חרונולוגיה חסרת חשיבות

קייטי פרי באירופה? זעקו פרסומות גלגלץ לקראת המצעד הלועזי השנתי. מי זאת לעזאזל קייטי פרי?

לפחות על מרטין ביבר שמעתי.

שלא נדבר על הפדיחה שק$ה תמיד תזכיר לי.

לראשונה ראיתי את שירה של ק$ה בתכנית סטרדיי נייט לייב באמריקה. כיוון שזוהי תכנית מערכונים ידועה, הייתי משוכנע שזוהי פרודיה נוספת של צוות התכנית. הרי לא ייתכן שזהו שיר אמיתי. זוהי ודאי מתיחה, בדיחה. לא שיר אמיתי. ואז גיליתי שהיא אמיתית. זמרת שיודעת שהכל הוא כסף ולכן מכניסה את סימנו כבר לשמה. אכן, אומנות לשמה, אולם מאז כל פעם שאני שומע את ק$ה, אני נזכר בחוסר יכולתי להתחבר לתרבות הנוכחית, ולתפיסתי, השגויה, אך הכה אמיתית, שתרבות זאת היא פרודיה על מה שפעם נתפס כתרבות.

הניצנים הראשונים של עלייתו ארצה של השיח הרפובליקני לישראל היו אי אז ב2006. הקמפיין, שמסתבר שממשיך להתקיים גם כיום, היה ששי משפחתי. הערכים שמאחוריו, כפי שהצהירו ראשיו, ביניהם שר המשפטים דהיום, יעקב נאמן, הם ערכי המשפחה, כפי שרואים אותם במפלגה הרפובליקנית באמריקה. חזרה לימי רייגן העליזים, רק בישראל של שנות ה-2000. מגלישה באתר הארגון, ברוח ימים אלה, לא ברורים מהם מקורות המימון של הארגון כמו גם מיהם חבריו, למעט יו"ר הארגון, כאמור שר המשפטים דהיום, יעקב נאמן. למותר לציין, שהמשפחה היא משפחה יהודית.

אבל מאז חלפו הרבה מים, ועוד ערכים רפובליקנים נוספים עשו עלייה לשיח הציבורי הישראלי. כך למשל, קמפיין הרשויות המקומיות הנוכחי, תחת הסיסמא: הממשלה הורסת לנו את החיים. השלט הזה, שראיתיו לראשונה ליד יקנעם, הזכיר לי את אותה ססמא שראיתי על מקרר בקנזס. כשביקרתי באמריקה המרכזית, כלומר במדינות המרכז באמריקה, הסיסמא שהיכתה בי הכי חזק הייתה: אני אוהב את המדינה שלי, זאת הממשלה שאני לא סומך עליה. וזהו בדיוק הקמפיין שמובילים ראשי הרשויות המקומיות. בעוד בארצות הברית, שהיא פדרציה של מדינות שונות, הקמפיין מבוסס על חוסר האהדה של המדינה המקומית לשלטון הפדרלי בוושינגטון הבירה, הרי בישראל אין הקבלה שכזאת. מדוע שתושבי עיר מסוימת יסמכו יותר על ראש העיר שלהם מאשר על ראש הממשלה שלהם? האם הם מכירים אותו יותר? האם תרבות השלטון המקומי בישראל מבוססת על היכרות בלתי אמצעית בין ראשי הערים וחברי המועצה לבין האזרחים בעיר? מתושבותי במספר ערים בישראל אני יכול להעיד שזהו אינו המצב. בכל שנותיי בחיפה לא ראיתי את ראשי הערים המכהנים, וכך גם בשנותיי בירושלים. פעם גרתי בנשר וראש העיר התפרץ למרפאה שלי, כדי לראות את הרופא. הרופא עשה לו כבוד, אני התעצבנתי שהוא נדחף בלי תור. אבל קמפיין חוסר האמון בשלטון מרכזי הוא קמפיין אמריקני מובהק, של הרפובליקנים, שרוצים משטר מרכזי חלש ושלטון מדינתי - עירוני חזק. באמריקה זה אולי עובד, כי הפער בין הרמה הפדרלית לרמה המקומית הוא עצום, בישראל הפער, האידיאולוגי, הכלכלי ובייחוד הגיאוגרפי, אינו קיים. אבל הקמפיין הרפובליקני נשמע טוב גם בישראל. מצחיק שהוא משומש כנגד ממשלה רפובליקנית ישראלית.

האלמנט האחרון של השיח הרפובליקני שראיתי שעשה עלייה, בנוסף לשיח המשפחה ולשיח האיבה בין הרשות המקומית והרשות המרכזית, הוא שיח השנאה למסים. המאמר הזה למשל, של חברת אופוזיציה דווקא, יכול היה להיכתב על ידי כל חבר מפלגה רפובליקנית. חברת הכנסת הרפובליקנית מתקוממת כנגד השיטה של העלאת מסים תמורת מתן שירותים חברתיים על ידי הממשלה. התקוממות זאת מוזרה במקצת בשיח הישראלי, שבעבר נשען על שיח חברתי אירופאי. הרי ברור שהממשלה מעניקה שירותים לאזרח. ומובן לכל ששירותים אלה ממומנים על ידי מסים שהממשלה גובה. אז מדוע מתן שירות נוסף שמובילה להעלאת מס הקשור לאותו שירות היא בלתי מתקבלת על הדעת? יתר על כן, כיצד העלאת מס הבריאות במחצית האחוז היא מדרון חלקלק למימון שירותים ציבוריים על ידי מסים? הרי זהו העיקרון המארגן של שירותים ציבורים, הם ניתנים תמורת תשלום מסים. המדרון החלקלק קיים כמהות השיטה ברוב המדינות בעולם, אז מהיכן הגיע השיח המוזר של מדרון חלקלק ב"שירותים תמורת מסים"? בשיח הרפובליקני התשובה. באמריקה ידוע שלא אוהבים מסים. האמריקאים מוכנים לסבול את שירותי הרווחה הגרועים בעולם המערבי, שירותי הבריאות היקרים בעולם המערבי, שירותי החינוך הגרועים והיקרים בעולם המערבי, בתנאי שלא ישלמו על כך מסים. כמו שרייגן לימד אותם, הממשלה צריכה לעשות את המינימום, והאמריקאי צריך לשלם מינימום מסים. נכון, האמריקאי ישלם על כך בריבוע בשירותים פרטיים שהוא נאלץ לקנות, אבל כל עוד זה לא מס, הכל בסדר. וכך, חברת הכנסת אדטו מייבאת את השיח הרפובליקני שונא המסים לישראל.

המשותף לייבוא שיח זה הוא כמובן שותפות כל הגורמים הפוליטיים בו. גם אופוזיציה לשלטון המרכזי בישראל, דוגמת הרשויות המקומיות, וגם אופוזיציה פוליטית, דוגמת חברת הכנסת אדטו, שותפים לעלייתו ארצה של השיח הרפובלקני, שייבא הימין הישראלי לארץ. מובן שמאבקם של ראשי הרשויות, כמו גם של אדטו, מביס את עצמו בהשתמשו בשיח זה. שכן, אם השלטון המרכזי אינו מבין ואינו מסוגל לשלוט, מדוע שנשלם לו מסים. ואם לא נשלם לו מסים, כיצד יקבלו ראשי הרשויות המקומיות, שרובן נסמכות על תקציבי איזון מהממשלה, וצריכים את תקציביה למערכת חינוך ולשאר מערכות עירוינות, את כספם? ואם אי אפשר להעלות מסים, כיצד ניתן לספק שירותים לאזרחים? וחמור מכך, כיצד יקודמו ערכים חברתיים כלשהם אם אין ארגון מדינתי שדואג להם? וכאן משתלב השיח הרפובליקני בשיח הימני הכללי, אין צורך במדינה שכן ארגונים וולונטריים, ממומנים על ידי כספים זרים יקדמו את ערכי החברה. וכיוון שאנחנו רוצים לקדם רק סוג מסוים של ערכים הממומנים על ידי סוג מסוים של כסף, צריך לחקור את הכספים שמקדמים את השיח האחר וההפוך לשיח הרפובליקני. וכך נעשה.

לכותב בלוג זה הגיע מידע מסוכן שמחייב חקירה של הכנסת, אם לא של הממשלה, המשטרה, השב"כ, המוסד ושאר ארגוני הביון, כולל תנועת "אם תרצו".

על פי המידע, החסוי והסמוי שהגיע אל כותב בלוג זה, גורמים שונים בארץ ישראל, הכוללים את מדינת ישראל ומוסדותיה השונים, מקבלים מדי שנה מימון ממדינה שבראשה עומד מוסלמי מסוכן שמתעתד לחסל את המדינה היהודית. המדינה הזרה והעוינת, שהעומד בראשה קרוי חוסיין, מעבירה לגורמים עוינים בארץ ישראל, הכוללים את צבא ההגנה לסמול (אותו גורם שחוקר ומענה פעילי ימין על פעילויותיהם הברוכות בכל שטחי ארץ ישראל) כמו גם לפרקליטות "מדינת החוק ובג"צ" (החוק שונה מההלכה, ולכן ברור שאינו חוקי ואינו יהודי), סכומי עתק לקידום השלטון ה"דמוקרטי" על פני השלטון היהודי בארץ ישראל. אותו עשיו בעור כבש מזרים את כספו והשפעתו לגורמים עוינים אלה בתחומי ארץ ישראל כדי לשים לאל את רצון האל בשליטה יהודית על כל שטחי נחלת אבותינו.

כותב בלוג זה קורא לחקירה מהירה של כל הגורמים הבוגדניים בתוכינו המעורבים בהזרמת כספים שיטתית ונלוזה זאת מאותה מדינת אויב בפוטנציה, המלאה בנוצרים ושהמוסלמים משתלטים עליה ועומדים בראשה. כותב בלוג זה דורש הגלייה לסיביר, או לכל הפחות לסלונו של ליברמן, של כל אלה שנהנים מכספי הטרור שמעבירה אותה מדינת זדון, בראשות הצורר חוסיין,  כדי לחמוס מאיתנו את הארץ שהובטחה לאברהם, לוט, יצחק, ויעקב. ובבניין ציון ננוחם, ובחקירת הבוגדים ותלייתם בכיכר העיר, סדום, ניגאל.

המוח הבורח לא רצה לברוח. הוא ומשפחתו נסעו לחו"ל כדי לשפר עמדות, להיאבק על משרה בישראל, לאחר שיפור קורות החיים, קבלת המלצות מאנשים זרים. בטח חוזרים, הם אמרו פעם, אך לאחרונה שעזבנו אותם, המוח חיכה לשמוע תשובה ממקום עבודה באמריקה. המשרות בישראל לא קיימות בשביל המוח. חזרה לישראל כמוה כויתור על הקריירה האקדמית לטובת הוראה משמימה במכללות שהולכות ומתפרקות מערכים או מאיכות. באמריקה, אולי, הוא יקבל משרת חוקר אמיתי.

המוח הבורח ישב וחיכה לשמוע מהאוניברסיטה בה התראיין. הוא קיבל תשובה אחת, מוזרה, שהתשובות הסופיות יינתנו עד אמצע ינואר. במקרה שלו, נאמר לו, אולי התשובה תתקבל קודם לכן. או אז הוא קיבל הודעה נוספת.

בהודעה השמחה בישרו לו שהוא נבחר. הוא קיבל גם הצעת עבודה מסודרת. כל כך מסודרת שהוא קרא אותה והבין, לכן המוחות בורחים.

השכר הראשוני שהוצע למוח הבורח היה כפול מהשכר שמוצע לאדם מקביל לו בישראל. השכר הפותח לישראלי חוזר לדרגת מרצה הוא בסביבת 9000 ש"ח לחודש, שכר נאה, עם תנאים נוספים שאולי מעגלים שווי השכר ל10,000 ש"ח בחודש. בשנה זה אומר בערך 120,000 ש"ח. ההצעה הראשונית שקיבל המוח הייתה כפולה מכך. לא עוד, אלא היא הייתה כפולה מכך לתקופה של 9 חודשים, כשמותר למוח הבורח להשתכר עוד שליש מעל לשכר זה ממקורות חיצוניים. אבל לא על הכסף לבדו יצמח המוח.

גם ההוראה באמריקה נמוכה בהשוואה לזאת בישראל. דבר שאומר שלמוח הבורח יהיה יותר זמן לחקור. הוא גם קיבל סכום התחלתי נאה כדי להתחיל במחקר זה, דבר שלא היה מקבל מקבילה לו בארץ. ואפילו הציעו למוח הבורח דמי הובלה של דירתו ממקומו הנוכחי למקומו החדש.

המוח נאנח. השכר כפול. התנאים טובים יותר. האנשים מסביב מרתקים. המשרה מעולה. המחקר יפרח. הגלובליות בארצות הברית לא מזכירה את הקסנופוביה הישראלית. המוח נאנח שוב. איזו ברירה יש לו? הרי לא מדובר בכסף. הוא היה מוכן להשתכר מחצית ממה שמציעים לו באמריקה. אפילו עם שנאת הזרים הישראלית הוא יכול היה להסכין. אבל איך יעבוד בישראל, כשמשרה אקדמית היא מחזה כל כך נדיר, ושעל כל משרה אקדמית יש הרבה קופצים ישראלים. מדוע להפסיד ציפור אחת ביד בשביל משרה ישראלית על העץ או אולי על הקרח?

המוח מבין שלא נותרה לו ברירה. הוא בורח. אולי כדי לחזור מאוחר יותר מחוזק. כך אומרים לו כולם. קח את הזמן שלך בניכר, בתנאים הפנטסטיים שאין כמוהם בארץ וחזור למולדת למשרה טובה יותר מעמדת כוח של אקדמאי מפורסם, כזה שמקימים בשבילו מרכזי מצוינות. אבל בינתיים, הישאר בגלות. הפוך למוח בורח. לחמש שנים. לעשר שנים. אולי לתמיד, נקווה שלא. כך אומרים לו כולם. והוא יודע, המוח הבורח, הוא מבין מדוע מוחות רבים בורחים. לא רק בגלל השכר העדיף בחו"ל. לא רק בגלל היכולת לחקור טוב יותר בחו"ל. לא רק בגלל תנאי הפתיחה הטובים יותר בחו"ל. רוב המוחות הבורחים בורחים בגלל שאין להם לאן לחזור. אין להם משרה בארץ. וכשהדילמה היא בין אין משרה בישראל לבין משרה חלומית באמריקה, המוחות בורחים, וגם המוח הבורח שלנו מצטרף אליהם.