חרונולוגיה חסרת חשיבות

הלכתי כהרגלי ברחובות. מחוסרי הבית שוכבים להם לעשרות ברחובות. חלקם שחורים. חלק לבנים. אפילו מקסיקנים היו ביניהם. וגם נשים.

פתאום מישהו אמר לי:

"המיעוט הנחות הזה."

הסתכלתי עליו, בשקט. בחור לבן עם גיטרה ותיק ענק על גבו. בטח.

"אני נורמלי כמו כולם" הוא המשיך. נורמלי, נורמלי, אבל גזען.

"אני לא מפחד מאיש, רק ממי שמלפני, מאחוריי ומצדדי" הוא המשיך, כששני שחורים יצאו מהפאב שממול.

משום מה, ברחוב הבא, כשהמשטרה עצרה מישהו, הוא היה שחור. לא הופתעתי. לא הופתעתי גם מהמלמולים של המכורה הלבנה שהלכה מולי ברחוב הבא. או מהקללות של ההומלס הבא, שלא נתתי לו כסף. כשחלפתי על פניו חייכתי, כדי לנסות להרגיע את הבחורה הלבנה שהלכה לפניי, שחשבה שהוא קילל אותה. את הגזע של חסר הבית הזה כבר איני זוכר.

אולי מפני התירוץ שדמיינתי כשהלכתי ברחובות לשודד הדמיוני מבין עשרות מחוסרי הבית: "בחייך, אתה חושב שיש לי כסף? כמה אנשים שיש להם כסף אתה מכיר שהולכים ברחובות? ואני הולך ברחובות, לא? אז אולי לך תשדוד איזה מישהו עשיר!" ובדיאלוג הדמיוני הקטן הזה, לשודד שלי אין גזע מסוים. רק חיים אומללים. שאפשר לראות בהמוניהם, בהליכה ברחובות העיר הזאת.

ואם מישהו ראה את המנדיי נייט מההתחלה, ולא כשהתוצאה היית 59:21, אנא ספרו!

יש תופעות בעולם שאי אפשר להתמודד מולן.

למשל, בחירות פעם בשנתיים. באמריקה יש בחירות פעם בשנתיים. ברט פארב, הוא תופעת טבע דומה, גם מולה קשה להתגונן.

כמו הבחירות, שנערכות פעם בשנתיים וגורפות עניין עצום, כך גם ברט פארב גורף ענין עצום. עד כדי כך עצום העניין, בבחירות או בברט פארב, שבסופו של דבר אדם נורמלי נתקף באדישות כשהוא שומע על בחירות או על ברט פארב.לכן אנשים, דוגמת מג ויטמן המתמודדת על מושלות קליפורניה, לא טורחים להצביע במשך עשורים בחייהם, כי זה לא מענין, לא משמעותי, וחבל על הזמן ביום העבודה (אין באמריקה שבתון בבחירות, טוב כי יש בחירות פעם בשנתיים).

פעם בתקופה קורה משהו מענין עם ברט פארב או בבחירות. למשל, ב-2008 העם האמריקאי בחר נשיא שחור. ב-2010 ברט פארב הגיע למשחק הגמר של ה-N. מאז, דברים חזרו לקדמותם. ברט פארב חזר לשחק פצוע ולמסור בעיקר לאויב, כשהוא מפסיד לעתים קרובות וממשיך לשחק למרות שהיה צריך לפרוש. הרפובליקנים עומדים לחזור ולכבוש את הקונגרס האמריקאי על שני בתיו. שתי התופעות מייאשות באותה מידה. כשם שפארב היה צריך לפרוש בשיא, גם חזרתם של הרפובליקנים אינה מבשרת טובות לאומה האמריקאית.

חזרתם של הרפולביקנים אינה מפתיעה, כמו למשל האוקלנד ריידרס או קנזס סיטי צ'יפס. בעצם, ישנו דימיון בין שתי התופעות. קבוצות פוטבול גרועות יכולות להתאושש בגלל שבעונה שאחרי עונתן הגרועה הן ישחקו בעיקר נגד קבוצות גרועות דומות, לכן משחקיהן קלים יותר. כך, רק קבוצות כשרוניות במיוחד כמו קליבלנד בראונס מסוגלות להיות גרועות במשך עשורים שלמים. כלומר, לאוקלנד ריידרס או אפילו לדטרויט ליונס, לא היה לאן לרדת. כך גם עם הרפובליקנים, אחרי 2008, נמוך יותר הם לא יכלו לרדת, ולכן, בין היתר הם עולים.

הדמוקרטים דומים לפאטריוטס במערכת הבחירות השנה. בעצם, אולי לצ'רג'רס. תמיד מצפים מהדמוקרטים לכל כך הרבה. ציפו מאובמה לכל כך הרבה. והוא כל כך מאכזב. בעצם, אובמה דומה יותר לדאלס קאובויז. כולם ציפו שהבויז יגיעו לסופרבול. כרגע, הם לא יגיעו למאזן חיובי, או אפילו לשחק פוטבול. אמנם יש להם כישרון, גם לאובמה יש כישרון, אמנם יש להם יכולת, גם לו יש יכול. אבל הבויז איבדו את הרצון. נקווה שאובמה דומה לצ'רג'רס ולא לבויז. כי הצ'רג'רס, בדומה לאובמה, משחקים באזור גרוע, ולא משנה כמה הם גרועים בתחילת או אפילו באמצע העונה, הם עדיין יכולים ללכת עד הסוף ולזכות. גם אובמה, אפילו שמצבו באמצע העונה גרוע, יכול לזכות בניצחון בבחירות ב-2014.

עונת פוטבול היא עונה מייגעת רצופת משחקים גרועים. ממש כמו הבחירות כאן. למשל, בבחירות הקרובות ישנן כ-16 הצעות במשאל עם, החל משמירה על הגנים הלאומיים וכלה בביטול מסים (לא משנה איזה, רוצים לבטל אותם). בנוסף למשאלי העם, המפורסמים עד אין סוף בטו, ישנם גם כ8754 תפקידים שונים עליהם נערכים בחירות. בוחרים לסנאט, בוחרים לקונגרס, בוחרים למושל המדינה, בוחרים לסגן מושל המדינה, בוחרים לשר האוצר של המדינה, בוחרים לאחראי על הביטוח במדינה, בוחרים לתובע הראשי של המדינה, בוחרים לראש ועדת החינוך האזורית, וגם לנציג במועצת החינוך. עניין הבחירות כה מייגע וכה משעמם, כמעט כמו המשחק בין הניינרס לבין הברונקוס. שתי קבוצות שלא מעניינות איש, שמשחקות כדורגל נורא ואיום, עם מסרים פלקטייים (נגד מסים), אה רגע, זה כבר נוגע לבחירות. כן, אמרנו כבר שאנחנו נגד מסים? חייבים לקצץ במסים.

אבל, ישנן תופעות טבע מנצחות, בניגוד לפארב, ולבחירות. מקיין דומה יותר מכל דבר אחר לפאטריוטס. לא משנה כמה אתה שונא אותו, או כמה אתה אוהב אותו, הוא ישמור על מעמדו. אפילו אחרי שהוא מפשל ומפסיד עונה אחת (מפסיד את הפריימריז לנשיאות הרפובליקנית ב-2000) או מפסיד סופרבול, הוא יחזור או הם יחזרו. אפילו אחרי שהוא מפסיד את הנשיאות, או לא מגיעים לפליאוף, אתם יודעים שהם יתמודדו שנה לאחר מכן. ואכן, אפילו אם הוא צריך לשנות את כל עמדותיו כדי לחזור לסנאט, בפעם השבעים ושתיים (עושה רושם שמהשבי הוייטנאמי הוא עבר ישירות לסנאט ולא זז מאז), כך גם ביליצ'ק ימשיך לנצח, אפילו אם הוא יצטרך למכור בשביל זה את נשמתו או את רנדי מוס (מי שיקר יותר מבין השניים, מוס). והם ימשיכו לנצח. הפאטס שיחקו נורא, כבר שבועיים רצוף, וניצחו קבוצות קשות כמו הצ'רג'רס והויקינגס. אבל ניצחון, כמו שיודע מקיין, הוא כל מה שצריך. במחשבה שלישית, ובתור אוהד הפאטס, מקיין מזכיר יותר את אינדי. מדי פעם הוא ינצח, רוב הזמן הוא ייראה מצוין, נקי, מרהיב, ישר, וכמעט יגיע להישגים. בכל זאת, הפאטס לקחו שלוש אליפויות, אינדי רק אחת.

והמשחק בערב, בין הסטילרס לבין הסיינטס? ובכן, יש דברים שאי אפשר להשוות לפוליטיקה. הסיינטס ניצחו במשחק בו הקבוצה שצריכה הייתה את הניצחון יותר ניצחה.

ומה קרה בעקבות המחזור? מה יקרה בעקבות הבחירות? כמה סדרי עולם חזרו לקדמותם, הפאטס ראשונים בליגה, אחרי הפסד מפתיע של הג'טס. הפאקרס נראים חזקים מאוד. הבויז נראים גרוע יותר מהדמוקרטים בבחירות האמצע הנוכחיות. הצ'רג'רס נראים כמו הדמוקרטים אחרי התוצאות של הבחירות הנוכחיות (שלדעתי לא יהיו גרועות עד כדי כך, דבר שיאפשר לדמוקרטים להספין את הבחירות כהישג). מסיבות התה, המזכירות יותר מכל את טמפה ביי באקנירס, קבוצה שמנצחת בלי שאיש מבין מדוע, או אולי זה הקנזס סיטי צ'יפס, יחזרו לגודלם האמיתי בסופו של דבר. מסים לא יקוצצו, כי אי אפשר לקצץ, כמו שאי אפשר למנוע מאינדי להגיע לפליאוף.

ומה יקרה עם פארב? כמו עם רוב מערכות הבחירות המתרחשות כיום, לאיש לא ממש איכפת, חוץ מלתקשורת שתעסוק בכך בלי סוף, למרות שהויקינגס לא יגיעו לשום מקום השנה. בעצם, גם אמריקה לא תגיע לשום מקום בגלל הבחירות ותוצאותיהן, וגם בגלל שהתקשורת מתעסקת בבחירות כמו שהן מתעסקות בפארב, באופן אישי, בסוגייה שולית, במקום לדון בנושא המרכזי באופן ענייני. אבל בספורט, כמו בבחירות ובפוליטיקה, הסיפור האישי הוא המנצח, או יותר נכון, הגורם לכולם להפסיד.

(הכותרת נגנבה כמובן מפורטיס)

ככל הוגה המכבד את עצמו הגעתי לרחובות העיר הגדולה. כמו כל סופר בעל שאר רוח המכבד עצמו, גם אצלי העלתה ניו יורק הרהורים קיומיים, נוגים ואחרים. הנה הרהור נוסף, בקצרה.

ניו יורק זרועה דוכני פלאפל ושווארמה. כל פינת רחוב שנייה כיום יש בה דוכן פלאפל או שווארמה. איני אוהב שווארמה. פלאפל זה דווקא די טעים, אבל זהו אינו הסיפור.

גם דוכנים אלה, יותר נכון, דוכנים אלה, יותר מכל מסגד בגראונד זירו או מסגד במקום אחר בעיר, מבהירים עד כמה האיסלאמים משתלטים על אמריקה ועל העולם. כמו שראש אומר, למה ששנאה כלפי דת ששונאת כלבים וחתולים ומעודדת רצח וטרור תיחשב בעיה?

ובכן, כל הדוכנים האלה, דוכני הפלאפל והשווארמה, שנמצאים בכל פינת רחוב שנייה בניו יורק, הלא היא העיר שהחלה כניו אמסטרדם, הם כשרים כשרות חלאל, הלא היא הכשרות המוסלמית!

ככל הוגה המכבד את עצמו הגעתי לרחובות העיר הגדולה. כמו כל סופר בעל שאר רוח המכבד עצמו, גם אצלי העלתה ניו יורק הרהורים קיומיים, נוגים ואחרים. הנה הרהור נוסף, בקצרה.

כשני בלוקים מגראונד זירו עומד לו בניין. הבניין מהווה מרכז רוחני של דת מסוימת. לא אזכיר את שם הדת. רק אספר, שכשהייתי בגראונד זירו, המדריך סיפר שאותו מרכז רוחני, למרות שעמד שם גם בזמן הפיגוע, לא נפגע כלל. יתר על כן, אפשר להסביר מדוע לא נפגע המרכז הרוחני במגוון סיבות. הוא השאיר לנו להבין שהמרכז הרוחני, שהפך להיות מוקד למענה ראשוני לנפגעים ולכוחות ההצלה, לא נפגע בנס. אה כן, המרכז הרוחני אינו מסגד.

כחלק מהיותינו כתבי שטח, ביקשנו מהמדריך שיוביל אותנו למקום בו אמור לעמוד המרכז הרוחני המוסלמי החדש, כשני בלוקים מגראונד זירו. הוא שמע את הבקשה ואמר שהוא ניסה לברר היכן אמור להיות אותו מרכז רוחני. לטענתו, ישנם מספר מקומות שונים עליהם נאמר שבהם יעמוד המרכז הרוחני החדש בניו יורק קרוב לגראונד זירו. דיסאינפורמציה. ככה קוראים לזה. את המקום המדויק של המרכז הרוחני המוסלמי שני בלוקים מגראונד זירו לא ראינו.

אבל לא רק בגראונד זירו ישנם מרכזים רוחניים מוסלמיים, דבר המוכיח שלא צריך עוד מרכזים רוחניים מוסלמיים בניו יורק! גם במעלה 72 ווסט-אנד ישנו מסגד. רוב הזמן הוא רדום, ממש כמו תאי הטרור המוסלמים הגלובליים, אבל בימי שישי הוא קם לחיים. מתעורר, והופך, כמו כל המוסלמים ומה שהם מייצרים, לסיוט לכל האדם הלבן באזורו. החיים הופכים לבלתי נסבלים! המוסלמים חונים חניות כפולות! אפילו משולשות! הכל כדי להיכנס למסגד! ועוד בזמן הרמדאן! מי שמע על כך! והחמור מכל, לפעמים המוסלמים חסרי החוק האלה אפילו חונים ליד ברז כיבוי אש! חסרי תרבות. מלחמת ציבילזציות ממש!