חרונולוגיה חסרת חשיבות

נפתח בחידה. המשפטים הבאים (באים כאן בקיצורים המבוקשים) "קמו גדרות שחצו בתי גידול ובודדו מבני מינן וממקורות השתייה והמזון. בידוד זה אף יכול להזיק גנטית לדורות הבאים. חציית בית הגידול מצמצמת את המגוון של הפרטים שאתם ניתן להתרבות. דבר זה אף יוצר, פעמים רבות, ליקויים גנטיים." נכתבו ע"י:

2. סמולני הזוי על גדר ההפרדה באזור הכפר ארם בירושלים

4. ימניה מטורללת על נחל בשטחים

ונמשיך לכתבה מהמרקר, הסוקרת את אחד הספרים החשובים ביותר בארצות הברית בשנה האחרונה. הכתבה כמובן מהללת את הספר. הספר סוקר את השינוי החברתי בארצות הברית וטוען שארצות הברית הפכה מחברה בעלת שבט אחד בשנות השבעים לחברה בעלת שני שבטים כיום, כאשר הפער בין עשרים האחוז העשירים לשלושים האחוז העניים גדל כל כך שאי אפשר לראות בהם אותה חברה.

לכבוד ההחלטה שהתקבלה, למחוק את האותיות הקטנות מפרסומות ומהגבלות עסקיות, הנה שלל חוויות מהיומיים שלושה האחרונים.

בעקבות מסע קניות מטורף זכינו באינספור קופונים ומתנות בקניון המקומי הקרוב למקום מגורינו.

בשבוע שעבר למשל ניסינו לקבל את מתנת הספרים שהגיעה לנו בחנות. החנות הייתה בסדר, הספרים אמנם כבר נגמרו, אבל הבטיחו לנו שכשיגיעו חדשים, אם נגיע שוב, נקבל אותם. המשכנו לקבל שרוכים למשקפיים. היו לנו פתקים לשישה שרוכים. המוכר כמעט התעלף, לא, רק שרוך אחד לאדם, שרוך אחד לאדם. יצאנו עם שני שרוכים ששווים קליפת השום. מוכרת הספרים בחנות האחרת נתנה לנו דווקא שש חוברות עבודה לילדים. הילדים מאוד שמחו לעבוד, ואנחנו שמחנו שמוכרת הספרים לא דיברה עם מוכר המשקפיים. המשכנו כה וכה, ולפתע ראינו גלגל ענק שמחלק פתקאות וקופוני הנחה. סובבנו הגלגל מספר ראשוני בעל שתי ספרות פעמים, וזכינו ב19 עשר קופוני הנחה.

קיבלנו הרבה קופונים שווים. למשל, קיבלנו שבוע מתנה במועדון הכושר המפואר שנמצא בקניון. שמח וטוב לב הלכתי היום למועדון הכושר המפואר שנמצא בקניון. נתנו לי טפסים למלא, מלאתי. ואז הגיעה המנהלת. השבוע מתנה הוא חינם אבל צריך לשלם 29 שקלים. סימני השאלה זינקו מעיניי. יש לי פונקציה מיוחדת כזאת בעיניים. אבל כתוב חינם, שבוע חינם. כן, אבל כתוב גם בכפוף לתקנון. מנהלת המשמרת גם הסבירה לי ששבוע חינם הוא בעשרים ותשעה שקלים, ושבוע מלא עולה מאה ושלושים שקל, ולכן ישנה הנחה משמעותית. אבל חינם זה חינם. ניסיתי שוב. אבל כפוף לתקנון זה כפוף לתקנון. החלטתי שחדר הכושר בבניין מגוריי הוא באמת חינם, ולכן עליתי להסתובב בקניון המפואר עצמו.

כיוון שהתפנה לי זמן, החלטתי בכל זאת לברר את העניין. שבוע החינם במועדון הכושר המפואר היה מטעם הנהלת הקניון, לכן שמתי פעמיי אל הנהלת הקניון לשאול איך הפך שבוע חינם לשבוע בעלות 29 שקלים. האחראית על השיווק בקניון הופתעה. כן, זה אמור להיות חינם. היא הרימה טלפון אל מועדון הכושר המפואר ודיברה עם מי שדיברה. הסכום הוא למגבות, היא הסבירה לי. אבל לא רציתי מגבות, אמרתי. אבל הוא לא רצה מגבות. אבל בלי מגבות אי אפשר, הסבירו לה. טוב, היא אמרה לי שאין מה לעשות. ששבוע בחדר הכושר זו הטבה בשווי 1000 שקל, כפי שהסביר לה האיש בצד השני של הקו. אמרתי לה שאם כך, מנוי שנתי בחדר הכושר עולה 52000 או במלים חמישים ושניים אלף שקל. אבל היא לא יכלה לעשות דבר. היא גם הופתעה קצת. היא הציעה לי מתנה חלופית. ספר מחנות הספרים. הגיעו כבר הספרים, שאלתי. כן. השיבה.

נגמרו, אבל הבטיחו לי שכשיגיעו חדשים, אם נגיע שוב, נקבל אותם. אפילו לא התעצבנתי על פקידת השיווק ששלחה אותי עם פתק נוסף לחנות הספרים, אחרי הכל, איך יכלה לדעת שהספרים נגמרו?

אחרי חנות הספרים ניסיתי לממש את שאר פתקאות ההנחה שהיו ברשותי. בחנות הבגדים הראשונה אליה נכנסתי הסבירה לי המוכרת שהכל בלוף. אני יכול להשתמש בקופון, אבל בחנות עצמה יש מבצעים טובים יותר מהקופון, וברור שאין כפל מבצעים. לא קניתי. לא ניצלתי את חמישים שקלי ההנחה שהיו לי.

בחנות השלישית בדיוק שמו מזוזה. ברביעית, המחירים שוב הפכו את הקופון שבידיי למגוחך לרעה. אבל, סוף טוב הכל טוב, בחנות אחרת, הנחת חמישים השקלים הייתה אטרקטיבית לבגד שעלה 80 שקלים. קניתי, והרגשתי שסוף סוף, האותיות הקטנות לא הצליחו לעבוד עליי.

בסופו של דבר, על האותיות הקטנות התגברתי. אבל מזל שיש תקנון. אחרי הכל, כולנו כפופים אליו.

כשהגעתי הביתה, חיכה לאמי כרטיס הנוסע המתמיד של אל-על. ניסיתי להירשם לאתר שלהם, וגיליתי שהצטרפות למועדון הנוסע המתמיד של אל-על עולה 25 דולר, או לחלופין כמאה שקל. למזלי, מישהו כבר שילם עבור אמי מחיר זה, כי אני לא הבנתי איך בכל העולם כל חברות התעופה רוצות שתצטרף למועדון הלקוחות שלהם חינם אין כסף, ורק אל-על גובה על כך 25 דולר.

בכיתה א' ילדים לומדים לכתוב ולקרוא. למען האמת, חלק ניכר מהילדים מהמעמדות המחונכים יודעים לקרוא ולכתוב כבר לפני כיתה א', ובכל זאת, שם הם לומדים שוב לכתוב ולקרוא.

רצה הגורל ונזדמן לי לעזור בשיעורי בית לכיתה א'. הילדים לומדים לקרוא, ואז לכתוב. ישנו סיפור קצר, הילד קורא את הסיפור, ואז משיב על שאלות על הסיפור. קראתי את הסיפור. בגלל שהעברית קשה שפה, הסיפור מופיע עם ניקוד. קראתי את הסיפור עם הילד. ילדה לצורך העניין, למעט המרחב הציבורי בישראל, בו יש להדיר נשים, המגדר בסיפור זה אינו כל כך חשוב. קראתי את הסיפור ושמתי לב שישנן טעויות רבות בניקוד. כלומר, כל הניקוד שהופיע, נראה על פניו כנכון. אולם, המון סימני ניקוד היו חסרים. הסיפור היה על סנדל. המילה סנדל נוקדה כמו שצריך, למעט העובדה שלא היה דגש בד'. אחרי ה' הידיעה לא הופיע שום דגש. גם אחרי ב' השימוש ששולבה עם ה' הידיעה (שבימי תחילת חידושי העברית נכתבה "בהבית", לדוגמא) לא הופיע הדגש. ככלל, אף אחד מהדגשים הללו לא הופיעו. התעצבנתי. שמתי לב שהדגשים היחידים שהופיעו היו אלה שהבחינו בין ב' דגושה לב' רפה, או פ' או כ' לצורך העניין. מאוד התעצבנתי. כזה אני, מתעצבן, והתחלתי לסמן את כל הדגשים החסרים. הילדה, תלמידה חרוצה, סימנה אותם, ואפילו לא ביקשה הסברים רבים מדי מדוע מופיעים שם הדגשים. היא אגב ידעה שאלו הם דגשים, אפילו שבתחילה קראה להם נקודות. היא גם ידעה, מה שרבים מהמסיימים בתי ספר תיכון וכותבים עבודות באוניברסיטה בימים אלה לא יודעים, שצריך לשים נקודה בסיום משפט צמוד לאות האחרונה.

אז כן, הורים בדקו את ספרי הלימוד של ילדכם. סביר שהם מלאים טעויות.

ולפני שמתנפלים עליי, הטיעון ש"זה מסובך מדי בשביל ילדים בכיתה א' להבין את כל הדגשים האלה המופיעים במילים, ולכן זה לא הופיע בספר", ברצוני לטעון שטיעון זה מעצבן ומטומטם. ראשית, הוא מניח שהילדים מטומטמים. שנית, הוא מניח שאי אפשר להגיד לילדים שישנם דברים סבוכים שיוסברו להם מאוחר יותר. שלישית, טיעון זה אינו מצדיק מצב בו החשיפה הראשונית של ילדים לכתיב ולניקוד מלאה בשגיאות ניקוד קשות.

ודובדבן או שניים לסיום:

לאחר הסיפור הופיעו מספר שאלות. השאלה הראשונה הייתה "מה ראתה ...", כשהמילה "מה" נוקדה בקמץ. השאלה השלישית הייתה "מה היה ..." ומתחת למילה "מה" לא הופיע ניקוד כלשהו. בתחילה הנחתי שרצו ללמד את הילדים לקרוא את המלה "מה" גם ללא ניקוד. אולם, אז נזכרתי בכלל הארכאי במיוחד שהמלה "מה" מתנהגת כה' הידיעה ולכן הניקוד הנכון היה צריך להיות "מה" עם סגול. אולי לא רצו הכותבים לכתוב טעות גסה, ולכן לא ניקדו כדי להימנע מהצורך להסביר מדוע מופיע שם סגול, בניגוד לעברית המדוברת כיום. או אולי, כמו שאמרה סבתה של אותה ילדה, המורים עצמם אינם מכירים את הכללים האלה, ולכן אין לצפות שהילדים יידעו אותם.