חרונולוגיה חסרת חשיבות

הפרסומת במטוס ביקשה ממני להשקיע. אני תמיד מוכן להשקיע. היא ביקשה ממני להשקיע במדינה בה כל שנה מסיימים 450000, או במלים ארבע מאות חמישים אלף, צעירים וצעירות אוניברסיטה.

בחדשות במטוס סיפרו על הבחירות הקרבות. התחזית הייתה שמפלגת השלטון הנוכחי תנצח בבחירות הדמוקרטיות. מפלגת השמאל תתחזק, ומפלגת הימין הקיצוני תיחלש, בעיקר בגלל שערוריות מין של ראשיה. החדשות סיפרו שמפלגת השלטון תנצח בבחירות כיוון שהיא מובילה את המדינה בעשור האחרון להישגים הגדולים של המדינה בתקופה המודרנית.

למדינה קוראים תורכיה. היו בה בחירות בה ניצחה מפלגתו של ראש הממשלה המכהן ארדואן. מדי שנה מסיימים בתורכה כחצי מיליון איש תואר ראשון. ההדגשה על החינוך האוניברסיטאי כבסיס להשקעה ולפיתוח, ככלי לפרסום אפילו בכלי טיס, היא בסיס לא רע למדינה מודרנית. כן, הסיפור הבא, במספר חלקים ככל שאבחר, יהיה על תורכיה. או לפחות על תורכי אחד.

אחרי שהתעצבנתי מקיר האפרטהייד המוסלמי, זה שמציג את גדר ההפרדה כגדר גזענית שמבססת אפרטהייד, הלכתי לתשובה הציונית ההולמת. תומכי ישראל אינם מאורגנים כמו המוסלמים ולכן מסתפקים במספר פלקטים. מעצבנים. במיוחד.

מיד בפתיחה הם מצהירים מהי ציונות: התנועה הקוראת להקמת בית לאומי ליהודים במולדתם ההיסטורית. מובן שהתעצבנתי. הרי לפי הגדרה זאת הרצל אינו ציוני. הוא הרי רצה את אוגנדה. הברון הירש הקים מושבות יהודיות ברחבי ארגנטינה, ועשה זאת בשם הציונות. אז איך הגדרה של ציונות יכולה להתעלם מכך. עשיתי מעשה ודיברתי עם האחראי על כך. בשביל רוב היהודים זוהי ההגדרה של ציונות. הוא אמר לי. אבל היא לא מדויקת. טוב, אנחנו לא יכולים בכמה פלקטים מסכנים להיכנס לדקויות. אבל זאת דקות חשובה, אם אבי הציונות אינו ציוני לפי ההגדרה שלך. אבל כיום זאת ההגדרה המוסכמת, ענה, והחזיר לי קונטרה, ומה ההגדרה שלך. זכות הגדרה עצמית לקבוצה היהודית. ומה, השטח אינו חשוב? פינסקר, עניתי לו, לא דיבר על ישראל. טוב, אבל זה התפתח מפינסקר. בסדר, אבל חוץ מזה, הציונות מבחינתי מימשה את עצמה ב-1948. הוא התפלא. מה, אתה חושב שיהודים יכולים להיות בטוחים בלי מדינת ישראל. ודאי, השבתי, הרי מדינת ישראל היא המקום המסוכן ביותר ליהודים ולישראלים. המשכנו בויכוח, הוא תלה את האשם באי הגעה לשלום בערבים, השבתי שרוב היהודים אינם רוצים לפנות את השטחים. הוא היה אופטימי, כשישראל תחליט, היא תפנה את כל ההתנחלויות ביהודה ושומרון. חייכתי בחוסר אמון, אבל הוא אופטימי. אפשר לפנות גם בלי הסכם, אמרתי, לא צריך הסכם, אפילו אם הם מוכנים. אבל ראית מה קרה בעזה. כן, אבל היו קסאמים לפני שישראל פינתה. נכון, אבל הם התגברו. אולי הם התגברו כפונקציה של זמן ולא שליטה ישראלית, ניסיתי. בהחלט ייתכן, הוא הסכים איתי. ככלל, הוא הסכים שההגדרה של ציונות כוללנית מדי, שגם בישראל ציונות היא הפרחת השממה והנגב, ולא בהכרח זכות הקיום. אבל, צריך לאזן את התמונה של המוסלמים, שכן כיום ציונות שווה גזענות, בעיני רוב האנשים. נפרדנו כידידים.

המשכתי להסתובב ליד הפלקטים הישראלים. הפלקט אמר שישראל שולטת על ארבעה מיליון ערבים, ו2.5 מהם הם אזרחים שווי זכויות בישראל ולכן אין שום יכולת לדבר על אפרטהייד או אפלייה על רקע לאום או משהו דומה. כבר לא התווכחתי להיכן נעלמו 1.5 ערבים מהספירה הזאת. גם השלט האחרון, שהסביר את הניתוק מעזה כצעד למען שלום, כבר לא הפתיע אותי. יותר מהכל, הוע העציב אותי.

עצב, כפי שאמרה ש', היא התחושה העולה מההתסכלות על הקיר הפלסטיני והפלקט הישראלי. הנתק בין השניים, חוסר בסיס משותף, חוסר יכולת על מחשבה עתידית ועל פתרון הסכסוך, כשכל צד עסוק מתחפר בעמדותיו ומציג את הצד השני כאשם מדכאים. גם הבחירה במידע החד-צדדי לא משפרת את מצב הרוח.

העצבות האמיתית היא הקלות בה ניתן להגיע לבסיס משותף. הרי הגדרת הציונות אינה אותה אחת שהוצגה למעלה. הגדרת הציונות אומרת שלחברי הקבוצה החברתית הקוראת לעצמה יהודים יש זכות להגדרה עצמית. הרי מאבקם של הפלסטינים זהה למאבק הציוני, שכן הגדרה עצמית כיום נתפסת כמדינת לאום. כך, כשם שהציונות קובעת שליהודים זכות למדינת לאום, כך היא צריכה לקבוע שגם לפלסטינים, כקבוצה חברתית, זכות להגדרה עצמית ולמדינת לאום. זהו הבסיס האמיתי להחלטה 179 של האומות המאוחדות שחילקה את ארץ ישראל המערבית, פלסטין, בין שתי קבוצות אלה, בעשרים ותשעה בנובמבר, 1947, ושתוצאותיה נחגגות בשבועיים האחרונים, מהעצמאות הישראלית ועד הנ' אירוע , זה שאסור לחשוב, להזכיר או להמהם את שמו (דומה לנגבה) בישראל. אבל ההתחפרות של כל אחת מהקבוצות בצדק ההיסטורי שלה, צדק היסטורי מפוברק שדומה לשמיכת טלאים, מרחיקה את היום בו שתי הקבוצות יחיו בשלום, כשבינתיים כל צד ימשיך לבנות קירות, לייצר פלקטים, ולחפש את השקרים של הצד השני.

הקיר שנבנה כאן השבוע מסמל את גדר ההפרדה שבונה ישראל. המוסלמים כאן קוראים לה גדר האפרתהייד. על שמונת הבלוקים המייצגים את הקיר, בלוקים הזהים לאלה מהם בנויה גדר ההפרדה, מציגים המוסלמים מידע על הגדר ועל המצב בפלסטין. מובן שחלק מרכזי בתצוגה נוגע גם לנ' אירוע , זה שאסור לחשוב, להזכיר או להמהם את שמו (דומה לנגבה) בישראל. ככלל, ההצגה מעצבנת למדי.

יש בתצוגה על גדר האפרטהייד גם חדשות טובות לצד הישראלי. כך, למשל, מספר הילדים שנהרגו עומד על אחד לעשרה לטובת ישראל. כלומר, על כל ילד ישראלי נהרגו עשרה ילדים פלסטינים. עוד קצת, ונפתור את הבעיה הדמוגרפית. מצב הפצועים מאכזב קצת יותר, רק ישראלי אחד על כל שישה פלסטינים. הנתונים הם משנת 2000 ואילך.

חדשות טובות אחרות הן ההפרדה המוחלטת בין השטחים שכבשה ישראל במלחמת 67 ממצרים וירדן ובין אלה שכבשה מסוריה. ניכר, שלאיש לא איכפת מהגולן, חוץ מלסורים. ולאיש לא איכפת מהסורים.

אבל, האכזבה נובעת ממקום אחר לגמרי. המוסלמים שבנו את קיר האפרטהייד מציגים את הבעייה הפלסטינית כבעיה הומניטרית. הם מצביעים על העוולות הנוגעות לזכויות האדם, גזילת המשאבים בשטחי יהודה שומרון ועזה, ותוצאות אחרות של הכיבוש הישראלי של שטחים אלה. המסגור של כל הדיון הוא במסגרת של בעייה הומניטרית שיש לפתור.

ניגשתי אל אחת המוסלמיות ודיברתי איתה. הבעתי אכזבה מהבחירה הזאת וביקשתי את הפתרון לבעיה. היא אמרה שהם לא נוקטים עמדה בנוגע לפתרון הבעיה, של מדינה אחת או שתי מדינות, אלא רוצים לעורר את המודעות לבעייה ההומניטרית. התעקשתי, שאני יודע שישנה בעיה הומינטרית, מה אני אמור לעשות עם המודעות שלי? להצטרף לקבוצת פעילות. שתומכת במה? במה שתחליט. אבל, נניח, התעקשתי, שייפתרו הבעיות ההומניטריות, אזי תיפתר הבעיה? הרי מרקסיסט יטען שבדיוק הפוך, ככל שתיפתר הבעיה ההומיטרית, כך יקטנו הסיכויים למדינה פלסטינית, הבעיה אינה הומניטרית, אלא פוליטית. לא, התעקשה המוסלמית, אנחנו מעוררים מודעים לבעיה ההומנטרית, יש מי שמאמין בשתי מדינות, יש מי שמאמין באחת, אבל אנחנו כאן רק כדי לעורר מודעות, ולא להציע פתרונות. אנחנו מצביעים על כמות הכסף שארצות הברית, ומפעליה הגדולים, שופכים לכיבוש, ורוצים ודורשים שמימון זה ייפסק. ניסיתי כמיטב יכולתי לחלץ ממנה תשובה אחרת, אבל בסוף נפרדנו כידידים, בלי שאיש מאיתנו שינה את עמדתו.

המשכתי להסתכל על הקיר, וראיתי את החלק בו מוצגות החלטות האו"ם הנוגעות לפלסטין. כאן שוב התעצבנתי, אמנם הנ' אירוע, זה שאסור לחשוב, להזכיר או להמהם את שמו (דומה לנגבה) בישראל, זוכה למקום מרכזי בתצוגה, אבל החלטה 179 אינה מוזכרת כאן. גם החלטות 242 ו-338 אינן מוזכרות כשהם כותבים את החלטות האו"ם הרלבנטיות. החלטה 194 מוזכרת במקום אחר, אבל המקבילות לה אינן. מעצבן. אבל אני משער שישראלי שמתעצבן על תעמולה פלסטינית זה לא דבר חדש. לכן, המשכתי לפלקט הישראלי, שאמור לענות לקיר האפרטהייד הפלסטיני.

כשחציתי את הכביש הסתכלתי במכוניות העומדות ברמזור, ברובן הנהג או הנוסע דיברו בפלפון.

ברור שאני לא הראשון שאומר זאת, אבל הבנתי מדוע ה-ADD היא המחלה השכיחה של העת הנוכחית. תרבות ה-ADD.

איננו מסוגלים לעשות רק דבר אחד לשם עשיית הדבר עצמו. ואז הבריקה מחשבה במוחי, בעצם הדבר היחיד שאנחנו נותנים לו את מלוא הריכוז הוא הדיבור בפלפון. מיד נזכרתי בכל אותן הפעמים בהן במהלך השיחה בטלפון או בפלפון גלשתי במחשב.

לא שאני לא שייך לדור הזה, הרי כשחציתי את הכביש לא הייתי עסוק בהליכה. גם לא בהסתכלות על המכוניות, שהיא עצמה פעולה המסיחה את הדעת מן ההליכה. בעת ההליכה גם שמעתי את המוזיקה מהאייפוד (שאפל). באותה עת גם הייתי עסוק בלנסח פוסט זה. כן, גם אני שייך לאותו הדור, שלא מסוגל להתרכז בפעולה לכשעצמה, בדבר לכשעצמו (ושבקושי מסוגל להבין מה המבנה התחבירי הזה "לכשעצמו" אומר).

בזמן האחרון אני מנסה רק לראות טלוויזיה. כלומר, לא לקרוא במחשב תוך כדי הסתכלות בטלוויזיה. להתרכז גם בפרסומות, גם בתכנית עצמה, לראות טלויזיה כמו פעם. כשכל המשפחה הייתה מתכנסת לראות טלוויזיה. אבל בעצם, הטלויזיה אשמה. בעצם, הרדיו לפניה, הוא המכשיר שאיפשר לעשות דברים תוך כדי האזנה לרדיו. הוא התחיל. והיום אי אפשר להפסיק.

מכשיר שמספק רק חוויה אחת, כלומר טלפון, ואינו מספק גם גלישה באינטרנט הוא מיושן וטיפשי. מכשיר שמספק רק גלישה באינטרנט או רק שיחה בטלפון, ולא מאפשר את שניהם בו זמנית הוא מוגבל. פעם, מכשירים סיפקו רק מימד אחד. היום, מכשיר שמגביל עצמו לדבר אחד, איש לא יקנה אותו. ובכלל, אם אתה לא רוצה מכשירים אלה אתה מחוץ לזמן. כן, מצד אחד התרבות הזאת, המחייבת הקפיות, פתיחות, יכולת סינון רעשים, מאפשרת המון. אבל היא גם מעקרת את היכולת להתרכז בדבר הבודד, להנות ממנו לכשעצמו, מההליכה לשם ההליכה, ההסתכלות לשם ההסתכלות, ההאזנה למוזיקה לשם האזנה למוזיקה. כך, אני עושה את כל השלושה, ולא נהנה מאף אחד מהם לכשעצמו, כשם שאיני נהנה מדבר לכשעצמו. נכון, סיטקומים כבר צחקו על כך, אבל לפעמים אפשר ללמוד גם מהם. כן, זוהי עוד קינה של אדם זקן ושמרני הרבה מעבר לשנותיו, אבל עדיין אני מתגעגע ליכולת להנות הדבר לכשעצמו.