חרונולוגיה חסרת חשיבות

כיצד אתם מתמודדים?שואל השאלון השבועי עם הנושא החם: כוכב נולד 7. שאלה טובה.

הקטע  החדש של כביש 6 נחנך ברוב הוד והדר וראש ממשלה. ערוץ 2 חגג את הפתיחה ביום ב'. משש בערב כל התכניות הקדישו דיון לפתיחת הכביש, ואפילו הביקורת של מנחם הורוביץ נבלעה בדברי עודד בן-עמי: "כשאנחנו סוללים כביש אי אפשר להגיע לכל מושב ויישוב". זה המשיך במהקו ואחר כך בתכנית הכלכלית ואחר כך בחדשות. רק פרט אחד אי אפשר היה ללמוד: כמה עולה לנסוע בכביש? ערוץ 10 חגג בקטן, טוב הוא לא כל כך מסתדר באחרונה בטח לא עם בעלי ההון. אבל אתמול ראו שהם התעצבנו מערוץ 2. לכן שלחו שתי מכוניות לנסיעה בקטע החדש. הם ציינו מה המחיר: 11 ש"ח לקטע והראו שהקטע לא מקצר את הדרך מירושלים לטבריה. חתרני אבל נכון. נסעתי הרבה בכביש 6 מחיפה לירושלים ולשדרות ולכל מיני מקומות והוא כמעט אינו מקצר. הוא תקוע בלב הארץ ולהגיע ממנו ואליו לא מקצר בכלל. אולי הקטע החדש ייקצר את הדרך לחיפה, אולי.

אחת הכותרות הבומבסטיות וחסרות ההקשר שאי פעם נתתי.

אבל ככה זה כשיושבים על ספסל, מסתכלים על הנוף ונהנים.

ממה נהנים? מהיכולת לכתוב פוסטים.

כמעט עשיתי את הטעות הרגילה של לכתוב בלוגים. אבל רק פוסטים אני כותב כרגע.

כן, זה מהנה.

איך אני עושה את זה?

זה די פשוט. אני "גונב" אינטרנט אלחוטי ממישהו קרוב לכאן. בעצם, למה צריך "לגנוב"?

לו כולנו היינו פותחים את האינטרנט האלחוטי שלנו היינו יוצרים ברטר משתלם לכולנו. הרי ברחוב שלי, יש לי אינטרנט אלחוטי. מי שיישב ליד ביתי, יוכל לגלוש באינטרנט חינם, מבחינתו, כלומר על חשבוני. אולם, גם הוא, בביתו, יפתח את האינטרנט האלחוטי לכולם. כך, כשאשב ליד ביתו, אוכל לגלוש באינטרנט בחינם, מבחינתי, כלומר על חשבונו. וכך גם עם אדם שלישי, ואדם רביעי ואדם חמישי, כולנו נפתח את האינטרנט האלחוטי שלנו לכל דכפין, ונוכל להתחבר לכל מקום בלי תוספת תשלום. בלי שנזדקק לקנות קפה בבתי קפה, בלי שנצטרך לשלם על כך דמי חיבור מיוחדים מכל מיני חברות מפוקפקות (או סלולריות, כאילו שיש הבדל). כך, נהיה כולנו מחוברים, אם נרצה כמובן, בלי שנרגיש שאנחנו צריכים לשלם על זה. מעבר לאינטרנט האלחוטי שיש אצלנו בבית. ועליו ממילא אנחנו משלמים.

עולם מחובר בלי תוספת עלות. יכול להיות מקום טוב יותר, לו להיות מחובר זהה לאיכות.

זה לא תמיד נכון, כפי שמוכיחים רוב הפוסטים, רוב הבלוגים ורוב העיתונאים. אבל, המיעוט לעתים עושה את כל ההבדל.

בנושא אחר לגמרי, אבל ממש לגמרי. ביום ו' האחרון במקום יאיר לפיד, הגיש עודד בן-עמי את כתבתו של כרמל לוצטי על המדבקה המדוברת - כתבת תחקיר על המדבקה החדשנית. סיומה של הכתבה הוביל לאות מקום בו היה הצופה בתחילתה. היא השאירה את הצופה עם אותם סימני שאלה ביחס למדבקה. ה"תחקיר" ראין את ממציא המדבקה - בלי לעמתו עם שאלות קשות מדי, את מנכל המדבקה - בלי לעמתו עם שאלות קשות מדי והכתב התנדב לנסות את המדבקה, וכך גרם לנו לראות שהיא לכאורה עובדת. הכתבה הסתיימה במסקנה מהאולפן שייתכן שהאיש נוכל, וייתכן שלא. אבל, מעשה נוכלות ברור אחד היה כאן - הכתבה עצמה. אין זה תחקיר, אין זה ראיון, אין זאת כתבה, אין זאת עיתונות. אז בנוגע למדבקה, ניתן לטעון שלפחות מעשה נוכלות אחד קשור בה - הנוכלות העיתונאית בסיקורה בערוץ 2 ביום ו'.

בתערוכה היה כתוב שליבם של רוב היונקים פועם כמיליארד פעם בחייהם. כך למדתי שהחדף, יצור קטן דמוי עכבר, ליבו פועם במהירות עצומה, ועל כן מיליארד הפעמים שאותם הוא פועם עוברות תוך ארבע שנים. אכן, חיים קצרים יש לו לחדף. כיוון שלפני התערוכה לא ידעתי שלחדף יש חיים כלל, לא ריחמתי עליו על חייו הקצרים.

היו עוד כמה דברים שהפתיעו אותי בתערוכה "עולמות הגוף". קודם כל, האיבר שעליו אחת מגאוווותיי הגדולות היה חסר. מאוד חסר. שום התייחסות לשיער. לתפקידו החשוב בגוף, הגנתו על הגולגולת, על איברים אינטימיים, חשיבותו לחימום, קירור, אופן גדילתו, צמיחתו, המחלות הקשורות בו. שום אזכור. שלא נדבר על הפיאות היפות שנשים לובשות או גברים לובשים, וסכנת הסרטן שמרחפת מעל גברים קרחים. כלום, אף מילה על שיער.

מי שהסתכל מקרוב על הגופות יכול היה לראות שהאיבר המת השני שיש לנו בגוף גם לא זכה לסיקור ולטיפול. רוב הגופות לא זכו לפדיקור ומניקור, כפי שהעידו ציפורניהם, ובעיקר ברגליים.

ככלל, התערוכה הזכירה לי את שיעורי הביולוגיה מכיתה ט. די משעמם. אף פעם לא אהבתי ביולוגיה. כל הדברים שקורים בתוך הגוף, ראוי שיישארו בפנים. למה להוציא הכל החוצה?

אבל הוציאו הכל החוצה. שרירים, גידים, נימים, עורקים, ורידים, עצבים הכל היה בחוץ. לא מרגש יותר מדי. לעתים מגעיל, ראינו סרטים מגעילים יותר. ראינו סרטים מגעילים פחות. גם סרטים משעממים יותר ראיתי בחיי.

רק דבר אחד היה משולל כל היגיון. איברי המין והרבייה הופיעו אחרונים בתערוכה. הם לא זכו לכבוד רב, וניכר שהוצגו בחוסר חשק בולט. הם גם הופרדו על ידי הלב, הכליות, הכבד ומערכות פנימיות אחרות מהחדר שהציג את התפתחותו של העובר בגוף האשה. אני חשבתי שיש קשר בין מערכות הרבייה לבין העובר המתפתח בבטן האישה, אולם מתכנני התערוכה, מסיבות פוליטיות כנראה, החליטו להפריד מרחבית בין שני תהליכים אלה.

אולי זה בגלל שהם יודעים שכיום כבר ניתן לנתק בין מערכות הרבייה והמין לבין העוברים ברחם. אולי בגלל שקשר שכזה לא תאם את הקו החינוכי שבלט בתערוכה, וניג'ס כמעט כמו אותה מורה בכיתה ט'. היא לפחות לא ניסתה למכור לי לאכול פחות אוכל יותר מזין או שאר שערוריות שכאלה, שמשמיטות את השוקולד המריר מרשימת המאכלים הטובים נגד רדיקלים חופשיים.

ואולי התערוכה סוף סוף הבהירה לי למה לא מרדתי בגיל העשרה. אגב, מסתבר שהמרידות נעשות בגלל שהמוח לא מפותח מספיק, כלומר עדיין מתפתח בגיל העשרה. כנראה שלא מרדתי בגלל שלא היו בי מספיק רדיקלים חופשיים בגלל כמויות השוקולד המריר שאכלתי.

תעלומה אחת נפתרה. נשארה תעלומה אחרת. כמה חוליות יש בעמוד השידרה? על פי התערוכה יש בין 32 ל-35 חוליות בעמוד השידרה. אני כבר חשבתי שישנם אנשים שיש להם 32 וישנם כאלה שיש להם 35, כשם שישנם אנשים שנולדים חצי נימולים לעומת אנשים שנולדים נימולים לגמרי או למשל שסועי שפה ומרובי שפה או עם קרום שחייה בין האצבעות (ע"ע מייקל פלפס). אבל לא. מסתבר שלא כך. לכל האנשים יש אותו מספר חוליות בעמוד השידרה. אבל מסתבר שהמדע עוד לא הסכים על מספר החוליות בגוף האדם. אכן תעלומה, אז אמרו בגופינו יש בין רמ"ח לרמ"ה איברים כי עוד לא הוחלט על מספר החוליות בעמוד השידרה. נקווה שמתישהו המדענים יחליטו כמה חוליות יש לנו בגוף. אולי הם יסכימו אז אם פלוטו הוא כוכב לכת או לא.

ועד שהם יסכימו על כמות האיברים שיש לנו בגוף, אולי כדאי למדענים, כמו גם לאוצר התערוכה וליוצרה, להטיף לנו קצת פחות מוסר ודרכים לחיות חיים טובים.

כי, נקודה אחרונה לסיום, בדיון על כך שהאדם הצליח לשלש את אורך חייו, כך שליבו פועם כשלושה מיליארד פעמים, נאמר שחלק מכך הוא העלאת גיל ההתבגרות והמיניות של האדם שמאפשר הגדלת תוחלת החיים. אבל גם עובדה זאת משתנה, שכן גיל מיניות האדם יורד כל הזמן, דבר ששוב מעורר ספק האם העלייה הצפויה בתוחלת החיים יש לה על מה להישען.

נ.ב.

תודה גדולה לדתיים שהעלו למודעות את קיומה של תערוכה משעממת זאת. ספק אם הייתי הולך אליה, לו איש לא היה מדבר עליה. איש לא היה מדבר עליה, לו מעט דתיים לא היו מתקוממים כנגדה.

אבי שלחני להביא לו בשר. בשר הוא ביקש. לכן תיאר לו בפרוטרוט את האטליז. זה נמצא ברחוב חורי. כך הוא אמר. (שמות המקומות והגיבורים שונו מטעמי סודיות). אתה מגיע לשם, לוקח ימינה, ועולה עד שאתה מגיע לאיטליז. אם אתה  מפספס את האיטליז, יש מיד אחריו מאפיה של פיתות, ככה תדע שזה האיטליז. האחים משהו. ככה הוא קרא לאיטליז. אחרי שאתה נכנס, תבקש את עבד. הוא הכין לי את ההזמנה.

הגעתי ליד רחוב חורי. חניתי ועליתי לרחוב חורי. לקחתי ימינה. ראיתי איטליז. מיד אחריו ראיתי מאפיה. חיוך גדול עלה על שפתיי. בכזאת קלות למצוא את האטליז. השם היה האחים משהו. מעולה. כל כך קל וכל כך פשוט. קניתי לי בייגלה במאפיה, ונכנסתי לאיטליז. עבד נמצא? כן, אני עבד. מעולה. אבא שלי, נתתי את השם, שלח אותי לקחת את ההזמנה שלו. איזו הזמנה? ציינתי את שם המשפחה. אין לי הזמנה כזאת. רגע, אולי שם פרטי. אין לי הזמנה כזאת. אולי שם של אמא שלי. לא, מצטער, אין לי הזמנה כזאת. אתה אולי רוצה לטלפן אליהם? כן, טילפנתי, תפוס. תבדוק שוב. הוא בדק שוב. שם פרטי, שם משפחה, אמא. כלום, כלום. אין הזמנה ואין נעליים. תגיד לי, יש עוד איטליז פה ברחוב? כן, למטה מימין.

הלכתי למטה מימין. חלפתי על פני האיטליז. האחים משהו, היה השם. אחריו מיד הייתה מאפייה של פיתות. לא נכנסתי  לקנות בייגלה. נכנסתי לאיטליז. סליחה, עבד נמצא? כן, אני עבד. אתה הבן של אבא שלך? כן. הנה ההזמנה שלך.

יצאתי שמח וטוב לב והבנתי שרק ליברמן מבין ערבית.