חרונולוגיה חסרת חשיבות

שבוע שעבר נגררתי להרצאה על זיכרון מלאכותי. האמת, לקוראי הבלוגים זה עלול להישמע מוכר ומוזר.

התופעה נקראת לייף לוגינג או בעברית תיעוד חיים. הטכנולוגיה היום, כך הילל המרצה הפסיכולוג, מאפשרת לנו לחבר מצלמה שתתעד כל שניה ורגע בחיינו. כך, נוכל בכל עת להסתכל בחיינו ולהתרפק על עברינו המפואר, תוך ציפיה לעתיד מפואר לא פחות. השאלה שהעסיקה את המרצה היא מה נעשה עם טכנולוגיה זאת וכיצד נארגן את הזיכרון המלאכותי המוצמד לכל שנייה לחיינו. אכן שאלות הרות גורל, שבינן ובין דיון במשמעות של היכולת, ומימוש יכולת זאת, של התיעוד של כל שנייה של חיינו אין ולא כלום.

בעודו מפאר את העבר, משבח את ההווה ומהלל את העתיד נזכרתי בקטע שפרסמתי כאן ממש מזמן. כי המרצה היה עסוק בלהשוות בין הזיכרון האורגני, האנושי, הגרוע, הלא מושלם, אך המתפקד לא רע, לבין הזיכרון המושלם והמדויק של המצלמה שתתעד כל דבר בחיינו ושתוצמד לדש בגדנו או לעדשת משקפנו. התועלת שהוא תיאר גרמה לי לרטט. בעצם, חלחלה היא המילה הנכונה. אבל למה לעסוק בפילוזופיות עמוקות כשאפשר להעתיק ולהדביק. לטובת הקוראות העצלניות אני מעתיק את הקטע שוב במלואו, ונמנע מלהשמיץ את הפסיכולוג ההוא עוד קצת, הוא לא שווה את זה.

מה אני יודע?

אני זוכר מה?

אני זוכר הרבה מאוד.

יש לי זיכרון מצוין.

אני יכול להתחיל לכתוב את הזיכרונות.

כל הדברים שאני זוכר.

למספר אותם אחד אחד.

להכין רשימה ארוכה ויפה ומסודרת וממוספרת.

הבה נתחיל.

אך איני יכול להתחיל.

שכן, מה אני זוכר?

אני זוכר עובדות.

אני זוכר שז'ורז' פרק הוא סופר.

אך האם אני זוכר זאת.

לא! אני יודע זאת.

עובדה אינה זכרון.

אז אנסה זכרון אחר.

אני זוכר ששמחתי שאהבתי מישהי.

ובכן אני זוכר.

מה?

אני זוכר שמחה.

אני זוכר מילה.

האם השמחה שאני זוכר מוחשית?

האם הזיכרון שלי מוחשי?

האם משהו מסתתר מעבר לזיכרון של מילה?

האם השמחה שאותה אני זוכר הייתה חיוך?

צחוק? הרגשתי מאושר?

האם אני זוכר מה הייה היתה השמחה?

אז נניח שכן.

אני זוכר שהרגשתי הרגשה נעימה.

ובכן הרגשה נעימה.

מהי אותה הרגשה נעימה?

חום בכל הגוף? קור בכל הגוף? דגדוג בכל הגוף?

אז את ההרגשה נעימה איני מסוג לתאר.

ומכאן שאיני זוכר מהי אותה תחושה.

אני זוכר משהו שאיני יכול לתארו.

איזה זיכרון פועל כאן?

אין שום זיכרון.

רק ידיעה.

אני יודע ששמחתי שאהבתי מישהי.

איני יודע איך התבטאה השמחה.

איני יכול לתאר השמחה.

איני זוכר זאת.

אני יודע זאת.

וננסה עוד דבר.

או, אני זוכר שיר.

אני זוכר את המלים.

אני זוכר את המנגינה.

אני זוכר את השילוב של שניהם.

אני זוכר שיר.

נדייק ונאמר שאני יודע שיר מסוים.

נפתח זאת.

אני זוכר קונצרט.

האם אני זוכר מה לבש המופיע?

איך היה הקהל? איזה שירים הושרו? מה היה מזג האויר? איך הרגשתי אז?

לא.

איך הרגשתי אני יודע להגיד.

משאר הדברים איני זוכר דבר.

ונניח שאזכור.

אזכור לא תחושות.

אזכור רק עובדות.

את העובדות אוכל למנות, לספר, להציג, להביא.

אוכל אפילו לתאר.

אולם התיאור לא ייבנה תמונה.

שכן איני זוכר תמונות.

איני מסוגל לצייר תמונה בזיכרון.

איני מסוגל לחוש תחושות בזיכרון.

איני מסוגל להריח ריח אוכל בזיכרון.

מכאן שאיני מסוגל לזכור.

אני מסוגל לדעת.

לשמור מידע. לשלוף אותו שצריך, להביא אותו לידיעת אחרים. להעביר אפילו רגשות שהרגשתי.

רגשות שלא יתארו לא את הרגשתי.

רגשות שאחרים לא יוכלו להבין.

רגשות שהם שלי, ושאני איני מבינם ואיני זוכרם.

כך שכל מה שיש זה ידע.

ידע ויכולת להעבירו.

איני זוכר כלום.

לא את יום האתמול.

שאותו איני מסוגל כמעט לתאר.

ודאי שלא את יום המחר.

אך את שניהם אני יודע באותה מידה.

כך שאין לי זיכרון. רק ידע.

מסקנה חיובית או שלילית.

אדם ללא זיכרון אינו מסוגל לשפוט.

רק עובדות לא יכולות להביא לשיפוט.

לתחושות הן דבר אישי.

מכאן שאין לי יכולת שיפוט.

ולא זיכרון.

ביאליק היה הראשון שכתב את "במרחק נגיעה". אותה דרמה טלוויזיונית על אהבה בלתי אפשרית בין חרדית ורוסי.

בעצם, ביאליק רק שחזר את שייקספיר. עשה עליו ספין, כמו שכולנו עושים בעצם. משכתבים לצרכים מקומיים.

ביאליק מזכיר איש מכירות אמריקאי. הוא ייתן לך פרטים יפים וארוכים, יבנה תמונה יפיפיה, צבעונית, מלאת פרטים ויתרונות, קטנים וגדולים. הוא ישאירך מחוסר נשימה לאורך הדרך, לא ייתן לך זמן לחשוב, לעצור, לפקפק, ימכור לך סיפור מלא שבו כולם מרוויחים, במיוחד אתה. אבל, רק לרגע קט, ובעצם, לאורך כל הדרך, הוא יעשה דבר נוסף. כן, ביאליק, כמו איש המכירות האמריקאי, לא ישקר לך. אסור לשקר ללקוח. כי איש המכירות האמריקאי יודע שאם הקונה יתפוס אותו בשקר, לא רק שהמכירה עלולה להיתבטל, אפילו אם לא תתבטל, עלול הלקוח לתבעו בדין, ואז יפסיד המוכר אמינות, כסף ויכולת למכור ללקוחות נוספים בעתיד. טוב שם טוב משמן טוב, ולכן אסור לשקר ללקוח. גם ביאליק יודע זאת, לכן לא ישקר ולא ימציא סיומות פנטזטיות לסיפורים המעין אמיתיים שלו.

כן, ביאליק אולי היה הראשון שכתב את "במרחק נגיעה". הוא קרא לזה "מאחורי הגדר". סיפור אהבה יפיפיה בין יהודי לבין גויה. סיפור אהבה בלתי אפשרי. כתוב בצורה סוחפת, נבנה בהדרגה יפיפיה שמגיעה לשיא, שלאחריו, טוב, אסור לשקר, ואסור לספר את הסיום של הסיפור. כי כמו כל מוכר טוב גם אני יודע שאסור לשקר ללקוח, אבל גם לא חייבים להגיד את כל האמת. אפשר להשאיר מקצתו מכוסה.  ואם ישאל הקונה, יקבל את התשובה, האמיתית. כי אסור לשקר. ואם לא ישאל. אולי יגלה בדרך הקשה, אולי לא יגלה כלל, שכן על טמטום צריך לשלם, ומכירות מבוססות על טמטומם של אנשים. טמטום שביאליק ידע לתאר כה יפה בחלק מסיפוריו.

אנחנו מפסיקים את כל מה שקרה כאן בבלוג בזמן האחרון לרגל חדשות מסעירות.

רעידת אדמה פקדה את ישראל. עוצמתה אינה ידועה. בדיוק באותו זמן פקדה רעידת אדמה את כרתים, בעוצמה של 6.2 בסולם ריכטר. (כך לפחות דיווחו בגלי צה"ל).

לא, החדשות המסעירות הן שהגיע לידינו זהותו האמיתית של כותב בלוג זה, וכאן לראשונה, אנו מוציאים אותו מארון האנונימיות.

לכותב שורות אלה נודע שכותב שורות אלה הוא כותב מוערך בעיתונות העברית. עיתונאי מוביל מן השורה הראשונה. או השנייה. העיתונאי, שכותב שורות אלה, שאפשר לחשף עליו שהוא נולד בערב פסח, ולכן הוא שוחר חירות ודרור, השתמש בבלוג זה כבלון ניסוי, כדי להפריח ססמאות שבעיניו מסוכנות להוויה הישראלית.  כדי לחשוף את פרצופם של האדיוטים השמושיים הוא השתמש בבלוג זה לפרסום דעות מסוכנות, על מנת לחשוף את פרצופו האמיתי של השמאל הבוגדני.

כותב שורות אלו הוא אחד העיתונאים הבכירים, שנע במהירות הבזק, ככספית ממש, כדי להתיישר עם מרכז האמצע של הדעות הישראליות, וכאן, בבלוג זה הוא אוורר לעתים מחשבות כפירה שהיו לו. הוא קיווה שלא יגלו אותו, וחש בטוח באנונימיות זאת.

כותב שורות אלה הוא אותו עיתונאי פוליטיקאי בן עיתונאי פוליטיקאי, שרואה עצמו כמשיח בן דויד החילוני, ובטוח שהוא יוכל להציל את ישראל והעולם. הוא השתמש בבמה זאת כדי להפריח בלוני ניסוי לקידום האג'נדה הפוליטית שלו, וכך גילה שהחינוך עובד, ובו בזמן כדי להבין איזה אג'נדות כדאי לברוח מהן. הוא אפילו פתח לעצמו בלוג הערצה. כי בכל זאת היה קשה לו לשמור על האנונימיות שלו עד הסוף.

כן, כפי שתמיד חשבתן, כותב שורות אלה הם לא אחרים מבן דרור ימיני, בן כספית ויאיר לפיד ששיתפו פעולה כדי לזעזע את עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, להוקיע ולהודיע שחייבים לעשות הכל כדי לקדם את ליברמן לשליטה בישראל!

אביב לביא במעריב השבוע כתב על בעיית התחבורה הציבורית בנוגע למוסדות להשכלה גבוהה בישראל. הצעתו זאת לא הולכת רחוק מספיק, והיא הזכירה לי פתרון שהצעתי פעם בחיפה, בנוגע לבעיית התחבורה.

הצעתי לייבא את המצב הקיים באוניברסיטאות בארצות הברית, דוגמת UCLA בקליפורניה וכך גם UCSD באותה מדינה פושטת רגל. שתי אוניבריסטאות אלה הן אוניברסטאות ציבוריות, כלומר הן מסובסדות בידי המדינה. מצב דומה קיים גם באוניברסיטאות ציבוריות אחרות (UMASS של מדינת מסצ'וסטס). באוניברסיטאות אלה התחבורה הציבורית המגיעה לקמפוס ניתנת חינם אין כסף לחברי קהילת האוניברסיטה. ייבוא תכנית זאת לישראל, ואתחיל בחיפה, יפתור את בעיית התחבורה בעיר.

אונ' חיפה יושבת בקצה העיר, בסיומו של כביש דו-נתיבי ודו-מסלולי. בשלושים השנים האחרונות כביש זה הפך מחד-מסלולי בכל כיוון לדו-מסלולי בכל כיוון, אך הפקקים שהיו בו רק התגברו. כביש זה פקוק בין השעות 8-10 בבוקר בדרך העולה לאוניברסיטה, ובייחוד מצומת חורב-פרויד, ובכיוון ההפוך, בין השעות 18-20. שעות אלה הן השעות בהן הסטודנטים מגיעים לאוניברסיטה ללמוד או חוזרים ממנה. פקקים דומים קיימים גם סביב קמפוס הטכניון בעיר, שאינו רחוק מאוד מקמפוס האוניברסיטה ויוצר פקקים בכיוון הנסיעה מהקמפוס לכל מקום ובייחוד למפרץ חיפה. הסטודנטים הרבים המגיעים לשני הקמפוסים יוצרים גודש עצום באיזור הכרמל, נווה שאנן, ועומס זה גולש לאזורים אחרים בעיר. עומס הסטודנטים משתלב בעומס העובדים המגיעים לקמפוס גם הם בשעות אלה. כל אלה מבלים זמן רב בנסיעה לקמפוס. בשעות ללא פקקים נסיעה לאחד הקמפוים אורכת כרבע שעה כמעט מכל מקום בעיר. בעיתות עם פקקים זמן זה יכול להיות משולש. יתר על כן, חיפה הבנוייה על הר יוצרת סיוט נוסף מבחינת חניה, ובייחוד המצב נכון לאונ' חיפה, שם אין מקום פיזי לחניה, שכן שמורת הכרמל אינה מאפשרת פיתוח מקומות חניה. לאחר נסיעה של שלושת רבעי השעה מגיע הסטודנט המותש לקמפוס וחונה ביערות המרוחקים כרבע שעה נסיעה מכיתת הלימוד שלו. הפיכת הנסיעה בתחבורה ציבורית לנסיעה בחינם לבאי הקמפוס תעלים את הפקקים. רבים מהסטודנטים, כמו גם מהעובדים, יעדיפו להגיע בתחבורה ציבורית, הפותרת את בעית החניה ומגיעה קרוב יותר לכיתת הלימוד או למקום העבודה.

יתר על כן, לתכנית זאת היתכנות כלכלית גבוהה. החלטתי לשחק קצת במספרים. החלטתי שכל סטודנט ועובד ברמה מלאה ישלם 50 ש"ח לחודש, דמי כרטיסיה אחת, תמורת התכנית. סטודנים ועובדים חלקיים ישלמו תשלום חלקי מעלות זאת. בהתבסס על ההנחה שבטכניון ובאונ' חיפה ישנם 15000 סטודנטים מלאים ועוד 2000 עובדים מלאים, בנוסף ל10000 סטודנטים חלקיים ו-3000 ועובדים חלקיים ההכנסות מתכנית זאת (כאמור, נמוך מכרטיסיה לחודש, והמספרים מוטים למטה) יהיו 1125000, במלים אחרות יותר ממליון שקלים בחודש. מוסדות האקדמיים ועירית חיפה, המרוויחות העיקריות מתכנית זאת, יתחלקו בהכפלת סכום זה מדי חודש. עירית חיפה מרוויחה כבישים פנויים יותר, שדורשים תחזוק מופחת, רווחה ואיכות חיים לאזרחי העיר, בייחוד בשכונות האיכות בעיר, רמת בריאות גבוהה יותר לתושבי העיר. העיריה גם תוכל לוותר על התכנית הטפשית והגרנדיוזית של רכבל מהמפרץ לשני המוסדות. אונ' חיפה והטכניון מרוויחים סטודנטים ועובדים מרוצים, הקטנת הצורך בפיתוח תשתיות חניה ותחבורה, העלאת מחיר החניה בקמפוס, לאלה המעוניינים בכך. העובדים והסטודנטים מרוויחים ייעול זמן ההגעה לקמפוס, ירידה בעלויות  מחיה - סטודנטים יוכלו לא להזדקק לאוטו, עובדים יוכלו לוותר על מכונית אחת מתוך השתיים שלהן. הסטודנטים מרוויחים אף יותר, שכן אלה מהם שעובדים ומקבלים דמי נסיעה ממקום עבודתם ירוויחו יותר כסף בעקבות שינוי זה. אגב, עיריות נוספות באזור, דוגמת עיריית נשר, טירת הכרמל, עיר הכרמל וערי המפרץ צריכות לטעמי לתרום עוד כעשרה אחוז נוספים לתכנית, שכן כל אחת מהן תהנה אף היא מהקטנת הגודש בעיר המרכזית.

אגד, מפעילת התחבורה הציבורית בעיר, תרוויח הכנסה קבועה ומובטחת של 2.5 מיליון שקל לחודש, בשנת הלימודים. תמורת סכום זה אגד תצטרך לשפר את תנאי הנסיעה. אוטובוס שוטף על ציר הכרמל - אונ חיפה - מרכז הכרמל בתדירות של פעם בעשר דקות. אוטובוס נוסף מחורב לרכבות בתדירות של פעם ברבע שעה. אוטובוס נוסף אונ'-טכניון-נו"ש. אולם, היתרון בסכום זה מבחינת אגד הוא הביטחון שהוא מספק. יתר על כן, שיפור מערך התחבורה הציבורית יוביל לעלייה בנסיעות גם של מי שאינם סטודנטים.

הנפגעים העיקריים מתכנית זאת הם נהגי מוניות השירות, שלטעמי צריכים להשתלב במערך של אגד, במתן שירותי תחבורה ציבורית טובה יותר.

כך, בסכום שאינו מורגש כמעט, יירדו הפקקים באזור חיפה בצורה משמעותית, סטודנטים יוכלו להגיע לכיתה מהר יותר ובלי צורך להחזיק במכונית ובעלויות הכרוכות בה, עובדים יהנו משעות פנאי ארוכות יותר, בגלל החיסכון בזמן הנסיעה לעבודה, העיר עצמה תרוויח בריאות גבוהה יותר, בגלל הקטנת זיהום האויר, שיפור כלכלי בעקבות יעילות תחבורתית והקטנת ההוצאות התחזוקה לדרכים אלה, המוסדות ירוויחו סטודנטים ועובדים מרוצים יותר, ויוכלו להקטין את הוצאותיהם בנוגע לחנייה, ואגד יזכו לנוסעים בטוחים. מתכנית זאת כולם מרוויחים, לכן טובים סיכוייה לא לצאת לפועל בישראל.