חרונולוגיה חסרת חשיבות

לאחר תקופת מה, הגיעה עת הסיכומים. אפשר לומר דברים רבים על מלונות בארצות הברית, ואנסה להציג מעין מדריך למשתמש.

1. המחיר - בהחלט ניתן למצוא מלון בארצות הברית שיהיה סביר ונעים בפחות מששים דולר ללילה לזוג. רוב החדרים הם חדר עם מיטה זוגית אחת לשני אנשים, והמחירים הם לחדר ללילה. בנוסף, קשה לעתים לראות קשר בין איכות המלון לבין המחיר שלו. ברמת המלונות הנמוכה, שניים עד שלושה כוכבים, המחירים יכולים לשקר. מלון אחד, למשל, עלה לנו שלושים ושלושה דולר. זה היה מלון מאובזר ברמה גבוהה (מקרר בחדר), נקי ונוח. לעומתו, מלון אחר שעלה 45 דולר (המחירים אחרי מסים) היה מוזר למדי. לא הייתה בו אמבטיה, ובעל המלון אמר שהוא בחיים לא יתארח בבתי מלון בגלל שהם מלוכלכים. שאר המלונות נעו סביב החמישים דולר ללילה. כאמור, לזוג, זוהי עיסקה מצוינת, שיכולה להיות זולה אפילו מהוסטל.

2. הסטנדרט - הסטנדרט למלונות שכאלה הוא מיטה זוגית, אמבטיה וטלוויזיה עם כבלים. כאמור, מלון אחד היה מחוסר אמבטיה. כיום, ניכר שגם ארוחת בוקר הופכת להיות מקובלת בבתי המלון וכלולה במחיר. התחרות היא על סוג ארוחת הבוקר, כשמלונות טובים יותר מציעים ארוחת בוקר "חמה".  גם חיבור אלחוטי למחשב הוא סטנדרטי בכל המלונות שהיינו בהם. חיבור זה הוא פרדוקסלי, שכן מלונות עד שלושה כוכבים מציעים חיבור אלחוטי חינם, לעומת זאת מלונות ארבעה וחמישה כוכבים דורשים תשלום עבור חיבור שכזה, שכן הם מצפים שתשלום זה יירד מחשבון ההוצעות של המשתכן.

3. ארוחת הבוקר - ארוחת הבוקר היא סטנדרטית בכל המלונות בהם היא מוגשת קרה. קורן פלקס וסוג נוסף של דגנים לארוחת בוקר. קפה אמריקני דלוח ודוחה, תה רגיל, בייגלס, לחם, מאפינס, לפעמים גם פירות, דוגמת בננה ותפוח. ריבה כדבר למרוח על הלחם.

4. קופונים - כמו בכל דבר באמריקה, ישנם קופונים לבתי מלון. בכל תחנת דלק ממוצעת בדרכים או בנקודות שירות או מידע ישנם עלונים שמפרסמים בתי מלון וקופונים עם הוזלות לבתי מלון אלה. עלונים אלה כדאיים מכמה סיבות. ראשית, לעתים קרובות אפשר למצוא בהם בתי מלון זולים. שנית, ניתן לדעת איזה מלונות נמצאים במסלול הנסיעה. כך, עם מסלול הנסיעה שלכם גמיש, תוכלו להתאים את העצירה לפי בתי המלון הזולים, או לחלופין תדעו היכן אתם יכולים לעצור במקרה שהתעייפתם כשלא הערכתם נכון את שעות הנסיעה בדרכים. למצוידים מבינכם, עלוני קופונים אלה גם מספקים את הכתובות של בתי המלון, וכך אפשר להכניס את הכתובת לגי. פי. אס ולא ללכת לאיבוד בחיפוש אחר מלונות באיזורים שלא מכירים, לעתים אפילו בחשיכה.

5. דברים שכדאי להביא מהבית - ישנם לטעמי שני דברים שכדאי להביא מהבית. הראשון קשור לארוחת הבוקר הדלוחה. הביאו עמכם את הממרח החביב עליכם ללחם. כך, תוכלו לשמור על טעם של ארוחת בוקר, למרות דליחותה המקומית. כמעט אף פעם לא יהיה דבש בארוחת הבוקר, וזה יעשה פלאים למצב רוחכם לאכול את הדבר שאתם אוהבים לארוחת הבוקר. הדבר השני קשור להנאות הקטנות של החיים. אחרי יום ארוך בדרכים אתם רוצים להתפנק על מקלחת טובה. או אז אתם נתקלים בסבון של בית המלון. משום מה, בצעד שעוד לא הבנתי, ישנם שני סוגים שונים של סבון. האחד סבון עדין לידיים ולפנים שנמצא ליד הכיור, והשני סבון דיאודורנט שנמצא ליד האמבטיה. עוד לא הצלחתי להבין מדוע מישהו ירצה להשתמש בסבון הדיאודורנט אם ישנו סבון עדין שניתן להשתמש בו. אבל, גם זה וגם זה אינם מוצלחים. הסבונים בבתי המלון מחרידים וכך היו מאז ומעולם. יותר נכון, בבתי המלון של עד שלושה כוכבים. בבתי מלון של ארבעה וחמישה כוכבים ניתן למצוא סבוני דאב ושאר חברות משודרגות. אז אם עורכם יקר לכם, והתחושה המייבשת של מקלחת עם סבון גרוע לא עושה לכם נעים, קחו אתכם את הסבון החביב עליכם למסעותכם בבתי המלון בעולם, וכך תרגישו טוב יותר. אני אעשה זאת בפעם הבאה, עד אז, אתייבש ואלך לישון.

כשמגיעים לאילינוי, מחכה שלט מאיר עיניים: אילינוי, מדינתו של לינקולן. מיד חשבתי, האם עוד מאה שנה הם יוסיפו שזוהי גם ארצו של אובמה. אין לדעת. בינתיים מעמדו ככוכב רוק נשמר, ובכניסה לאתרים חשובים במיוחד אפשר להצטלם עם דמותו הקרטונית משהו של הנשיא. הוא גם הפך להיות קנה מידה של אחד הבניינים החשובים בעיר, אבל אני מקדים את המאוחר.

כי מיד אחרי שנכנסים לאילינוי מבינים שכמו תמיד באמריקה, המציאות לא מתיישבת עם האידיאלים. ארצו של לינקולן, שהביא חופש, חירות, יכולת תנועה, מרחבים, שוויון לכל מגבילה את התנועה כל הזמן. כבישי האגרה בשיקגו הם בלתי נסבלים. אין יכולת תנועה ואי אפשר לזוז. פעם בעשרה קילומטרים אמריקאים, ששווי כל אחד מהם הוא כקילומטר וחצי וקצת בשאר העולם, מופיע שלט על הכביש. השלט אומר כביש אגרה. אני, שנוסע בכביש, חושב, נו טוב, אני נמצא כבר בכביש האגרה, הרי ברור שלא אצטרך לשלם שוב על כביש האגרה עליו אני נוסע. טעות מרה. כל פעם שמופיע השלט, בין אם אתה על כביש האגרה ובין אם לאו, אתה צריך לשלם מחדש. כך, פעם בחמישה קמ"א שילמנו משהו כמו דולר. האבסורד היה כה נורא, שאפילו שכשירדנו מהכביש המהיר שילמנו על סיבוב הירידה מהכביש המהיר. בסך הכל שילמנו משהו כמו חמישה שקלים אמריקאים (שווי כל שקל אמריקאי הוא קצת פחות מארבעה שקלים ישראלים) על נסיעה של משהו כמו עשרים וחמישה קמ"א. אין חופש, אין שוויון, אין חירות.

אלא אם כן. גילינו כאן הפתעה מרעישה. רכבת. כן, רכבת באמריקה, ובה מצאנו את החירות, את השוויון. רכבת ההפתעות ממש. לא ידענו לאן אנחנו נכנסים, אבל ידענו שזאת רכבת. הארכיטקטורה של הרכבת הייתה מוזרה להחריד. היו בה שתי קומות, אבל כמו בתיאטרון של המאה התשע-עשרה. הקומה העליונה - הגלריה - הייתה פתוחה, ויושביה יכלו להשקיף בקלות ובלי הפרעה על יושבי הקומה התחתונה. יתר על כן, יושבי הגלריה הימנית יכלו לשוחח בחופשיות עם יושבי הגלריה השמאלית, ואלה גם אלה יכלו לשוחח בצעקות עם ההמון שישב מתחתם. על קולם ניצח הקונדוקטור שעבר בין יושבי הקרון ודרש לדעת מי קנה כרטיס ומי לא קנה. ואז לקח חמישה צעדים קדימה ודרש זאת מיושבי אותו מקום. ומיושבי הגלריה באותו המקום. ואז לקח עשרה צעדים אחורה ודרש לדעת שוב. וחמישה צעדים קדימה והוא שוב איתנו. אני כבר קיוויתי שיתייאש, אבל לא. הוא לא התייאש ומכר לנו את הכרטיסים שלא היינו צריכים. ואז כשסיים, במקום לנקב אותם ולתת לנו אותם, הוא תחב אותם על ווים במרכז הכסא. כך הוא ידע מי שלם ומי לא שילם. למעט יושבי הגלריה, כמובן, ששם היה קשה לתקוע את הכרטיסים במרכז הווים. הרכבת המשיכה להתמלא, והשאון בה הפך בלתי נסבל. כולם דיברו עם כולם, בקולי קולות, ובלי פלפונים. לפתע, הקונדוקטור ניגש אל שני צעירים לפנינו ואמר להם שהוא צריך לפנות עוד מקום, והפך את כיוון הכיסאות עליהם הם ישבו. כך, במקום לשבת זה מול זה, הם נתבקשו לשבת זה לצד זה, והכסא עליו ישב אחד מהם שינה את כיוונו. מובן שלא נוצר עוד מקום, אבל הצעירים לא יכלו לשבת האחד מול השני. יתר על כן, הם לא יכלו לשבת עם הרגליים על הספסל, וזה מה שהפריע לקונדוקטור. הוא המשיך ללכת ברחבי הקרון והרעש המשיך. תושבי הגלריה התחילו האחד עם האחרת. למטה, קבוצה של שלושה מתופפים נכנסה והתחילה לתופף. מקצבים שונים ומשונים, כשלפתע רביעית מצטרפת אליהם ומלמדת אותם שיעור בקצב ובתיפוף. אפילו אנשים לבנים ביישנים החלו לדבר אחד עם השני, למרות שלא הכירו לפני כן. אווירת האחווה, שרק הרעש כיסה עליה, הבהירה שגם באמריקה ייתכנו גני חיות אנושיים שוקקים. אין ספק, מזל שלינקולן שיחרר אותם.

אבל השחרור תמיד יש לו מחיר באמריקה. ולמחיר ולכסף יש כוח באמריקה. סמי עופר האמריקאי גם הוא מעולל פלאים. היום היה יפה ושמנו פעמינו אל מגדל סירס. היו היה פעם המגדל הגבוה בעולם. המבנה הגבוה בעולם. היו היה פעם מגדל סירס. היה ואיננו עוד. לא, לא רעידת אדמה החריבה אותו. גם לא שיטפון. שום הוריקן או צונאמי לא החריבו אותו. אפילו בין-לאדן לא הכניס בו איזה מטוס, או שניים. אבל מגדל סירס איננו. במקומו, לחרון אפם של שיקגואים רבים, ניצב לו בניין ויליס. כמו סמי עופר ומוזיאון תל-אביב, חברת ויליס, חברת ביטוח בריטית (תתארו לכם, אפילו הבריטים משתלטים כעת על נכסים אמריקאים), שכרה חלקים ניכרים בבניין. לכן, החליטה החברה שהיא רוצה גם את זכות הקנין על שם הבנין. כך נעלם לו מגדל סירס. במקומו עומד לו בנחת מגדל ויליס, שהאמריקאים קוראים לו זה ביג וילי. בסרט מסבירים הכל על הבנין, וכיצד קנתה אותו חברת הביטוח. כן, לכל דבר יש מחיר באמריקה, גם למסורת, גם לחירות וגם לשוויון. כך נמחק לו בנין היסטורי, אבל הוא כבר לא כל כך היסטורי כי הוא כבר לא הכי גבוה בעולם. והוא גם לא נקרא סירס יותר. בסיום הסרט בבנין ויליס נאמר שבניין ויליס הוא מונומנט שכל אחד מכיר בשיקגו ועל שיקגו. ורק השיק גואים לא שמעו עליו דבר. כי היכולת לשמור על העבר מטשטשת כאן באמריקה, אם יש לך מספיק דולרים כדי למחוק אותו או לשנות אותו. תשאלו את הירסט עם הטירה שלו, תשאלו את סירס מחוסרי המגדל.

התקדמו בחיים הכושים האלה, בחיי. מאז שיש להם נשיא שחור, הם פתאום חושבים שאמריקה שייכת להם.

לא להאמין.

היינו אצל כושים שכאלה. פתאום יש להם בתים גדולים ויפים. מה זה גדולים ויפים? הם מרשים לעצמם לקנות בתים היסטוריים ולעשות בהם כבתוך שלהם. אחרי שהם קנו אותם. כאילו שהם חלק מההיסטוריה של המדינה המפוארת שלנו. הם לא נלחמו בבריטים, אני מבטיח לכם. שמים להם מערכות מוזיקה בכל הבית, כולל בתקרות של כל החדרים, שליטה מכל חדר באיפוד שנמצא בחדר האירוח המרכזי. התקדמו בחיים הכושים האלה, אין ספק. בתים עם שלוש קומות, מדרגות והכל מקורי ונשמר במצב טיפ טופ. ככה זה, הם חושבים שהם בעלי הבית עכשיו, הכושים.

בכלל, הם מתקדמים בחיים מאז שיש להם נשיא שחור. פתאום הם עובדים גם במקצועות של בני אדם. רופאים! הייתם מאמינים, כושים רופאים. את היית לוקחת את בנך לרופאה כושית? וחמור מכך, אתה היית לוקח את בתך לרופא כושי? בחיים לא, ופתאום עכשיו אין עם זה בעיות. רופאי ילדים כושים, ממש כמו שרואים בטלוויזיה פה בכל מיני סדרות. רופאים כושים, ואנחנו סומכים עליהם. עד שזה יתפוצץ לנו בפנים, אני אומר לכם. ז ה  י ת פ ו צ ץ  ל נ ו  ב פ נ י ם!!!

רואים שהנשיא השחור עושה להם טוב לכושים האלה. נכנסים אליהם לבתים המפוארים שלהם, אהח איפה הימים בניו אורלינז שהם ידעו את מקומם הכושים האלה. משם הם הגיעו, מניו אורלינז וסביבתה. ועכשיו יש להם בית גדול כאן בניו אינגלנד, היכן שהכל התחיל והם מרגישים שווים. איזה שווים, הם מרגישים יותר טובים מאיתנו. יושב לו ספר עב כרס עם כל השערים בהם הופיע הנשיא השחור הראשון בהיסטוריה כספר חובה, בראש הערימה של הספרים בחדר האירוח הקטן. שם אירחו אותנו. כי בחדר האירוח הגדול היה גדול מדי עלינו. אנחנו לא חשובים מספיק, אנחנו הלבנים. אני בטוח שאת חבריהם השחורים הם מארחים שם. והספר הזה, אני בטוח שהוא לא במקרה בראש הרשימה, כדי לגרום לנו להבין מי כאן המלך, הנשיא, השליט. שכל דבר יהיה שמונה!

פתאם גם יש להם דעות והם לא מהססים להביע אותם. הכושים האלה. ועוד רופאים. הם חושבים שהרפורמה בבריאות של הנשיא השחור היא משהו חשוב וטוב. נו בטח, הרי נשיא שחור לא יכול לטעות. אחוות שחורים שכזאת. אז מה אם הוא רוצה שלכולם תהיה נגישות לרופא. אז מה אם הוא רוצה שכולם יוכלו לקבל שירותי רפואה בסיסית בלי קשר לביטוח קודם שלהם. למה שאנחנו הלבנים נשלם ביטוח בריאות לשחורים שלא חסכו. עד היום. כלום. אני מכיר אותם, הם יגורו בבתי פאר, לא ישלמו ביטוח רפואי ואנחנו נממן אותם. את השחורים האלה. אפילו כשהם רופאים.

אהח, אני מתגעגע לימים שכושי לא העז להביע את דעתו. פתאום יש להם דעות על הכל. הם גם מגיעים לעמדות חשובות, סגני נשיאים של אוניברסיטאות, מזל שזה עדיין רק בדרום, שם ממש לא איכפת לאיש מה קורה. ניו אורלינז, אתם יודעים, יבוא שיטפון שינקה שם קצת את הטינופת. אבל, הבעיה היא שהם מתפשטים. עכשים הם גם פה בניו אינגלנד, עוסקים ברפואה, מפיצים את הדעות השוויוניות שלהם, בוחרים נשיאים שחורים.

ואנחנו? אנחנו נצא לדרך, ניקח את הפקלאות שלנו ונלך. קצת צפוף לנו פה, וגם חשוך. אומרים שיהיה פה קר בעוד כמה חודשים, אז נזוז למקום קצת יותר נעים, עם יותר שמש, פחות שחורים. הבעיה הקשה, שיהיו שם היספנים. טוב, אין עולם מושלם, למרות שאני מאוד קרוב.

א: מישהי אמר לך שאת נראית כמו עינב בובליל?

ב: ואללה?

א: כן, רק פחות שמנה.

ב: ויי, תודה.

זה היה כמעט ככה. רק כמעט. המחשבות הנוגות עולות בי תמיד בסיטואציות כאלה. אני מקשיב לאנשים באוטובוס. ישנם אנשים שאיני מצליח להבין מילה ממה שהם אומרים. הן אומרות, יותר נכון. פעם חשבתי שזה מבטא מקומי. אבל כנראה שלא. זה מבטא מגדרי-מוצאי שגם לגיל יש בו תפקיד. ואני מקשיב לשיחות, יותר נכון מצותת לשיחות, ואיני מצליח להבין מילה. עגה מוזרה שבה המלים נחתכות באופן כזה שאיני מוצא דמיון בינן לבין מלים שאני מכיר. אז אני מנסה לזהות, לחפש, לראות, לעקוב איך החיתוך משתנה, מה מדגישים יותר, מה מדגישים פחות, איפה עוצרים, איפה נושמים, ולמה אני לא מצליח להבין מלה ממה שאומרים.

אפילו אני עצמי שמתי לב לכך שאני מדבר פחות ברור. נדבק מהסביבה, בולע עיצורים, מדבר מהר מדי, מדגיש פחות מדי, רץ מהר עם המלים, מדבר בלחש, בלי נשימה עמוקה, בלי הדגשת המצריך דגש.

ישנו שיר נחמד בשם "עיר בלי זיכרון" של אביב גדג'. אבל גם הוא, כשמקשיבים הקשב היטב למלים מורח אותן ולא הוגה אותן כפי שצריך. וחבל, זה היה מחזק את השיר ואת מסריו, כי שלומיאליות בהגייה טיבה שתהרוס כל יצירה.