חרונולוגיה חסרת חשיבות

התחנה הסופית של קו האוטובוס עליו עליתי הייתה "אורט". בקו חזרה, השם שצוין בכרטיס הנסיעה היה "רכבת בת-גלים". את המקום הזה הכרתי. הסתכלתי על הכרטיס מהנסיעה הראשונה "אורט". "אורט"? איפה זה "אורט"? גם בשלט המכריז מתי האוטובוס מגיע היה כתוב "אורט", ולא היה לי מושג לאן האוטובוס נוסע. בדרך חזור שמעתי את הכריזה באוטובוס מכריזה את התחנות. את רוב התחנות לא הצלחתי לזהות. למשל לא ידעתי שבקו האוטובוס, בו נסעתי עשר שנים לפחות, ישנם שני מצפורים שונים. כן, שתי תחנות אוטובוס, אחת אחרי השנייה היו "אבא חושי-מצפור ???" ו"אבא חושי-מצפור ???" טוב, הראשון הוא מצפור זייד. זיהיתי את המצפור מההליכות שנהגתי לעשות במקביל לקו זה. את השם השני, כמו חלק נכבד מהשמות האחרים לאורך הדרך, בה נסעתי עשר שנים לפחות, גם לא זיהיתי. עוד סימן של זרות? זיקנה? שינוי? ודווקא לטובה, כי סוף סוף, אם אתה מקומי, ומסתבר שאיני מקומי יותר, שכן איני מכיר את שמות תחנות האוטובוס, תוכל להשתמש בתחבורה הציבורית פה. ואפילו יש שלט שאומר מתי האוטובוס שנוסע ל"אורט" מגיע (עוד 7 דקות). לו רק ידעתי מה זה או איפה זה אורט.

יש לך אולי שקל או שניים שיכולים לעזור?

האיש המבוגר בבגדים המרופטים שאל. הרעש מסביב המשיך, ומובן שכהרגלי בקודש, השבתי בשלילה. אני לא נותן כסף לקבצנים. לא מסיבה עקרונית כלשהי, רק בגלל שאני קמצן.

בשולחן שלידי, לעומת זאת, הייתה דילמה. צלחת עמוסה כל טוב של אוכל, כולל לחם טרי, סלט גדול ואוסף ממרחים עמדה ללא דורש. האישה שאכלה שם הלכה לאנשהו. מי יודע מתי תחזור. האיש שביקש ממני שקל או שניים עמד ליד השולחן. הרי אם יתיישב, איש לא יידע שהאוכל אינו שלו. למעט האישה שמי יודע מתי תחזור. אם בכלל. אבל זהו אינו האוכל שלו. הוא טעם קצת מהלחם. האישה שאיש אינו יודע מתי תחזור הלכה באיזור, ראתה את המתרחש, ואולי בגלל האיש, אולי ללא קשר, המשיכה למדרגות הנעות. האיש המבוגר עם הבגדים הבלויים המשיך. ואז התקרב המנקה לעבר השולחן. זה פתר למבוגר את הדילמה. הוא ביקש את רשותו של המנקה, ונשנש קצת מהסלט. מעט מהממרחים. בכפית חד פעמית שהייתה מוכנה מראש. ועוד פיסת לחם קטנה.

אחרי הכל, חצי ארוחה בארומה שווה יותר משקל או שניים. אז אם ביקש ממני שקל או שניים, יש לקבצן חובה מוסרית לאכול את חצי ארוחת הארומה. וכך עשה. נחה דעתי, והמשכתי להתלבט האם להיכנס לסופרמרקט במחיר אחיד.יש לך אולי שקל או שניים שיכולים לעזור?

זהו אחד מאותם נתונים שתמיד מטלטל אותי בטיסות. 64- מעלות פרנהייט. תמיד מספקים את הנתון הזה. כמו גם את השעה במקום היציאה, במקום הנחיתה, וכמה זמן נשאר. ועם כל הנתונים האלה מספקים גם את הנתון של חום האויר, יותר נכון טמפרטורת האוויר מחוץ למטוס. ואני שואל את עצמי, למה? למה לעזאזל שיהיה למי מנוסעי המטוס איכפת שבחוץ יש 64- מעלות פרנהייט. מה הם יעשו עם המידע הזה? באיזה משחק טריוויה תעלה השאלה שהתשובה אליה תהיה 64- מעלות  פרנהייט.

זה במסגרת המידע שנותנים לנו שאינו נחוץ כלל. ועדיין מישהו או משהו או איכשהו חשב פעם, ומאז הם לא מפסיקים לחשוב, שלספק את המידע הזה זה משהו נחוץ. כך גם שלטי האסור לעשן במטוסים. הפעם מוכרים לנו את האיסור הזה עם "איכות האוויר חשובה לנו, ולכן אסור לעשן בטיסה" קשקוש מוחלט כמובן, כי איכות האוויר בתוך מטוסים ידועה כאינקובטור למחלות, ורוב חברות הטיסה לא מעניין אותן כקליפת השום המחלות האלה באוויר המטוס, אבל איכות האוויר חשובה להן. וחשוב להן לספר לנו שחסרות שישים וארבע מעלות פרנהייט באוויר מחוץ למטוס.

אולי בעצם מספרים לנו שיש 64- מעלות פרנהייט בחוץ שנרגיש כמה נח בתוך המטוס עצמו. רק דמייין לעצמך להיות מחוץ למטוס, יהיה ממש קר. קור ממש לא אנושי. אבל אם כך, הרי כל הרעיון של לטוס הוא לא אנושי, וזה מה שהקור החיצוני גורם לנו לחשוב. אנחנו לא אמורים להיות במקום בו האוויר הוא בטמפרטורה ל 64- מעלות פרנהיייט. וכן, זה נעים בפנים. בשעה הראשונה. בשעה השנייה. בשעה השלישית. ברביעית, אחרי שהסרט הראשון והפרק מתכנית הטלוויזיה כבר נגמרו, המחשבות על האוויר בחוץ מתחילות להיות טורדניות.

בשעה השמינית והתשיעית הסרט השני וסדרת הטלוויזיה שעומדת להיגמר משעשעות למדי. אבל בשעה האחת עשרה, שוב חוזרות המחשבות שקר שם בחוץ, והחיים זה לא קיבוץ, 64- מעלות פרנהייט. הגוף גם לא בנוי לשבת במטוס 12 שעות רצוף, בקור של 64- מעלות פרנהייט בחוץ. אבל המידע הזה ממש לא נחוץ, ממש לא נחוץ.

כשחושבים על זה עכשיו, שני הסרטים שראיתי בדרך הלוך אינם מוצעים בדרך חזור. מזל שראיתי אותם בדרך הלוך ולא חיכיתי איתם לחזור. כך הייתי מאבד חמש שעות מתוך ה-12 של הטיסה על סרטים שלא ראיתי. ואולי הסרטים נעשים ארוכים יותר כי הטיסות נעשות ארוכות יותר, כלומר יש יותר טיסות, ויותר אנשים טסים יותר שעות, אז עושים סרטים ארוכים יותר. כן, שלוש שעות סרט זה משהו נהדר לטיסה של 12 שעות. רבע טיסה על סרט אחד, ופוף, פתאום לא קר בחוץ. הסרט לא טוב, חלילה, אבל הזמן עבר כמעט בלי שחשבתי על הטמפרטורה בחוץ.

זה אחד הז'אנרים החביבים עליי, כתיבה בטיסות בין ישראל לארצות הברית. ככה יצא המשפט הזה. כרגע הוא שיקרי, הטיסה היא לא בין ישראל לארצות הברית, אבל האורך של הטיסה ארוך אפילו יותר. אחרי שני סרטים לא טובים, שכיסו פחות מחצי טיסה, ועוד שלושה פרקים של סידרה אידיוטית בחביבותה, או אולי חביבה באידיוטיותה, ועדיין נשארה חצי שעה. דבר שאומר שעוד מעט הז'אנר הזה, לא, הדוגמית הנוכחית של הז'אנר הזה תיגמר. פעם כתבתי על איך אנשים מזדקנים תשוך כדי טיסה שכזאת. שאתה רואה אותם, אני רואה אותם צעירים ויפים בתחילת הטיסה, ואז בהמשכה, בסופה, הם נראים זקנים, מותשים, מיובשים. אולי בגלל שכל כך חם להם ונעים בפנים והם יודעים שקר ומגעיל בחוץ.

אולי כך גם מרגישים החיידקים בחיינו. אומרים להם, 20 מעלות צלסיוס בחוץ, כשבתוך הגוף שלנו יש 36.6 מעלות צלסיוס. בפרנהייט זה יישמע דרמטי יותר. הקור בחוץ, אומרים לחיידקים בגופינו הוא 70 מעלות פרנהייט, ובפנים קרוב ל95. הם בטח מגיבים כמו שאני מגיב עכשיו לידיעה שבחוץ 26- מעלות פרנהייט. כן, התחלנו בתהליך הנחיתה, והטמפרטורה בחוץ מתחממת. חשוב לדעת. עכשיו כבר 26- מעלות פרנהייט! שזה 33- בצלזיוס. מסתבר שבסביבות ה-30- הם נפגשים. חשוב לדעת. כן, יש עוד 17 דקות, כך ש11 שעות וארבעים דקות מאחורינו.

השיר המתאים לקטע הזה הוא כמובן השיר הזה. בגלל ההיפוך. ובכלל רציתי לכתוב על שקרים מדעיים קטנים, אבל את מי זה מעניין. ותודו שחשבתם ששוב אשים את ש.. ארצי במטוס סילון. לעוס. לאוס. יש מדינה כזאת. גם בהוטן. שמעתי עליה הרצאה. גרועה. גרועה. בעצם, לא הכי גרועה. היו גרועות ממנה. תמיד יש גרועות ממנה. יש גם מדינות גרועות מבהוטן. לא הייתי בבהוטן. בטוח שזה הפסד גדול. לא בטוח שזה הפסד גדול. היא ליד הודו. וטיבט. לא בטוח שזה הפסד גדול. מתחמם בחוץ. 21-. אם הייתי מתעניין בסיבתיות, הייתי מחכה לראות באיזה טמפרטורה יגידו לי להפסיק לכתוב. אבל אני לא. כי קישורים וחיבורים בין פיסת מידע חסרת חשיבת אחת לבין פיסת מידע חסרת חשיבות אחרת יצרו כבר כל כך הרבה מדע גרוע, שאין סיבה להמשיך לחשוב שיש טעם בכך. או בידיעה מה הטמפרטורה בחוץ. אגב, הם בחיים לא יגידו מהי הטמפרטורה בתוך המטוס. רק יספקו שמיכות. כי זה יהיה המידע הרלבנטי באמת. אבל כך עושות כולן. מספקים מידע חסר חשיבות כדי שאפילו לא נחשוב מה המידע המשמעותי המוסתר מאיתנו..

כי כן, אחרי כמעט שתים עשרה שעות טיסה, כל שנותר לחשוב עליו הוא תיאוריות קונספירציה. לפחות משהו אחד טוב יוצא מטיסה של 12 שעות. טיסה של שמונה שעות תיראה קצרה.

חמישה ימים לאחר מכן, ואין לי מושג מה השיר שרציתי לשים כאן. מובן מאליו. ועצוב.

נקרא לגיבורינו סטון. סטון הוא אדם צעיר, נמרץ, משכיל ודעתן. הוא גם מאוד קוסמופוליטי. כיאה למי שגר בעיר הקוסמפוליטית, ניו יורק. ניו יורק סיטי בשבילכם. כדי לבדלה מהמדינה הקרויה באותו השם. וסטון מכיר בכך שהרבה מאוד אנשים גרים בניו יורק. חלקם מקומיים, חלקם זרים. אולם בעיניו, כל הגרים בניו יורק העיר הם זרים. כיוון שכך, מן הראוי שכל הגרים בעיר יחליטו על גורלה של העיר. שכן, זרים זרים, אבל עדיין יש להם חלק בגורל העיר, יותר מכך, יש להם אחריות על העיר, ויש להם רצון להיות, לחיות, לתרום, ולחיות טוב בעיר. על כן, אפילו הזרים, כלומר הלא אמריקאיים, ראוי וכדאי שיצביעו בבחירות הקובעות את גורלה של העיר. סטון מוכן אפילו להעניק זכות בחירה לאותם זרים שהגיעו לעיר ולמדינה באופן לא חוקי, בגלל אותו ההיגיון, שהם רוצים בטובתה של העיר, שכן טובתה של העיר היא טובתם שלהם. סטון גם מבין שאמנם הם הגיעו לעיר באופן לא חוקי, אבל זוהי בעיה בירוקרטית זעירה, שכל מי שמבין שזוהי בעיה בירוקרטית זעירה, יסכים שזוהי אינה סיבה לא לתת לאנשים אלה הזכות להבציע בבחירות (המוניציפליות).

לסטון יש בעיה, שכן קשה לו להסביר מדוע לבחירות לעיריה צריך לאפשר לאנשים אלה להצביע ובבחירות למדינה, או לנשיאות אסור להם להצביע. הוא מתקשה להבין שעמדתו היא כזאת הנשענת על תפישת עולם קוסמופוליטית הרואה בכל המהגרים, חוקיים ולא חוקיים, חלק מהמערכת החברתית-הגלובלית בה אנחנו נמצאים. לכן, הוא גם מתקשה להבין את ההתנגדות לתת למהגרים חוקיים ולא חוקיים אלה זכות הצבעה. הוא אינו מבין שמתן זכות הצבעה למהגרים אלה מבוסס על תפישה קוסמופליטית היוצאת נגד מדינת הלאום, שכן מתן זכות בחירה זאת מערערת על זכותה של קהילה לקבוע את צביוניה על ידי קביעת כללים למי מותר להיכנס אליה.

אבל בסופו של דבר סטון הוא קוסמופוליטי, ולכן גם הוא מכיר בכך שהוא גר במערכת גלובלית, בה הגבולות בין המדינות נחלשו בגלל הכלכלה העולמית, ההגירה העולמית, ושלל תופעות נוספות. הגלובליות של המערכת בה הוא חי, לא מונעת מסטון להצהיר ש"כן, מעולם לא יצאתי מהעיר ניו יורק. בעצם, לא נכון. יצאתי, הייתי באפ סטייט ניו יורק, וגם ביקרתי בלוס אנג'לס." אבל מחוץ לשלוש נקודות אלה, האזרח הגלובלי סטון, לא רואה טעם לבקר, ודאי לא לחיות תקופה מסוימת. כן, סטון הוא קוסמופוליטי, ואם זה היה תלוי בו, הוא לא היה יוצא מעולם מגבולות ניו יורק סיטי.

המצחיק בסיפור הוא שסטון הוא בכלל מהברונקס.