טרם ראה, ולמרות זאת אורן התלונן עליה. אורן ענה לשאלה זאת שהוא ידע שהכתבה עומדת לפגוע. סיימון קטע אותו ואמר לו שלא, הוא אינו יכול לדעת מה הכתבה עומדת לעשות לפני שידורה. אורן הודה שאכן אינו יכול לדעת ובכל זאת פעל למניעת שידורה של כתבה זאת.

כך פועלת מדיניות החוץ של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. היא מנסה למנוע שידור של כתבות לפני שהיא רואה אותן ולפני שידורן. היא מנסה לצנזר את העיתונות של הדמוקרטיה הגדולה בעולם. היא משחירה את שמה של ישראל במדינה שבה נמצא קהל התומכים הגדול ביותר של ישראל. במשדר החדשות החשוב ביותר בארצות הברית קיבלו כל הצופים תמונה כיצד רואה מדינת ישראל את חופש העיתונות. חופש העיתונות קיים, כל עוד הוא לא פוגע במדינת ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. נכון, הצופים גם קיבלו תזכורת שישראל שולטת בשטחים שכבשה לפני ארבעים וחמש שנה, שהשטחים הכבושים הם גבינה שוויצרית, בה החורים הם של הפלסטינים. כל הצופים ראו שהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לא מסוגלת להתמודד עם מידה מזערית של ביקורת בלי לעקם את כללי המשחק. הדמוקרטי.

את כל זה הם ראו בכתבה זניחה, שנושאה לא היה מעורר הדים, ולא יעורר שום הדים. ממש כמו המטס. אבל ממשלת ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, בדרכה האופיינית, פגעה במדינת ישראל על ידי השחרתה בשידור בפני צופים אמריקאים במשדר החדשות החשוב ביותר בארצות הברית. ממשלת ישראל, ושגרירה, הוכיחו שהם לא מבינים מהי דמוקרטיה ומהי תפקידה של העיתונות, ומהי חשיבותה של חופש העיתונות בדמוקרטיה. ואת זה הם עשו בשידור בכתבה של כתב חדשות חשוב, בתכנית החדשות החשובה בארצות הברית, הידידה היחידה של ישראל בעולם.

מעין מתנה שכזאת ליום העצמאות. ואם לעשות פראפרזה על דברי ראש הממשלה: ממשלת ישראל שכחה מזמן מה זה להיות דמוקרטיה.

יש לה יותר מדי תחומי עניין.

התלוננה האם על בתה, שהייתה לידה. הבת התגוננה באומרה שהיא עוד לא יודעת מה היא רוצה לעשות בחייה.

לי לא נותר אלא להגיד לשותפי, שזוהי אחת התלונות המעציבות ביותר ששמעתי.

אכן, חיסרון שכזה, להיות סקרן. להתעניין בהרבה מאוד תחומים. בימינו, כמעט שאין חיסרון גדול ממנו. הרי שוק העבודה דורש ידע נקודתי, צרות אופקים עד כדי שלמות, כי אחרת מתעוררות שאלות.

בכלל, האתיקה עלולה להיכנס לפעולה אצל אנשים סקרנים. אבל לא רק האתיקה. גם חוסר ההתמקדות במטרות המפעל. מפעל במובן המוסדי, והרי כל מוסד תעסוקתי כיום הוא מפעל. בין אם זאת אוניברסיטה, שמנוהלת כמו סלקום, או סלקום, שמנוהל כמו צבא, או צבא שמנוהל כמו כל ארגון אחר שמטרתו להשיג את מטרותיו בצורה היעילה ביותר, ולעזאזל עובדיו, רוחם, תחומי העניין שלהם, סקרנותם הטבעית.

בכלל, המוסד הזה עומד להסתיים. הרי הוא בכלל סטיה מן הטבע. מפעלים היו אלה שצריכים להכשיר את העובדים של הדור הבא. מדוע אוניברסיטאות אמורות לעשות זאת? מאימתי תואר ראשון הפך למצרך שהופך אנשים לעובדים טובים יותר? ודאי שהמצב הפוך. תואר ראשון אידיאלי יהפוך אנשים לעובדים רעים יותר. הוא יעודד את תחומי העניין שלהם, יעודד אותם לשאול שאלות. במקום להתמקד, להתמקצע, להשתלב בשוק העבודה בצורה מיטבית (חלומם של ההורים ושל המעסיקים), אנשים ירחיבו את אופקיהם, ילמדו, יגלו תחומי עניין חדשים. יגלו שסקרנות היא מהות האנושות ויבינו שאין להתלונן על כך שיש להם תחומי עניין רבים מדי. ודאי אין להתנצל על כך. אבל אז הם יסבלו בעבודה. בכל עבודה, למעט בעבודה שנותנת לסקרנות דרור, וכמה כאלה כבר נשארו?

הרי אפילו העבודה האקדמית מנסה לשתק את רוח הסקרנות על ידי העלאת כמות הפרסומים ההכרחית לקביעות לבלתי מושגת. על ידי עידוד תחרות והשגת קרנות מחקר שיחקרו את מה שבעלי הממון רוצים, ויגלו את המסקנות המתאימות לבעלי הממון (ע"ע המחקר הרפואי). או גרוע כמעט כמו כך, למדינה המממנת. מקומות עבודה אחרים? ודאי שאינם מעודדים סקרנות. (ואל תספרו לי על גוגל).

אז מדוע בעצם כולם מעודדים את כולם להשיג תואר אקדמי?

כנראה שיש לי יותר מדי תחומי עניין. אחרת לא הייתי מעז לשאול שאלות כאלה. אחרת הייתי מבין את תפקידי, תפקידנו כולנו, להגביל את האנושות, להצר את תחומי העניין, לגרום לאנשים בעלי תחומי עניין רבים מדי להתנצל, להגביל את עצמם, להגביל אותנו. בטוח שהם יהיו מאושרים יותר. או לפחות הוריהם יהיו מאושרים יותר. ודאי שמקומות עבודתם יהיו מרוצים יותר.

אכן, יש לה יותר מדי תחומי עניין.