חרונולוגיה חסרת חשיבות

א: היי, הרבה זמן לא התראנו.

ב: כן, אני בדרך כלל כאן בימי שני.

א: אה, אני בימי חמישי, יש קבוצה נחמדה.

ב: כן, אולי גם אני אגיע בימי חמישי. אני צריך לעשות בדיקת דם. לבדוק סוכרת סוג C.

א: כשאתה שוכב יש לך עיקצוצים ברגליים?

ב: כן.

א: אז יש לך את זה. זה הסימן. אני יודע.

ב: איך זה באמת? מה מרגישים?

א: זה מתחיל בעקצוצים כששוכבים. אחרי זה זה ממשיך כאילו יש לך נמלים בתוך הרגליים שמטפסות לך בורידים בזמן שאתה שוכב. אחרי זה זה יותר גרוע, זה כאילו דופקים לך מסמרים בכפות רגליים זה ממש נורא.

ב: לא נעים בכלל.

א: כן, אבל אפשר לשלוט בזה. אם עושים כל מה שצריך. חיים עם תרופות, אבל אם מפסיקים לאכול ואוכלים רק את מה שמותר, אז לפעמים אפשר לרדת מהתרופות. צריך לשלוט בזה.

ב: טוב, אני אחכה לתוצאות.

א: אני כבר עברתי הרבה. את הדקירות ברגליים, את הנמלים, את העקצוצים, את המסמר. הכל. בין זר, דן זט. זה נורא נורא. עברתי כבר הכל. אבל אתה יודע מה, צריך להתחיל לאכול בריא. אתה יודע הרבה דגנים מלאים, לחם מקמח מלא. הכל.

ב: כן.

א: רק שזה הכל נורא יקר. ולא נותנים לנו סובסידיות על האוכל הבריא הזה. אז זה המצב.

ב: כן.

א: כן, צריך להפסיק עם כל הצ'יזבורגרים.

ב: כן,

א: להפסיק עם הטבעות בצל.

ב: אני מעדיף למות.

א: אם לא מטפלים בזה זה סיוט. מפסיקים להרגיש תחושה ברגליים. כמו שקרה לווילי. הורידו לו כבר רגל אחת. עכשיו כנראה הולכים להוריד לו את השנייה.

ב: אוי.

א: הכי נורא שלא איכפת לו. לא איכפת לו. אבל צריך לטפל בזה. לעשות את הבדיקות.

ב: כן.

א: אני עכשיו צריך לעבור טיפולים בידיים, הוורידים שלי סתומים. אחרי כל מה שעברתי. לא נעים.

ב: בכלל לא.

א: והכי גרוע שסוכרת זה בכלל מחלה של שמנים, לרזים אין בעיה כזאת.

ב: אני עכשיו ירדתי מ240 ל218.

א: יפה, יפה. זה מאוד חשוב. זה יעזור לך.

ב: כן, אני אוכל רק ארוחה אחת ביום. זה כל מה שמותר לי. ארוחה אחת גדולה ביום. ואני שותה גייטורד, בשביל הזרימה של האנרגיה והעיכול והתוספי מזון. וזה עובד לי. לרדת ככה זה טוב.

א: כן, זה מאוד יעזור לך. לי זה כבר לא יעזור. אבל אתה יודע, אפשר לשלוט בזה עם התרופות, ולפעמים אני חושב שהאסתמה, יש לי גם אסתמה זה יותר גרוע. לפעמים אני לא מצליח לנשום, ואז אני לא יודע מה משניהם יותר גרוע.

ב: כן,

א: בהצלחה עם הבדיקות, ומאוד חשוב לעשות אותם. כי אם יודעים בזמן אז אפשר לשלוט בזה ולבדוק את זה. לפעמים גם אם הסוכר יותר מדי נמוך אז מרגישים כאילו אי אפשר לעמוד, ואז חייבים לאכול משהו. כל דבר, העיקר להעלות את הסוכר. אני זוכר שאישפזו אותי בגלל זה. בדרך כלל הנורמלי זה פחות מ-200, לי היה למעלה מחמש מאות, התחילו מייד עם האינסולין והטיפולים הכל. היה נורא. אבל אם עושים בדיקות בזמן ומגלים את זה, אפשר לשלוט בזה. לאכול נכון, ואולי אפילו בסוף לא תצטרך את התרופות.

ב: אני מקווה.

א: הכי חשוב לעשות את הבדיקות.

ב: בטוח.

א קם והולך.

אז עדכון קצר למה שכתבתי כאן.

הבנק השני שלנו, זה שנתן לנו 200 דולר על שפתחנו אצלו שני חשבונות, כל כך רוצה אותנו שהוא הציע לנו מבצע חדש ואוטומטי. על כל הקניות שנעשה באמצעות כרטיס הדביט שלו - כלומר כסף שנמשך מהחשבון - בחנויות הסופרמרקט, בקנית דלק ובבתי מרקחת נקבל אוטומטית 5% חזרה. המבצע בתוקף עד 1 באפריל ואת הכסף נקבל ב1 במאי. כך, יהיה לנו החזר של 5% על כל הקניות הגדולות שלנו.

הבנק הראשון שלנו ניסה להתחכם איתנו. באמריקה יש משהו שנקרא חשבון חיסכון. שם הכסף אמור לשכב בלי לזוז ולצבור ריבית. כרגע שער הריבית באמריקה הוא 0.1% שנתי, אחוז מדהים. אבל, כיוון שזה חשבון חיסכון אסור למשוך ממנו יותר משלוש פעמים בחודש. הבנק החליט שמשכנו 6 פעמים, ולכן גבה מאיתנו 9$ עמלה על יותר מדי משיכות. משיכה אחת הייתה בגלל שפתחנו חשבון חדש עם הבנק, לכן הלכתי לפקיד להתלונן. הוא הסתכל, שאל, בירר, הסביר שהחיסכון לא אמור לתפקד למשיכות ולכן הפעם הוא יוותר ויחזיר לי את 9 הדולרים, אבל שלהבא אדאג שלא יהיו יותר משלוש משיכות בחודש, כי הממשלה מפקחת על חשבונות החיסכון בבנקים ולכן הם מפקחים על הלקוחות. חייכתי באדיבות, והבנתי שלא רק באמריקה, גם בארץ צריך לזכור שהבנקים רוצים לעשות כסף ולכן צריך לדאוג לנסות שיעשו פחות, בעיקר לא על חשבוני.

לפני חודשיים קיבלנו בדואר מכתב, שניים. זה היה מאחד הבנקים המקומיים.
הציעו לנו לפתוח חשבון בנק. כל שצריך לעשות הוא להפקיד 100 דולר, וכתמריץ מקבלים 100 דולר בתמורה. כדי לשמור על 100 הדולרים שמקבלים צריך להשאיר את החשבון פתוח חצי שנה, לעשות חמש פעולות בחודש וזהו. אין עמלות אין כלום.

בזמן שקיבלנו את המכתב הזה, קיבלנו עוד מכתב מאותו בנק. פיתחו חשבון של משכורת, וקבלו 100 דולר חינם. כל שצריך לעשות הוא להשאיר את החשבון פתוח וזהו. פתחנו חשבון אחד וקיבלנו כבר מאה דולר. אנחנו משתמשים בו לקניות של עד 10 דולר, ואין בעיה להגיע לחמש פעולות בחודש. מובן שאין עמלות על החזקת החשבון. אין עמלות על צ'קים. אין עמלות על תשלומים באינטרנט. אין עמלות על הפקדות. אין עמלות על משיכות. בחשבון השני נקבל את 100 הדולר תוך כמה ימים, כי רק עכשיו נכנסה משכורת. גם בו אין עמלות על הפקדות, אין עמלות על משיכות, אין עמלות על צ'קים. כלום. צריך שייכנס כסף באופן אוטומטי ממעסיק כל חודש והחשבון וכל שקשור בו, חינם.

זה אגב הבנק השני שלנו.

בבנק הראשון שלנו נתנו לנו 25 דולר על זה שחבר הפנה אותנו והוא גם קיבל 25 דולר. אין עמלות משיכה, אין עמלות שורה, אין עמלות על צ'קים. הבנק גם רוצה לעודד אנשים לשלם באמצעות המנגנון שלו באינטרנט אז הוא נתן תמריץ של 25 דולר לחשבון אינטרנטי למי שמבצע פעולות באינטרנט. יש לנו שני חשבונות, עוד חמישים דולר שקיבלנו מהבנק.

חוץ מזה, גם קיבלנו הטבה נוספת שהכניסה לנו עוד 60 דולר, על אותו חשבון מזומן. כלומר, על חשבון מזומן הרווחנו 130 דולר. אין עמלות משיכה, אין עמלות שורה, אין עמלות על צ'קים. להיפך, הבנקים רוצים שתשלמו כמה שיותר. עם צ'קים חינם. על החשבונות בבנק השני נרוויח 200 דולר. לא רע, להרוויח מהבנקים 300 דולר בשנה. תחשבו על המצב בישראל ותבינו כמה אמריקה רחוקה מישראל.

למה זה עובד ככה באמריקה, ארץ ערש הקפיטליזם? כי הבנקים באמריקה חיים ממה שהם אמורים לחיות. טעויות של לקוחות והמרווח על הכסף.

מי שנכנס לאובר באמריקה משלם. תשלום אחד של אובר שווה 35 דולר באמריקה. שני תשלומים 70 דולר וכו'. וכל תשלום מוסיף עוד 35 דולר לבנק. אבל זה למי שמתבלבל בניהול החשבון שלו. אנחנו דואגים שתמיד יהיה כסף בחשבון, אף פעם אין אובר, יש בדיקה יומית באינטרנט של החשבון, התשלום על כרטיס האשראי נעשה באופן אוטומטי, אין חריגות, ואין קנסות. לפעמים מנסים לגבות מאיתנו עמלה על פעולה שלא עשינו - משיכה עודפת מחשבון החיסכון - אז מתעצבנים ומתלוננים ומקבלים את הכסף חזרה, אבל זה על חשבון החיסכון, על חשבון העו"ש אין מעלות. המרווח כרגע לא עובד לרעתנו כי אין לנו הלוואות. אבל מי שלוקח הלוואה משלם יותר ממי שחוסך בבנק.  זהו המרווח על הכסף ממנו בנקים אמורים לחיות. ממנו הם גם חיים בעולם הגדול.

בישראל הבנקים מצאו שיטה אחרת. לטייקונים הם מלווים ולא רוצים דבר בתמורה. הם מוותרים להם על חובות אבודים, מממנים אותם וממנפים אותם. את הכסף הם עושים מלקוחות פרטיים שאת לשדם הם מוצצים. ממציאים עמלות שורה מוזרות שהמחשב האביד עליהן את הכלח, 14 אג' לצ'ק שכותבים, למרות שלבנק יש אינטרס שתכתוב צ'קים. משיכת כסף מחשבון גם עולה כסף, דבר שלא ייעלה על הדעת באמריקה.

בכלל ניכר שרוב עמלות הבנקים מבוססות על העידן שלפני המצאת המחשב. כיום, כשהמחשב עושה את כל הפעולות האלה, אין הצדקה לעמלת השורה שלהן. אם בעבר העמלות נועדו לעלות את החזקתו של פקיד שירשום את הפעולה בספרי הבנקים וידאג להתאמתן בין הבנקים השונים, כיום המחשבים עושים זאת בלי עלויות נוספות, ודאי לא העלויות שהבנקים גובים עבור הפעולות.

ניסו להגביל את העמלות על הבנקים. ניסו לגרום להם להיות תחרותיים. אבל המשק התחרותי לא עובד בישראל. ישראל מבוססת על שני עסקים גדולים בכל שוק ועוד שלושה בינוניים שלא מצליחים להתחרות בהם. בישראל יש שוק מעין תחרותי לחלופין מעין שוק ("שוק"), בו בעלי העסקים מתחרים באיך לעבוד על הלקוחות, ואיך להיראות כאילו הם מתחרים (למעט "שוק" העיתונות שם מישהו מוכן לשבור את ה"שוק").

"שוק" הסלולרי דומה ל"שוק" הבנקים. שני מפעילים גדולים (פועלים, לאומים, סלקום, פרטנר) עוד כמה בינוניים (דיסקונט, מזרחי, פלפון) עוד כמה מפעילים קטנים (מירס) שאינם משמעותיים. אז ב"שוק" הבנקים, הבנקים הגדולים עושים מה שהם רוצים. הם סוחטים את הלקוחות הפרטיים, שאינם מסוגלים לעמוד מול הכוח של הבנקים. נכון, אפשר לנסות לעבור בנק, אבל בלבול המוח לא יוביל לשינוי משמעותי בעלויות, כל עוד עמלת שורה עולה כסף, כל עוד המודל העיסקי של הבנקים בישראל מבוסס על עמלות ממשקי הבית הפרטיים ולא על המרווחים שהם הבסיס של השוק הבנקאי העולמי. באמריקה, הבנקים מתחרים על משקי הבית הפרטיים, בישראל הם חיים מהם.

כיוון שאין שוק חופשי בבנקים בישראל, כיוון שאדם לא יכול לתפקד בלי חשבון בנק בישראל - אין מתן צ'קים ישירות לעובד ממקום העבודה, בנק הדואר לא מצליח להתחרות בבנקים - וכיוון שכשאין שוק חופשי יש כשל שוק שמעביר את הכוח לידי בעלי העסק, הכנסת חייבת להתערב ב"שוק" ולהגן על האזרח (הצרכן) הקטן. צעד קטן לטובה יהיה ביטול עמלות שבכל מקום בעולם לא מתקיימות, כמו למשל עלויות של צ'קים.

ישנם חברי כנסת שמנסים לעשות זאת. הם מנסים לערער את הבסיס השגוי של השוק הבנקאי של ישראל. הם עושים זאת תוך סכנה עצמית, בגלל שלטון ההון הצולב בישראל - בעל בנק הוא בעל עסק הוא בעל שליטה בפרסום שלמעשה שולט בעיתונות ויכול לפגוע בעיתונאי - וכנגד חברות הלוביסטים שבעלי הבנקים יכולים לממן (כולל הבנק שבידי המדינה שיכול היה להתוות מדיניות ציבורי וכלכלית ראויה על ידי שינוי המודל העיסקי שלו). נסיונות התערבות אלה של הח"כים קשים מספיק גם בלי התערבות של בנק ישראל.

בנק ישראל מגיע לדיון כשידיו אינן נקיות. הוא הרי המפקח על הבנקים. הוא אמור היה לדאוג שלא יווצרו כשלי שוק. הוא אמור היה לדאוג לחיסולו של הדואופול הבנקאי בישראל. הוא גם אמור היה למנוע תיאומי עמלות בין ראשי הבנקים, כפי שנמצא שהתקיימו לאורך שנים ב"שוק" הישראלי. הבנק המרכזי גם יכול היה לדאוג שהבנקים יעבדו לפי מודלים בנקאיים ולא ימציאו דרך לחיות על גבם של משקי הבית ולממן את בעלי ההון. את כל זה בנק ישראל, הנגיד בראשו, שיודע מה מצב הבנקאות בארצות הברית שמשם הוא מגיע, והמפקח על הבנקים אינם עושים. במקום זאת, הם ממשיכים לדאוג לרווחי הבנקים, על חשבון הדאגה למשקי הבית בישראל.

לכן, הציבור, שלעתים נדחף על ידי עמותות וארגונים, צריך לדאוג שחברי הכנסת לא יפחדו וידחפו את הבנקים לעבר מודל בנקאי מקובל - חיים על מרווחים ולא על עמלות משקי הבית. דאגה להתמודדות עם המגזר העיסקי, ולא כיסוי החובות העסקיים ע"י עמלות מגוחכות במגזר הפרטי. הציבור וחברי הכנסת יכולים לדרוש שהבנק שברשות המדינה יוביל כיוון ויעבור למודל עסקי זה, אגב מודל שכנראה יהיה רווחי יותר מהמודל הקיים כיום (אין זה סביר שהבנקים בעולם מפסידים כסף כשהם מבוססים על המודל הזה כיום, וסביר שבנק שיעבור למודל שכזה יכפיל את כמות הלקוחות שלו, דמיינו לכם קמפיין - חשבון בנק בלי עמלות). הם גם יכולים לדרוש שבנק ישראל יבצע את תפקידו ויוביל את השינויים האלה.

אבל הציבור בישראל וחברי הכנסת יכולים לעשות את מה שהם בדרך כלל עושים. להמשיך לקטר ולשלם או לחלופין לעבור לאמריקה, שם המודל הבנקאי טוב יותר וגם הבנקים עושים כסף, אך לא בעיקר על חשבון משקי הבית הפרטיים.

יש משהו מחריד לשבת מול תמונתך.

לא סתם תמונה. תמונת שלדך.

עצמות מרקדות. עצמות מרקדות.

לשבת אל מול עצמותיך שבוהות בך בזמן שאתה בוהה בהן.

בייחוד אם אתה סובל בעת הבהייה בהן.

אין סיבה לבהות בעצמותיך, אלא אם כן אתה סובל.

אנשים לא מסתכלים על עצמותיהם אם לא כואב להם כלום.

הסבל ותמונת העצמות מתערבבים לאחד.

יש משהו מחריד לשבת מול תמונתך.

עצמות מרקדות.

הצילום תמיד הפוך, אז אני מנסה להבין.

מה המשמעות של לבן בתמונה.

אני הולך עם לשוני אל עבר המקום המשוער של הלבן במציאות.

וכמובן נזכר, הצילום תמיד הפוך.

מזיז את הלשון לצד השני של הפה.

איני מצליח להבין את משמעות הלבן בתמונה.

אז אני חוזר ובוהה בעצמות שבוהות בי.

והן בוהות בי משני מסכים שונים משני צידי ראשי.

להיכן שאפנה ראשי אסתכל אתקל בעצמותיי הקשות, הכואבות, המכאיבות.

אין דרך לברוח מהעצמות האלה.

מכאיבות גם מבפנים וגם מבחוץ.

והעצמות ממשיכות לבהות בי.

אני ממשיך לסבול בגללן.

לא סבל גדול. סבל מטריד. כזה שאפשר היה לחיות איתו.

לו לא היה גדל לעתים. לו לא היה מפחיד.

מעין זמזום טורדני, הדומה לזמזום הניאון, שבעבר עזר להאיר תמונות של עצמות.

היום העצמות מסתכלות עליי ממסכי המחשב שסביבי.

אני מסתכל חזרה עליהן וחושב.

יש משהו מחריד לשבת מול תמונתך.

לא סתם תמונה. תמונת שלדך.

עצמות מרקדות. עצמות מרקדות.