חרונולוגיה חסרת חשיבות

תמיד נחשבתי אייקון אופנה מוביל. לכן, כשקיבלתי בפעם הראשונה מחמאה על מכנסיי האופנתיים והמגניבים במיוחד הגבתי בביטול. הרי זה מובן מאליו שכך יהיה, שאזכה למחמאות על מכנסיי. נטורליש, כמו שאומרים אצלנו במולדת.

אבל לקבל מחמאה שנייה על מכנסיים זה כבר יוצא דופן. בייחוד שזה על זוג אחר. מחמאות הן בכלל פעולה חברתית סבוכה. אבל כשבחורה נותנת לגבר מחמאות זה עלול לעורר קנאה. בייחוד כשהגבר נשוי. וכשהאישה, סליחה בחורה, יש לה חבר. והיא גם החברה הטובה של בת זוגתו שתח' של הגבר, שלו היא נותנת את המחמאה. בתור צנוע ידוע, הפעם כבר הודיתי על המחמאה. הבהרתי שמאז ומעולם הייתי אייקון אופנתי ולכן מובן שאדע להתלבש בהתאם. בת זוגתי שתח' קיבלה זאת קצת אחרת.

בעיני בת זוגתי שתח' איני אייקון אופנתי ומעולם לא הייתי. בכך בת זוגתי שתח' מצטרפת לכלל האנושות, שממעיטה מערכי, גם בענייני אופנה. זוגתי שתח' גם יודעת את האמת. רוב רובם של זוגות מכנסיי, בניגוד למחמאות, לא זכיתי בהם מן ההפקר, אלא באו לי בירושה מאחי, שהעלה במשקלו ואיבד את מכנסיו לטובתי. אולם דווקא על מכנסיים שקניתי בעצמי, לפני כעשור, כך אנחנו הגברים, שלא משנים ממישקלם, יכולים ללבוש אותו זוג ג'ינס מהוה עשר שנים ויותר (החולצה הותיקה ביותר שלי מסתובבת איתי בעולם כבר קרוב לשני עשורים, ועדיין היא חדשה ואופנתית מתמיד), קיבלתי את המחמאה השנייה.

מחמאה על זוג מכנסיים מהוה, שכבר בלוי בשוליו, בגלל חיכוכיו עם הרצפה, שצבעו בעבר היה כזה ועכשיו הוא אחר, היא אירוע ראוי לציון. כשאישה, סליחה בחורה, שלה יש חבר, נותנת מחמאה כזאת, ובפעם השנייה, לגבר נשוי, בנוכחות בת זוגתו שתח', היא גם אירוע ראוי להסבר.

אכן המחמיאה, מיד לאחר המחמאה, הסבירה. מסתבר שזה לא עניין של טבע, גזרה או גוף, למרות צניעותי, שעומדים בבסיס המחמאה. הו לא, זה עניין של צבע. הצבע של המכנסיים הוא שמצא חן בעיני המחמיאה. שכן, כפי שהיא הסבירה, באמריקה אתה אמור ללכת רק עם ג'ינס, כאן קוראים להם דנים, בצבע כחול. אם אתה איש נועז, תרהיב עוז בנפשך ותלבש ג'ינס בצבע תכלת. אבל ג'ינס בצבע בז', שהיה המכנס הראשון שעליו קיבלתי מחמאה, או לחלופין סגול, זה כבר מוזר, ובעיני המחמיאה אפילו יפה.

מובן שמיד הכחשתי שהג'ינס בצבע סגול. חום, הם נקנו כג'ינס חומים. גם הסברתי שיש גם זוג ירוק, אני מנסה לגוון את צבעיהם של הג'ינסים שלי, שלא יהיה לי משעמם. אבל הכביסה, הכביסה, והצבע, סגול בעיניה. גם אין להם כאן בורדו באמריקה, שהייתי יכול להתפשר עליו לו היינו במדינות בהן יש בורדו כצבע. אז הויכוח התלהט סביב צבעם של המכנסיים. האם חום או סגול. בת זוגתי שתח' תמכה בי הפעם, כנראה שאי אפשר שבן זוגתה ילבש סגול אלא חום. אבל המחמאה ניתנה, הוסברה, ולא ניתנה להשבה.

בת זוגתי שתחיה, טרחה וציינה שהבחורה המדוברת גם הסבירה, שבעיר מולדתה, התפוח הגדול, נהוג לשחק משחק שנקרא בפיה:
"Gay or European" כאשר רואים גבר אופנתי, קטגוריה שזכיתי להיכנס אליה בזכות צבע מכנסיי. הנוכחים האחרים, ובעצם נוכחות אחרות, הסכימו שנוכחות בת זוגתי שתח' די מבטלת את האפשרות הראשונה ולכן הוחלט פה אחד, שאני כנראה אירופאי.

(רק בגלל הכותרת הסיפור הזה נכתב).

לרגל החגים העוברים עלינו בשימחה, החלטנו זוגתי שתח' ואני שנקנה לה מחשב חדש. בין היתר כי היא מצאה את האפיקומן שאביה החביא וקיבלה תקציב לכך ממנו.

ללא היסוסים שמנו פעמינו לחנות אפל הקרובה. שם הסבירו לנו שהמחשב שזוגתי שתח' רוצה אינו ניתן להזמנה בחנות אלא רק באינטרנט.

טוב, מה אפשר לעשות. בדקנו כמה עולה המחשב באינטרנט. 1900 דולר, בערך. ואז הכנסנו את המיקוד שלנו והמחיר קפץ במאה ושבעים דולרים נוספים. מסים. מסים דרקוניים. שהשלטון המקומי פה, הידוע בכינוי ארנולד, משית עלינו. לא יקום ולא יהיה. אמרתי לזוגתי שתח'. אני לא מעשיר את קופתו של המחסל. על גופתי המתה הוא יראה ממני אגורה.

התקשרתי לרשת היהודית הענפה שאני חלק ממנה בניכר. כמו משפחת ספרא בזמנו, השארתי הודעה כדי לא לשלם על הטלפון, ונעניתי בהודעה חזרה. ודאי שהרשת הבינלאומית של היהודים תעזור לי לדפוק את ארנולד. אוסטרי אנטישמי אחרי הכל.

הזמנתי את המחשב באינטרנט, כפי שהייתי חייב. אולם, במקום לשלוח אליי, במדינתו של ארנולד, שם המסים הורגים אותנו, שלחתי את המחשב למדינה השכנה, לכתובתה של הרשת היהודית הגלובלית. הפלא ופלא, לא שילמתי אגורה מסים. אגורה ארנולד לא ראה ממני. (אני מקווה שהוא לא מבין עברית). ואז, הרשת הגלובלית של היהודים, שכך בעצם, על ידי העלמות מס גלובליות והעלמות של שיחות גוביינא גלובליות עשתה את הונה, שלחה לי את המחשב. נכון, המשלוח עלה כשלושים זהובים מקומיים, אולם מהם אלה לעומת 170 הדולרים שארנולד רצה לעשוק ממני.

לעתים רחוקות יש מוסר השכל בסיפורים שכאלה. ראשית, היזהרו מקונסיפרציות יהודיות.

שנית, אין מה לעשות הרפובליקנים צודקים. סטיב פויזנר, המועמד הרפובליקני האמיתי למשרת מושל קליפורניה, מציע קיצוץ רוחבי חד וחלק של 10% מכל המסים שיש במדינה. אולי אם לא היו את המסים האלה, הייתי שולח את המחשב אלינו ומשלם את מסי המדינה. קשה לי להאמין. גם קשה לי להאמין שאמרתי שהרפובליקנים צודקים. ככה זה כשנוטשים את כוחות השחור של וינדוס ועוברים למק. משלמים הרבה יותר על המחשב, אבל מתחמקים ממסים.

היום כבר תלו לולאת חבל תלייה בספריה אצלנו פה.

רגע, רגע, איך הגענו לכאן? איך המצב הדרדר עד כדי תליית לולאת חבל תלייה בספריה? ומה בכלל אומרת לולאת חבל תלייה בספריה?

השאלה האחרונה היא הקלה מבין השתיים. כל מי שמכיר את היחסים בין הגזעים באמריקה מכיר את לולאת חבל התלייה. היא מסמלת את אדנות האדם הלבן על השחור. כנופיות הלינץ' הלבנות נהגו לתלות את הכושים, יהיו אלה עבדים בורחים, יהיו אלה שחורים שמעזים להיראות בפומבי עם לבנות, יהיו אלה שחורים שנלחמים על זכויותיהם, בחבלי לולאה. הם נהגו להשאיר את גופותיהם להתנדנד על העצים עליהם תלו אותם. שיראו השחורים וייראו. זוהי לולאת חבל התלייה. מסתבר שיש לה שם באנגלית. Noose. אני לא הכרתי את המילה. אם אתם לא מאמינים שאכן נעשתה נבלה שכזאת, דיווח המשטרה מצורף בזאת.

אז היום כבר תלו לולאת חבל תלייה בספריה אצלנו פה. זה היה בזמן הפגנות של שחורים שהיו בחוץ, פה בקמפוס. ההפגנות היו קשות. הם הסתובבו וקרו קריאות קשות. הקריאות היו פחות מוזיקליות מאלה של הפלסטינים מלפני כמה שבועות. לפלסטינים היה מקצב הרבה יותר טוב. ט –נה-נה-נה-נה-נה-נה, ט-נה-נה-נה-נה-נה-נה! או משהו כמו קילינג צ'ילדרן איז א קריים, זיוניסט אאוט אוף פלסטייין!!! המקצב של השחורים היום היה הרבה יותר גרוע. גם המשמעות של הקריאות שלהן היו גרועות.

שמעתי רעש מרחוק וצעקות של גבר שנענו בהד קלוש. כה קלוש היה ההד שלא הבנתי שצעקות הגבר נענות. אבל אם יש רעש, אני שם. גם זיהיתי הד של שחורים בצעקות, ואני יודע שהשחורים עצבניים, ולא, עוד לא ידעתי שיש לולאת חבל תלייה בספריה. הם היו זועמים והם צעקו:

"real pain!" הכרוז קרא בגרון ניחר. כשזאת הייתה בחורה גרונה הניחר הפך את הקריאה לצווחה כמעט לא מובנת. ההד ענה: "real action!". מזמן לא שמעתי קריאה כל כך צולעת. מאימתי פעולה ציבורית צריכה להיות מבוססת על כאב? האם השחורים אינם זכאים לזכויות בלי שיכאב להם? אבל זאת הייתה רק אחת הקריאות הצולעות שלהן.

"no justice" צעק הכרוז. ונענה: "no peace" קריאה שאולי מתאימה לשטחים או למוקי, אבל למה ששחורים יצעקו זעקה שכזאת? מה הם במלחמה? אם כן, נגד מי? ולמה הם רוצים שלום? אם מי הם רוצים שלום? אולי הם רוצים שוויון זכויות, אבל למה שלום, למה צדק? מה העניינים איתם, אם החברה השחורים העצבניים האלה?

"we are all fired up!" צעק הכרוז. "we are ready to go!" עניתי. זאת התשובה ההגיונית, לא? ובכן, הגיונית הגיונית, אבל שגויה. הקהל ענה לכרוז על "we are all fired up" בתשובה: "we can't take it no more!" עוד זעקה שמביעה שאין להם מושג מה הם רוצים, לאן הם רוצים להגיע, למה, ובכלל, מה הם רוצים חוץ מלצעוק שטויות. כואב להם, הם רוצים פעולה, איזה פעולה הם רוצים, ולמה לעזאזל כואב להם? נגד מי הם צועקים? איך הגענו לכך שתולים חבל תלייה בספרייה? ושקבוצה של כושים צועקים צעקות אידיוטיות בסובבם את בנין הנהלת האוניברסיטה.

היום, לפני ענין חבל התלייה, הרוחות עדיין סערו משידור הטלוויזיה. שבוע שעבר הייתה הפגנה של שחורים. הם הפגינו עם זעקות, אני מקווה שפחות אידיוטיות ממה שהיו היום, ברחבי הקמפוס. הטלוויזיה של הסטודנטים שידרה משדר פרודי על ההפגנה ועל יחסי השחורים והלבנים בקמפוס. במסגרת פרודיה זאת, אולי סאטירה, סטודנט לבן התבטא כנגד השחורים ואמר שהם: "כושים  כְּפוּיי טוֹבָה". כך בפרודיה, אולי סאטירה. הוא השתמש אותו סטודנט במילה המתחילה ב-N באמריקה. אסור להשתמש במילה הזאת באמריקה כיום. ודאי לא על רקע סטודנטים שחורים מפגינים. זה היה בטלויזיה של הסטודנטים. נשיא הסטודנטים מיד הורה על סגירת הטלוויזיה. כיום כבר דורשים להפסיק את מימון הארגון האחראי למשדר הטלוויזיוני הפארודי. סאטירי, האמת. הדיון החל להתלהט על חופש הביטוי, הזכות להעליב. הזכות ללעוג. אבל, הטלוויזיה נסגרה. נשיא אגודת הסטודנטים עומד מאחורי הצעד וגאה בו. העיתונות הסטודנטיאלית זועמת על סתימת פיות. השחורים זועמים על השימוש ב-N ועל כך שלא מתחשבים בהם ובזכויותיהם. שמשפילים אותם. הם כואבים. הם דורשים פעולה. הפעולה של נשיא אגודת הסטודנטים לא מספקת אותם. הם רוצים פעולה של האוניברסיטה עצמה. אבל מה האוניברסיטה אמורה לעשות? ולמה הם הפגינו לפני שידור הטלוויזיוני?

כי פגעו בהם. העליבו אותם. לא התחשבו בהם. הכאיבו להם והם דורשים פעולה. ממה זה הכל התחיל? מהזמנה פוגענית למסיבה. אחת האחוות היווניות כאן, יותר נכון, מספר חברים באחווה יוונית שכזאת יזמו מסיבה ויזמו הזמנה למסיבה זאת. המסיבה לכאורה הייתה לכבוד חודש המורשת השחורה. חודש פברואר, מיומו של מרטין לותר קינג ואילך הוא חודש מורשת השחורים. לזכור את עבדותם, את ניצולם, את כנופיות הלינץ' שהרגו בהם בלולאות תלייה, את ההתעללות הקבוצתית שהם עברו. את תרומתם לתרבות האמריקאית, למורשת הלחימה האמריקאית, למאבק לשוויון, לעצמאות, לחירות, לכבוד. השחורים הם חלק בלתי נפרד מהאומה האמריקאית וזאת מטרתו של חופש המורשת השחורה. המסיבה, שאליה הזמינו מספר חברי אחווה יוונית בקמפוס, לא עמדה לחגוג מורשת זאת. ההזמנה לעגה לשחורים כשהציגה את השחורים ובעיקר את השחורות מהגטו כיצורים נבערים, אידיוטים עם לבוש גרוע, חינוך גרוע, מנהגים בזויים. ההזמנה קראה לכל הבאים להתלבש כאילו היו שחורים שכאלה מהגטו. ההזמנה פורסמה בפייסבוק והיכתה בקמפוס כאש בשדה קוצים. האירוע זכה לכותרות ענק. כל רשתות הטלוויזיה והעיתונות המקומית עסקה בכך. המסיבה התקיימה, והשחורים זעמו על הצגתם כך ועל ביזוי חודש המורשת השחורה. הם החלו להפגין. הם דרשו להעניש את הסטודנטים שהזמינו למסיבה. הם דרשו פעולה מקיפה. הכאב היה אמיתי, הם דרשו פעולה אמיתית, שכוללת עונש לאחראים על כך. הם דרשו שהאוניברסיטה תעשה משהו.

ידה של האוניברסיטה הייתה קצרה. הסטודנטים ביזו את חודש המורשת מחוץ לקמפוס. המסיבה הייתה מחוץ לקמפוס. היא לא אורגנה על ידי האחווה עצמה אלא על ידי חברי אחווה בודדים. לאוניברסיטה אין זכות להעניש על כך. אם תעשה זאת, תיתבע על ידי הנענשים. יתר על כן, האם על טעם רע צריך להעניש? ומה עם חופש הביטוי של מזמיני המסיבה? כל סוגיות אלה עלו, והובילו לזעמם של השחורים ולהפגנות שלהם.

ההפגנות האלה הולידו את תכנית הטלוויזיה שהשתמשה במילת ה-N. תכנית זאת ליבתה את ההפגנות עוד יותר, כשמנגד עומדת הנהלת האוניברסיטה חסרת אונים, דנה בסוגיית חופש הביטוי, בטלויזיית הסטודנטים, באחוות היווניות בקמפוס, במיעוט הסטודנטים השחורים שיש כאן – 2% מכלל הסטודנטים -, והיא, הנהלת האוניברסיטה לא יכולה לעשות כלום. חוץ מלכתוב מכתבים ריקים הדורשים סובלנות והקוראים להנהגת סובלנות והבנה כלפי מיעוטים.

והיום, היום כבר הייתה לולאת חבל תלייה בספרייה. והשחורים ממשיכים לזעום. בינינו, בצדק.

UCSD
CAMPUS NOTICE
University of California, San Diego


                          UC SAN DIEGO POLICE DEPARTMENT
                              Crime Alert Bulletin
       
                               February 26, 2010


ALL ACADEMICS AND STAFF AT UCSD
ALL STUDENTS AT UCSD

SUBJECT:  Crime: Hanging a noose with intent to terrorize 11411 (a) PC
         Case: 2010-0240
         Location: UC San Diego Geisel Library 7th Floor (Southwest
         Corner - West side of aisle 3)

The UC San Diego Police Department encourages you to download
and post this bulletin in appropriate areas under your control.

Date/Time Occurred: Thursday, February 25, 2010 - 10:30pm

Subject: No suspect information is available at this time

Information: On Thursday, February 25, 2010, at approximately 10:30pm
the UC San Diego Police Department received multiple reports of a noose
hanging from a bookcase on the 7th floor of the Geisel Library.

The library was searched by officers and library staff. A noose was
found hanging on the west side of aisle 3, which faces the windows. The
aisle is located in the southwest corner of the 7th floor.

Officers spoke with people who were in the area but no one witnessed the
noose being placed on the bookcase. We have received unconfirmed reports
that the noose was seen hanging from the bookcase as early as 8:00pm.

The UC San Diego Police Department is asking for your assistance in
identifying witnesses and those responsible for this criminal act. If
you have any information that may assist in the investigation please
contact the UC San Diego Police Department by calling 858-534-4359 or
sending an email to [email protected]

The UC San Diego Police Department encourages you to report any criminal
or suspicious activity, occurring on campus, as soon as possible. To
report a crime or suspicious activity call 858-534-4357 or 9-1-1 (in an
emergency).

Community Service Officers are available for escorts on campus between
5:30pm to 1:00am daily. To arrange for an escort call 858-534-9255.
Escorts after 1:00am are available by calling 858-534-4357.