חרונולוגיה חסרת חשיבות

אולי הדבר הכי נורא במסעדות פה באזור שהן מחזירות אותי אחורה בזמן. פתאם הזיכרון שלי מתחיל לעבוד. זכרונות עגומים מאותם שנים שרובינו כבר אפילו לא מתגעגעים אליהם, ואפילו לא למוזיקה שלהן, כן,  כך הן שנות השמונים.

הלכנו  למסעדה סינית וזה היכה בי. בעצם, זוהי אותה מסעדה סינית, אחת עד שלוש, שהיינו הולכים אליהם אי אז, בשנות השמונים העליזות. היתרון במסעדות סיניות הן זולותן. לכן, משפחות מעמד הביניים בשנות השמונים, עם ילדים גדלים, לא יכלו להרשות לעצמן מסעדות אחרות. לכן, היתה פריחה של מסעדות סיניות. בכולן התפריט היה זהה. בכולן הסינים היו סינים. בחיפה היו לפחות שלוש מסעדות כאלה שמשפחתי הייתה נוהגת לפקוד בעיתות ואירועים, דוגמת ימי הולדת לא גדולים מדי. כך, הסינית של דניה, עליה השלום, וגם הסינית בסטלה מאריס, עליה השלום, וגם הסינית ברחוב המרכזי במושבה, קראו לה על שם המדינה השכנה לסין. טייואן. או, נזכרתי איך כותבים את זה. בערך. האוכל בשלושתן היה זהה. הוא לא היה לא טעים. הוא היה אחיד מאוד. כמו בסין. אורז, וחמוץ מתוק, ולפעמים היינו משתוללים ומזמינים עוף בקשיו. עוף בקשיו. לכן, כשהמליצו לנו על מסעדה סינית פה הלכנו. יכולנו לדעת שהממליץ גם הוא נתקף נוסטלגיה? לא. אבל המסעדה כמיטב המסורת של שנות השמונים. אגרול עבש למדי, חמוץ מתוק טעים, והשאר לא משהו שנספר עליו. (בעצם, כבר סיפרנו).

ואחרי זה יש גם מסעדות איטלקיות. פופולו, לחיפאים בינינו מהווה מודל ראוי לחיקוי. שוב, חזרה אחורה. קצת פיצות. קצת פסטות. לא יותר מדי חדשות או מגניבות. עושה רושם שהבטטה אינה משחקת כאן תפקיד כפי ששיחקה בדרום קליפורניה. אז נשארנו עם הפסטה ברוטב אלפרדו, או אדום, או פטריות. ואו!!! להיטים קולינאריים אחד אחד.

נכון, יש כאן גם איזה כמה מסעדות כאלה של פיוז'ן. כלומר, אותה המצאה גאונית, שאסורה מן התורה, של שעטנז טעמים וריחות, שסופו לרוב לא טעים. אה, ויש גם מסעדה צרפתית. מסעדת הגורמה. קוראים לה כמובן, שה אלבר, בצרפתית אני בטוח שזה נשמע יותר טוב. דווקא היא מזכירה לי את המסעדה היוקרתית בירושלים, שם סבי לא היה לוקח אותנו לאכול. הוא העדיף את בני הדייג. קמצן! אבל לפעמים, פעם בירח כחול, באירוע חשוב באמת, הוא היה לוקח אותנו לאיזה שה כזה או אחר. כמובן, כילד, לא הערכתי את המסעדות האלה יותר מדי. אולם, מוס השוקולד בהן היה טעים בדרך כלל. לא כמו זה של אמי, אבל טעים.

לאחרונה נפגשתי עם מקדוני. כן, כן, איש ממדינת מקדוניה. מה, לא ידעתם שמקדוניה קיימת?

ש' טוענת שמי ששייך למדינה ששוקמה אחרי 2000 שנה, איני יכול  לצחוק על המקדונים. הרי גם הם עם עתיק שהוקם לתחייה. ודאי שאני יכול לצחוק על המקדונים. כי מי שמע עליהם? מה, מאז ימי אלכסנדר הגדול, אלכסנדר מוקדון, מה הם עשו בהיסטוריה?

המקדוני קורא למדינתו מסדוניה כמובן. אבל זה רק בשביל לעצבן את היוונים. כי הם מבטאים את זה עם ק', אז הוא חייב לבטא את זה עם ס'. בטח זה האות C ביוונית. שאפשר להגות אותה בשתי הדרכים. ההבדל בין לטינית ליוונית, כמובן.

אחרי זה טרחתי לבדוק, את מי הם שונאים יותר, אותם מקדונים דמיוניים, את הטורקים או היוונים. והתשובה ברורה, את היוונים, האימפריה שעל חורבותיה קמו אותם מקדונים.

התחלתי לדמיין מה הלאה? קרתגו החדשה, שתקום על יסודות לוב הישנה? פתרון מצוין אחרי קדאפי.

ומה עם טרויה? והלנה היפה, שפניה השיקו אלף ספינות.

בכלל, מדוע שלא כל אותן ערי מדינה יווניות יחזרו ויקומו לתחייה? הרי יוון עצמה מתפרקת. פושטת רגל. אז מדוע שלא תקומנה ספרטה ותחליט שהיא מדינה עצמאית. ואתונה, בוודאי יכולה לחזור לימי האימפריה שלה מהמאה החמישית לפני הספירה. וקורינתוס? מה איתה? הרי היא זאת שצחקה אחרונה, אחרי שספרטה ואתונה הרסו אחת את השנייה. אז כן, בואו נחזור לימי ערי המדינה, נחריב את יוון, נקים את מקדוניה מחדש, ועליה נוסיף את כל אותן ערי מדינה ממש קוליות, כמו קורינתוס, לסבוס, מינאוס, ספרטה ואתונה. מדינות עצמאיות, ללא חובות, ללא צורך באותה המצאה טיפשית של מדינת לאום. אם מקדוניה יכולה, גם הן יכולות. וכך אפשר יהיה לחזור לדרכמה, ולאגורה, ולכל אותם מקומות ומושגים נהדרים. אנדרלמוסיה הוא הנהדר שבהם.

והכל בגלל מקדוני אחד. כאילו שמקדוניה קיימת. הא!

בבלוג הצבעוני שלי התחלתי היום סידרה עיתית חדשה.

מזמן לא היו לי סדרות עיתיות. נכון, הכרונולוג ממשיך לדווח בשצף קצף על קורותיי היומיומיים. אבל מאז תמו ימי ספירת הקלוריות, לא התחלתי עם סידרה עיתית חדשה. אז בשעה טובה, לקראת תשע"ב הבאה עלינו לטובה, התחלתי לפתוח בסידרה עיתית חדשה, שסופה מי ישורנו.

למה, אתן בטח שואלות את עצמכן, למה עוד סידרה עיתית שעין איש לא תשזפנה?

ובכן, כרגיל, צריך להאשים את ש'.

העונות מתחלפות, כך מלמדים אותנו בביצפר, ובישראל משפט זה חסר משמעות כמעט כמו "שתהיה בן שמונה עשרה יהיה שלום". הרי עונה אחת קיימת בישראל, קיץ. שאר הזמן יש קיץ. ובחלקם נוספים בשנה ישנו קיץ. אבל בניכר, בגולה, ישנן עונות. לא מאמינים? ובכן, גם ש' טענה שלא אאמין. יתר על כן, תצא בחוץ, היא אמרה, ותראה. העונות מתחלפות. הנה, העץ, אתה רואה את העץ בגינה, היא אמרה, הוא הסימן שהעונות מתחלפות. אתה לא מאמין לי? אז למה שלא תצלם אותו מדי יום ואז תראה איך העונות מתחלפות. כל יום תראה שהעץ ייראה מעט אחרת.

היא בנתה על מספר דברים מובנים מאליהם. הראשי שבהן הוא כמובן עצלנותי. ברור שלא ארצה להביא את המצלמה, הטחובה לה למעלה באיזשהו ארון שאיש אינו יודע איפה היא. שאביא את המצלמה מלמעלה למטה, ואז אצלם את העץ ואז אקח את המצלמה חזרה למעלה ואז אעלה את התמונות למחשב ואז אעשה איתן משהו.

אבל כרגיל, ממעיטים כאן בערכי, והחלטתי להשיב מלחמה שערה.

איך עשיתי זאת? כמובן, החזרתי באותו המטבע, כלומר הכיתי את ש' בנשקה היא, הטכנולוגיה. היא הכריחה אותי לקנות מצלמה. כלומר פלפון. ובכל פלפון מצ'וקמק כיום ישנה מצלמה. כך שלא צריך לעלות למעלה להביא את המצלמה. אפשר להשתמש בטלפון. הזמין תמיד. וקל (טוב, יחסית) להעביר התמונות למחשב. ואז לפרסמן. וכך אעשה.

מדי יום (אולי אפילו פעמיים ביום, כי אני בפיגור של כמה ימים מתחילת הפרויקט) אעלה תמונה של העץ בגינה לאתר. העץ ישתנה עם עונות השנה. אשתדל לצלם מאותו המקום, ופחות או יותר באותה השעה - שעת אחר הצהריים המאוחרת. וכך, תוכלנה להיות עדות לחילופי העונות, לשנה המתחלפת, לעונות המשתנות, לעצים הפושטים צורה ועלווה, הלובשים כפור או לא.

ולמה שתרצו לראות את כל זה? מי אמר שתרצו? אבל אם תרצנה, אתן יכולות, בבלוג הצבעוני שלי.

עדיין הולך לים כשאני יכול. כמו לפני שנה.

עדיין הים אותו ים. כמו לפני שנים.

(הייתי חייב)

עדיין רץ שני קילומטרים בים. כמו לפני שנתיים.

עדיין בפחות מאחת עשרה דקות. כמו לפני שנים.

עדיין מסתכל על האנשים סביבי בים. כמו לפני שנה.

עדיין צעירים ממני. כמו לפני שנים.

עכשיו כבר מבוגר מהם כפליים וכמעט כפליים.

עדיין חושב, כמו לפני שנה, שכשהייתי בגילם הייתי מבוגר מהם הרבה יותר.

עדיין מאמין, כמו לפני שנים, שכשיהיו בגילי יהיו מבוגרים ממני עשרת מונים.

עדיין תוהה,

נו,

העובדה שאיני מרגיש שהזדקנתי, מה איתה?

האם אותם צעירים וצעירות רואים אותי כפי שאני כיום? או כמו לפני שנים?

או כפי שאני רואה את עצמי, כמו היה זה לפני שנה, ושנתיים, וחמש ושבע ועשר שנים.

נו, גם לפני שבע שנים הלכתי לים.

הרגשתי לא השתנתה מאז. לפני שנה.

מראי אינו השתנה מאז (אולי כרס או שתיים יותר). לפני שנים.

האם גם אני לא השתניתי?