חרונולוגיה חסרת חשיבות

הסתו חלף עבר לו, והמוח הבורח מחכה. הוא הגיש מועמדויות למספר מקומות. חלקם בארץ, חלקם באמריקה. רק למקומות טובים, שחביבים עליו או על משפחתו הוא הגיש. והוא מחכה להחלטה. בכנסים הייתה הרגשה טובה. מקורות אומרים לו שלמרות הכל, למרות שעוד לא פרסם מספיק, למרות שהוא מגיע ממדינה קטנה, למרות שאין לו המלצות גלובליות, עדיין מצבו טוב.

המוח הבורח מחכה לטלפון, אולי לדואל, שיודיע לו מה עלה בגורל מועמדויותיו. והנה מגיע אחד שכזה. המוח עוצר נשימתו ופותח את הדואל. דואל צונן, שמסביר שהוא היה מועמד אחד, מתוך 450 מועמדים, ולכן, צר לנו, אבל המוח הבורח ימשיך להיות תלוי באוויר. המשרה הנחשקת בעיר אמריקאית נאה נעלמה וחמקה מידיו של המוח הבורח. אנחת צער נפלטת מפיו של המוח, אבל, עדיין ישנן משרות בישראל ועוד איזה אחת באמריקה.

והנה מגיע עוד דואל. הפעם מארץ הקודש. לא רשמי או משהו דומה. המנחה שלו במסר שמעביר שלא, מועמדותו לא עברה שלב.

ואז פתאום, מגיע עוד אחד. הפעם הבשורה משמחת. מועמדותך חזקה בעינינו, נשמח אם תוכל לתאם את הביקור אצלנו. המוח עולץ. והביקור מתואם. מהר מהצפוי, המוח מודיע למשפחה שתוך שבוע הוא נוסע לראיון העבודה המדובר באוניברסיטה הנחשקת.

הראיון מלא בפעילויות, המוח עובר אותן. מדבר עם זה, נואם על כך, ומדבר עם עוד כמה וכמה חברי סגל אחרים במחלקה החדשה. קר בחוץ, אולם בפגישותיו ובארוחות אותן הוא אוכל על חשבון המחלקה החדשה חמים למדי. רוח חמימה מרחפת, למרות הכפור בחוץ. תוך יומיים המוח הבורח מסיים את הראיון וחוזר לביתו. הוא אינו בטוח שיקבל את המשרה. אחרי הכל ישנם עוד כמה וכמה מועמדים, שודאי אינם נופלים ממנו. וההחלטה תתקבל תוך מספר שבועות. בראיון מסבירים לו את התהליך כולו.

התהליך עצמו שקוף למדי. כולם נשאלים אותן השאלות. התשובות לשאלות השונות הן החשובות. גם ההרצאה חשובה. הקשרים האישיים שנוצרים בראיון חשובים גם הם. צריך להרשים את כולם, מהשנייה הראשונה ועד לאחרונה. אין זמן לנשום, אין רגע לנוח. מבחן של יומיים, על הכל. אישיות, יכולת תקשורת טובה, יצירת עניין אצל בני השיח, מי אתה, מה אתה, הכל נשפט. ועתידו של המוח, ומשפחתו, עתה בידיים של אחרים.

המוח עדיין אינו בטוח שהוא רוצה בעבודה. אחרי הכל, היא בארצות הברית. המוח הבורח לא רצה לברוח שנסע לארצות הברית. המטרה הייתה להיות שם באופן זמני. קצר. כדי לארגן המלצות, כדי לפרסם מאמרים ולחזור למשרה בישראל. משרה שאינה קיימת. משרה שהמוח יודע שהיא נדירה. משרה שסביר שלא יוכל למצוא בישראל. משרה שהמוח יודע שיהיה לו כנראה קל יותר להשיג בארצות הברית. עדיין, המוח הבורח נסע לארצות הברית כדי להשיג משרה בישראל. המוח לא נסע כדי לברוח. ועכשיו הוא מחכה לשמוע, האם יזכה לקבל הצעה למשרה, ואם כן, איך תיראה הצעה זאת. האם תהיה אטרקטיבית מספיק כדי לגרום למוח לממש את פוטנציאל בריחתו ולהפוך למוח בורח ממשי? על כך בפרק הבא והאחרון ביומנו של המוח הבורח.

בסתיו חוזרים לחיים נורמאליים כמעט באמריקה. אבל הסתיו הוא גם עת הגשת המועמדויות. המוח הבורח החליט, בעצה אחת עם משפחתו, להגיש מועמדויות למשרה. נכון, הוא מגיש בעיקר למשרות בישראל. אבל פתאום הוא מקבל הודעה על משרה שהיא בדיוק הוא, אבל באוניברסיטה באמריקה. אחת הערים בהן ביקר במהלך נסיעותיו באמריקה גם היא קורצת לו. גם שם מתפרסמת משרה. המוח ומשפחתו מחליטים להגיש מועמדות גם לשם.

עם עת הגשת המועמדוויות ישנם גם כנסים ושוקי עבודה. שוקי עבודה כשמם כן הם, אוניברסיטאות אלומות שם מציעות משרות. המוח מתעניין. חלק מהן במקומות מעניינים מספיק. המוח מדבר עם אנשים מאלסקה, קצת קר שם, אבל אפשר להתמודד. ברינו המוח חושב לברוח ולהתחתן שוב, אבל הוא כבר נשוי, ומשרה שם לא נשמעת כל כך נחשקת. אבל בינתיים המוח מדבר עם כל מיני מקומות, לומד לדבר את השפה, לתקשר באמריקאית, להציג את עצמו, בצורה הטובה ביותר. באנגלית שאינה שבורה, לומד לדבר על הא ועל דא. ועל דה ועל הא.

בכנס הוא נפגש עם המקומות הנחשקים אליהם הגיש מועמדות. ישנן ארוחות ערב וקבלות פנים. המוח הבורח פוגש שם מועמדים נוספים למשרות השוות אליהן הגיש מועמדות. הוא עושה ככל יכולתו, המוח, לעשות רושם טוב. הוא עושה רושם טוב. המועמדים האחרים עושים רושם טוב גם הם. גם מקומות העבודה הנחשקים עושים רושם טוב. הכל נראה טוב. אבל הכנס נגמר והזמן עובר. ועוד מעט מגיע החורף, ואיתו יבוא הקור, ואולי גם חושך. ואולי גם עתיד, כפי שיספר הפרק הבא.

ברמה האישית אין לי סיכוי לשכנע אותך. אבל זה עצוב. שובר לי את הלב. כן, הסתכלתי סביבי וחלק ניכר מהאנשים הטובים שאני מכירה, האנשים שסביבי, כבר אינם כאן. וזאת בעיה. זאת בעיה קשה מאוד. נכון, התהליך הזה נמשך כבר 30 שנה, אבל עכשיו הוא הגיע לרגע האמת שלו. לא, אני לא יכולה במישור האישי לשכנע אותך, אבל במישור הקבוצתי, הלאומי, מילה גסה היום כמעט, אם כל מי שכמוך יעשה את מה שאתה עושה, אפשר לסגור כאן את המדינה.

הרי האינטילגנציה היא הראשונה שעוזבת. כן, היא עוזבת כבר שלושים שנה. אבל הדמוגרפיה עכשיו מגיעה לנקודת השיא שלה. אם האינטליגנציה לא תישאר להילחם, לא יהיה מי שיילחם על המדינה הזאת. בנינו כאן והגענו לכאן, ההורים שלנו, הסבא וסבתא שלנו, כדי לבנות מדינה מסוג אחד. ועכשיו האנשים שיכולים להמשיך ולקיים את אותה מדינה, הם עוזבים. המדינה משתנה לנו מול העיניים, אבל זה בגלל שכל כך הרבה אנשים כמוך עוזבים. ברור, במישור האישי אין לי מה להציע לך. נכון, המישור האישי הוא תהליך הדרדרות של הרבה מאוד שנים. אבל אם אנחנו רוצים שישראל שאנחנו מכירים ואוהבים, זאת הדמוקרטית, עם הערכים, השוויון, הדאגה, כן הסוציאליסטית, עכשיו המילה הזאת חוזרת, פתאום הפרטה זה לא משהו שנתפס חיובי כל כך, כן יש חזרה לערכים של סולידאריות בישראל, אבל אם אנחנו רוצים שהישראל הזאת תישאר, תימשך, תתחזק, אנשים כמוך צריכים להישאר כאן. אפילו שבחוץ יש להם הרבה יותר מה לקבל. כן, אפילו שעבודה כאן אין להם בדיוק את זאת שהם מחפשים. אבל האנשים הטובים ממשיכים לעזוב, והסיכוי לשנות, לחזור לישראל הערכית, קטן ככל שאנשים כמוך עוזבים. אני נלחמת.

אני רואה את התהליכים האלה קורים כאן בעיר שלי. בירת הנצח. אבל אנחנו נלחמים עליה. גם כאן התהליך הזה של עזיבת האינטילגנציה קרה. כבר לפני חמש עשרה שנה. האינטילגנציה עזבה. מי נשאר, חרדים, ערבים, קצת דתיים לאומיים, לא הרבה. ההשכלה, החילונות, כן זאת עם הערכים, ואני לא חילונית אתה יודע, הם עזבו, והעיר נשארה להתמודד עם חורבנה. אבל אנחנו מנסים לשנות. מנסים להחזיר. מצליחים להחזיר. קצת פה וקצת שם, המלחמה שלנו מצליחה. אנחנו פותחים מרכזי תרבות אפילו בשבת לחילוניים, כי אם אנחנו לא נילחם שהם יישארו, אין לעיר הזאת, ולמדינה הזאת, שום סיכוי. ומה שקורה בעיר הזאת, יקרה לכל ישראל בעוד חמש עשרה, עשרים שנה. אני רואה את זה היום, אבל אני לא מוכנה לוותר. לא, במישור האישי אין לי מה להציע לך. אני גם לא יכולה לבקש ממך להקריב בשביל הרמה הלאומית כל כך הרבה, אבל אם כל האנשים הטובים כמוך יעזבו, יקרה למדינה הזאת מה שקרה לעיר הבירה הנצחית שלנו. עוני, עזובה, קיצוניות, שנאה.

אבל אני לא מוכנה להתייאש. בסוף יקום איזה מנהיג, חייב מישהו לקום ולדאוג למדינה הזאת. הואקום הזה לא יכול להימשך. אנחנו חייבים שהאנשים הטובים יישארו, ויילחמו. וכן, אני יודעת, נלחמת, התייאשת, וגם אני אוכלת כל כך הרבה. כל פעילות ציבורית מלווה בייאוש, בסתירות לחי, בחוסר הערכה. גם כשרוצים לעשות את הדבר הנכון, הציבור לא תמיד מקבל את זה. לא תמיד מבין את הטווח הרחוק, לא תמיד חושב שהמלחמה, המאבק הערכי הזה, שווה את ההתמתנות, את הדיון, את המשא ומתן. לפעמים עמדה קיצונית נתפסת כחשובה יותר מעשייה מתונה. אבל העשייה הזאת היא שמאפשרת לנו להמשיך לתחזק ואולי אפילו לחזק את החברה הערכית שאנחנו רוצים לראות כאן. ולעזוב, בייחוד אנשים כמוך, והרבה מאוד חברים שלי, זה אולי הפתרון ברמה האישית. אבל ברמה החברתית, הקבוצתית, העזיבה שלכם כיום, ונכון שעזיבה דומה קיימת כבר שלושים שנה, אבל כיום היא מהווה גזר דין מוות לחברה הישראלית הערכית שעל פיה הוקמה מדינת ישראל. לא, במישור האישי אני מבינה אותך, במישור החברתי שברת לי את הלב. כלל שיותר אנשים מכם עוזבים, כך יהיה לכם פחות לאן לחזור.

מוקדש לר.ע. (רה"מ אידיאלית ל2025)

הביקור בישראל בקיץ נועד להרגיע אנשים. המוח הבורח מסביר שלא כל כך קל באמריקה. המטרה, גם היא, המוח מסביר, לא השתנתה. הכוונה היא להיות שם שנה, אולי שנתיים, מספיק בשביל לקבל מכתבי המלצה ולפרסם כמה מאמרים שיאפשרו את החזרה ארצה למשרה באיזה אוניברסיטה. חם בישראל, אבל החום לא כל כך נורא כשמגיעים רק פעם בחצי שנה. גם האנשים נסבלים הרבה יותר, המוח שם לב, כשהם לא סביבך כל הזמן אלא רק פעם בחצי שנה.

החברים, המשפחה, כולם זוכים להרגעה. כן, ברור שאני חוזר, ברור. זה זמני היציאה החוצה. הבריחה של המוח, לא לטווח ארוך. המוח קצת מזיע בישראל, אבל הביקור בארץ שוב מבהיר שכאן מקומו. נכון שהמפגש עם אנשי האקדמיה עימם היה בקשר לפני שברח אינו מסמן טובות. הדרישות עולות כל הזמן. התחרות בישראל מטורפת. נכון, ישנם מעט דוברי עברית, אבל רבים מהם מוחות בורחים שרוצים לחזור, במעמדות שונים, חלקם בעמדות טובות משל המוח שבחופשה. אבל המוח הבורח חוזר ומצהיר, הוא עוד ישוב. האישה מבטיחה שהם ישובו. אפילו אם יצטרך לוותר, לעבוד במכללה, היא תיקח עבודה שנייה, הילדים ימכרו בשוק, אבל הם יחזרו. בטוח. ברור. אין ספק. נסיעה זמנית, לשיפור השם, הקשרים ומציאת עבודה חזרה בארץ.

כששבים לאמריקה, המוח ומשפחתו, מזג האוויר שם דומה לישראל. חם, לח, מהביל. אבל האנשים שם נחמדים יותר. אולי נחמדים אינה המלה, מתקן המוח את עצמו, נעימים יותר. קצת פחות דחיפות בתור. כל הקלישאות על הישראלי מתממשות לנגד עיניו. גם החיים המקצועיים מתממשים לנגד עיניו. פה יוצרים קשר מענין עם איש חשוב מספיק לעתיד, שם מגלים רשת חדשה של קשרים שיכולה לעזור פלאים בהמשך. אם כמובן משתקעים באמריקה, אבל למוח אין כרגע כוונה להשתקע באמריקה. למרות שקשר אחד כזה מסמן הבטחה עמומה, שאם רק ירצה. אבל המשפחה, כרגע, אינה רוצה.

ופתאום, תפנית גם במשפחה. האישה מגלה את אמריקה. מרוויחים נאה באמריקה, וישנן עבודות מעניינות וטובות. ובעצם, עם כזאת עבודה, המשפחה מגלה, אפשר אולי גם להישאר באמריקה. לטווח קצר, ברור. זמני, הכל זמני. מאוד זמני. אבל אולי בכל זאת, אם כבר, אולי מוח יקר, אתה יכול לנסות את מזלך באמריקה. ברור שתנסה אותו גם בארץ. כן, ברור, אם נמצא עבודה בארץ ברור שהיא בעדיפות. אבל העיר האמריקאית הזאת כל כך נחמדה, ושם יש אוניברסיטה נחמדה גם היא, אולי כדאי בכל זאת להגיש גם לשם מועמדות. מה יכול כבר לקרות? הסתו יכול להגיע ואיתו שורה של התפתחויות כמעט, כפי שיספר הפרק הבא.