חרונולוגיה חסרת חשיבות

הגיע הזמן לקחת את זה צעד אחד הלאה.

למה לא בעצם, תרפיה בנהיגה? הרי היום יש תרפיה בכל דבר. ישנה תרפיה באומנות, כלומר, מציירים, מפסלים ומתרפאים. ישנה תרפיה בדרמה, כלומר עושים דרמה ומתרפאים מזה. והשתיים המופרכות מכולן כמובן, תרפיה בסיפורים ותרפיה בדיבורים. כאילו שדיבורים הואילו אי פעם למישהו. ודאי לא לי.

אז אפשר תרפיה בנהיגה. בייחוד בנהיגות ארוכות.

נכון, זה לא מתאים לכל אחד. למשל לקלטסרופוביים זה לא ממש מתאים. להיות כלוא בקופסה די קטנה במשך שעות ארוכות. לא טוב. אבל רגע, כאילו שלהיות כלוא בחדר עם מטפל זה כן? גם לסובלי אגורופוביה לא בטוח שזה יעבוד. השטחים הפתוחים המקיפים את הקופסא שמתחלפים כל הזמן, די מחריד, אם אתה פוחד משטחים פתוחים.

בעצם, תרפיה בנהיגה לא מתאים לכל אחד. היא בייחוד לא מתאימה לנהגים גרועים. נהגים שכאלה, שאינם מסוגלים לנהוג חמישים קילומטר בלי להרוג אותך, מפחד הנהיגה שלהם, כשאתה הנוסע שלהם, ודאי שתרפיה בנהיגה לא תעבוד בשבילם. בטח לא בשביל המטפל שאמור לנסוע איתם. שימות מהתקפי לב חוזרים. בכלל, נהיגה מצריכה ריכוז שלא כולם יכולים לשאת בו. צריך להתרכז כשנוהגים. בייחוד בנהיגות ארוכות.

בנהיגה ארוכה אי אפשר להתחיל לנדוד למחשבות. אחרת האוטו ינדוד למקומות לא רצויים. אבל ריכוז יכול להיות כלי טיפולי. צריך להתמקד. תתמקדו. בנהיגה. בחיים. בדרך. במה שמסביב. קצת. צריך לדעת להתמקד במה שחשוב. אבל גם לדעת להסתכל קצת מסביב. מדי פעם להנות ממה שאינו במרכז. לפתח ראיה פריפריאלית. שפתאום העמק שבו אתה נמצא יכה בך ביופיו. ואתה תהנה ממנו, אז תמשיך לנסוע. והנסיעה והריכוז בה לא ייפגעו מהעמק ומההנאה ממנו. להיפך. הריכוז ישתפר מההנאה שמסביבו.

הדרך היא הדורשת ריכוז. אבל היא יפה גם בפני עצמה. כמו הנהיגה ומה שקורה בה. הנהיגה דורשת ריכוז, אבל מה שסביבה יפה. הנהיגה גם מספקת מכשולים שמחייבים התמודדות. אינטראקציה עם נהגים אחרים. זוהי בעיה קטנה רוב הזמן, אלא אם כן אתה בישראל או מוקף בנהגים גרועים, שאינם מסוגלים לנהוג חמישים קילומטר בלי להרוג אותך, מפחד הנהיגה שלהם, אפילו כשאתה נוהג לידם. אבל גם איתני הטבע מקשים עליך בנהיגה. לפתע שבר ענן שלא מאפשר לך לראות סנטימטר. לחלופין, גשם שוטף במשך שעה שלמה של נהיגה. מחייב התמודדות קשה הרבה יותר. מחייב להעביר את הריכוז הילוך. אפילו אחרי 7 שעות של נהיגה, אתה מחויב פתאום להתמודד עם גשם שוטף, וידיעה שאתה אוטוטו מגיע, עייף, אחרי שעות של נהיגה, מאות של קילומטרים, והגשם. הגשם ממשיך. יורד. זורם. ואתה יודע שאם תתן לטבע להתגבר עליך, לא תגיע. לכן הריכוז משנה הילוך, הפוקוס מתמקד. אין כבר להנות מהטבע. צריך לפתע להתמודד איתו. צריך לדעת שזוהי יכולתו של הטבע. פעם לגרום לך הנאה, פעם לגרום לך סבל. ממש כמו הנהיגה, ממש כמו הטיפול, ממש כמו האנשים שסביבך, ממש כמוך.

מי אמר שאי אפשר להשתמש בנהיגה לתרפיה? ובכלל, מי אמר שמי שמסוגל לנהוג כל כך הרבה שעות צריך תרפיה? ומה טוב כל כך בתרפיה? ומה טוב כל כך בלנהוג עשר שעות ביום?

ובכלל, למה לרדוף אחרי הטוב כל הזמן? 

בשבוע החולף נפל דבר באמריקע, הבת של הנשיא ומזכירת המדינה התחתנה עם יהודי, בן של פושע קטן. אל תדאגו, האב הוא כמובן פושע צווארון לבן, מי אמר לופט גשפטן?

הנושא כל כך חשוב שהוא הגיע גם לדעות בעיתון הארץ, שם ישראל הראל שם לב לתופעה המובנת מאליה כבר שלושים שנה, וגם לג'ון סטיוארט, שלעג למתודיסטים שאין להם הרבה מינהגים, ותיאר את מנהגי החתונה היהודיים (ג'ון סטיוארט מרבה להדגיש את מוצאו היהודי לאחרונה, דבר שלא מונע ממנו למתוח ביקורת על גיזום עצים צה"לי).

אכן החתונה מאירה דברים בצורה יפה. היא מבהירה שבאמריקה אפשר להבחין בין אתניות ללאומיות, ואפשר להבחין בכך בייחוד בכל הקשור לישראלים ויהודים.

יהדות באמריקה היא אתניות. את זה אמר כבר לפני שלושים שנה הסוציולוג גאנס. אתניות היא המוצא הלאומי של האדם, ובאמריקה אין לה חשיבות רבה מדי. היא נשחקת והופכת לסמן תרבותי כמעט ריק מתוכן. היהדות כך דומה לפולניות או לאיטלקיות באמריקה. היא מזכירה את ההיספניות, אתניות טרייה יותר ושנויה הרבה יותר במחלוקת באמריקה, כפי שהיו כל אלה שלפניה. לכאורה היהדות אמורה להיות בעייתית יותר, שכן בניגוד לאתניות אחרות היא גם דת, אולם באמריקה היהדות אינה מפריעה לבני האתניות היהודית להתחתן עם בני דתות אחרות. האספקטים הדתיים של האתניות היהודית מושמים בצד ככל הנוגע לחתונה עם בני דתות אחרות, שכן באמריקה אתניות אינה מפריעה לנישואין יותר מדי, וגם דת לא אמורה להפריע יותר מדי. כך יהודי מתחתן עם מתודיסטית כשם שפרוטסטנטי מתחתן עם לותראנית או קתולית עם בודהיסט. אתניות ודת וודאי שאינם יכולים להפריע לנישואים המובילים לעלייה במעמד החברתי, כפי שקורה ליהודי עם לבנה מתודיסטית בת של נשיא ומזכירת מדינה.

לעומת אתניות, לאומיות היא בעלת משמעות עמוקה וחזקה. בישראל היהדות היא בעלת מימד לאומי חזק, וישראלים באמריקה שונים מהיהודים באמריקה. הישראלים שומרים על קהילות ישראליות, על זיקה חזקה יותר לישראל, כרגע, כמובן, וישנה הפרדה בין הישראליות לבין היהודיות באמריקה.

כמו כל דבר, הדוגמא המובהקת להבדלים אלה מצוייה דווקא בסופרסל המקומי. ניתן לראות הבדל משמעותי בין סופרסל הנמצא בשכונה מרובת ישראלים, כאלה אין הרבה וישנן בערים דוגמת ניו יורק, לוס אנג'לס, סן דייגו, וערים אוניברסיטאיות נוספות, לבין כאלה שאין בהם ישראלים.

בסופר בשכונה הישראלית מופיעה עמודה שלמה של "מוצרים כשרים". אולם רבים מהמוצרים הם מוצרים ישראלים לכל דבר ועניין, הם אמנם כשרים אולם כשרותם משנית. ישנה שם הבמבה, והביסלי, וממרח השוקולד, ושקדי המרק. גם קופסאות שימורים של זיתים ומלפפונים ניתן למצוא שם ואפילו יינות ישראליים. המותגים של אוסם ועלית מככבים בעמודות אלה, והם מיועדים בעיקר לישראלים שקונים בסופרים אלה. לצד מוצרים ישראלים אלה עומדים המוצרים היהודיים.

בסופרים שאינם בשכונות ישראליות האזור של המוצרים הכשרים קטן יותר והוא תופס כשליש מדף בעמודה בסופר. המדף הכשר חולק את העמודה עם המוצרים ההיספאניים, המוצרים האסייתיים והמוצרים ההודיים. אפילו על המדף בסופר, האתניות היהודית באה ליד אתניות אחרת. המוצרים הכשרים המופיעים בסופרים אלה הם כאלה ששום ישראלי שעיניו בראשו ולשונו בפיו לא יקנה. אפשר לקנות במדפים אלה מצות. כל השנה אפשר לקנות מצות, כי מצות אינן דבר מיוחד לפסח, הן דבר מיוחד ל"יהדות". אפשר גם לקנות מרק כופתאות. גם מוצר זה קיים על המדף כל השנה. מובן שגפילטא פיחס גם הוא על מדפים אלה יחד עם עוד שניים שלושה מוצרים "כשרים" שכאלה שאין ישראלי שיכול לדמיין לקנות אותם (אתרוגים אחרי סוכות, ממש). גם המותגים אינם מותגים הידועים לישראלים, אלא מותגים יהודיים אמריקאים, דוגמת "מנישביץ". כל דמיון בין המוצר היהודי אמריקאי לבין זה הישראלי מסתיים במפח לשון, כמו למשל מיץ הענבים של מנישביץ (או מותג יהודי-אמריקאי דומה) שמזכיר יותר מכל את הטרופית הישראלית, שמזכירה יותר מכל סירופ שיעול.

לא קל לישראלי להסתובב במדפי האוכל הכשר בסופר. זכרונות של שיעולים עולים בי, ואני משתעל, נזכר ומתחבט. מה עדיף בעצם: לאומיות חזקה שמכירה את שורשיה, שומרת על ערכיה ומגינה על גבולותיה בכל מחיר, או אתניות מרוככת, המתנתקת מעברה, מתחברת אל העולם והקידמה, מכירה באנושיות הסובבת אותה ומורידה את גדרות הפחד וההדרה הרצונית של האחר? שועל עם שועלים או אריה בוילה בג'ונגל?

נ.ב.

ישנם גם אמריקאים יהודים היספאניים, אבל זה כבר ענין מטורף לגמרי.

לאחרונה זה מתברר באופן מובהק, ההתחממות הגלובלית, הידועה גם בשם הקצנת מזג האוויר בעולם, היא מזימה, ויש שיאמרו תכנית קפיטליסטית.

למשל, בוושינגטון הבירה, גל חום של למעלה ממאה מעלות שורר כבר תקופה ארוכה. תקופה ארוכה זה מעל לחודש, כן, 40 יום, תקופת האבל המוסלמית, של מזג אוויר שעולה על 90 מעלות. פרנהייט. שזה משהו כמו 35 מעלות צלזיוס. עם אחוזי לחות שלא היו מביישים את תל אביב ביום מהביל במיוחד. 40 יום שכאלה, ואנחנו קיבלנו רק את הזנב של זה.

לא שבאירופה היה יותר טוב. באזל השוויצרית, בה הזה הרצל את מדינת היהודים בגל חום דומה, עם 35 מעלות, בצל, כמובן. מנהיים הגרמניה אינה טובה יותר. אפילו גוטבורג השבדית חמה עם גשם לפרקים.

ומה עניין הקפיטליזם כאן? ובכן, ימים של 40 מעלות צלזיוס עם שמונים אחוזי לחות אינם מאפשרים הימצאות בחוץ. הטבע כאופציית בילוי הפך לבלתי נסבל. אפילו הימים והאוקיינוסים חמים מדי, להימצא בסביבתם. והרי הטבע הוא בחינם, לא צריך להוציא בו כסף. לעומת זאת המקומות הנסבלים בחום שכזה, כלומר קניונים ממוזגים מדי, ונעימים מאוד, עד שיוצאים מהם החוצה, עולים כסף, ועוד איך. אז הקפיטליזם מנסה להפוך את ההימצאות בחוץ ללא כדאית ובלתי אפשרית, כדי שנברח לקניונים ונוציא שם כסף.

ההסתכלות הפוליטית מבהירה מדוע הנשיא בוש הבן, חברם של הקפיטליסטים וקודחי הנפט, עשה כל שביכולתו כדי להעצים את ההתחממות הגלובלית. הרי הוא מגדולי הקפיטליסטים וככל שיהיה יותר חם כך יהיה צרים יותר נפט כדי למזג בקיץ ולחמם בחורף. ככל שנשתמש ביותר נפט כך מזג האוויר יחמיר וחוזר חלילה, ועדיין רוב האמריקאיים ספקניים ביחס להקצנת מזג האוויר, בניגוד מוחלט לעמדת המדענים.