חרונולוגיה חסרת חשיבות

כשהגעתי לפארק התחיל לרדת גשם. שוב. דבר שגרם להישארות בפארק להפוך לחסרת טעם.

אבל בכלל רציתי להתחיל במקום אחר.

ההבדל בין האדם לבין המרכז טמון באני. כך לפחות לפי החשיבה האנגלו אמריקאית. מוזר שהם אינם מרבים לשחק במשחקי מלים שכאלה. אצלנו היהודים ידוע הקשר בין הדם, האדם, האדמה והד'. אבל אצלם, אפשר להמשיך קצת לשחק. האדם הופך לממוצע אם מוסיפים לו את האינסוף. לא נשמע מרשים. לא, לא מרשים בכלל. ככה זה, האנשים במוזיאון לעתים קרובות מעניינים יותר מהמוצגים בו. הם גם יכולים להיות יפים יותר מהמוצגים במוזיאון. טוב, ככה זה עם המודרנה. העכשוויות אינה מקדשת את היופי. גם לא את העניין. עדיין, אפשר למצוא דברים מעניינים. שאפילו גורמים לחשוב. סרט קצר, מענין, עם כותרת נהדרת ההיסטוריה של התלונה המרכזית. הגשם ממשיך לרדת דבר שקצת מטריד, פחות כיף לטייל בגשם. דבר שיעביר אותי לדבר הבא.

העזובה כאן זועקת מכל מקום. כבר בדרך ברור שהיא שולטת פה. עומד לו בניין, חציו גמור, אבל עדיין בתהליכי בנייה. ניכר שהוא יישאר בתהליכי בנייה עוד זמן ארוך. מסביבו עומדים שלטים, שלטים רבים להשכרה. שטחים מסחריים להשכרה. שטחי מגורים להשכרה. משרד של כירופרקט פנוי להשכרה. בנק שעומד נטוש וגם כאן. המסעדה נסגרה באחד באפריל. כך כתוב. היא תישאר סגורה כנראה עוד זמן ארוך. הבריכה ריקה, והשלט שמעיד שאין מציל, מבהיר שלא יהיה מציל. בחדר עצמו, העזובה דומה. המנורות אינן עובדות. אלה שעובדות אינן מחוברות לחשמל. גם השעון אינו מחובר לחשמל. הזמן עומד מלכת. האיטיות משתלטת, ההאטה מתגברת והחלומות מתנפצים.

הבנין הזה ישן. הבנין הזה נבנה מזמן.

זה גורם לאנשים להתלונן. אנשים בכלל נהנים להתלונן. אבל התלונות שלהם מלמדות עלינו המון. על מי אנחנו. על ההרגלים שלנו.

זה בנין ענק, גדול, עצום ורב. לכן יש בו שני סטים של מעליות.

הריח של התרסיס לניקוי חלונות עושה רושם דומה בכל ארצות העולם. כל הקטע הזה ייגזר ויועבר לגלוריה. דיונים בענייני ניקיון הם שלה. כאן רק תופיע הפנייה לענין הריח הממסטל והחלון עם לינק אליה. כי בכל זאת לא יפה לגנוב חומרים.

אז איפה היינו. היינו בזה שזה בנין ענק עם שני סטים של מעליות. כמובן שחוסר ההתמצאות שלי מוביל לכך שאעלה לרוב על המעלית הלא נכונה. זאת שאינה מגיעה לקומה שלי. זה מוביל לתלונה שלי. מדוע שלא כל המעליות יגיעו לכל המקומות. דבר שנענה בתלונה נגדית. גם כך המעליות האלה איטיות מאוד.

תלונה זאת נכונה. למרות שיש 6 מעליות, לכל קבוצת קומות, עדיין זמן ההמתנה למעליות מאוד, אבל מאוד ארוך. יותר מדקה. ממש נצח קטן לחכות למעלית. אנחנו לא רגילים לחכות. בטח לא למעליות. היא אמורה להגיע לפקודתנו בזמן. בזמן שיא. יותר מעשר שניות זה כבר הרבה. חצי דקה זה המון. היום כשחיכיתי בבוקר יותר מדקה התייאשתי, חזרתי לחדר, חזרתי למעלית ושוב חיכיתי יותר מדקה. התחלתי צוחק על עצמי. שאני מחכה למעליות יותר מדקה, מתעצבן במקום להבין שכן, הזמן שלנו כל כך דחוס שלחכות למעלית נתפש בלתי נסלח ובלתי נסבל. בטח כשהיא כל כך איטית. כי הזמן לא זז. בייחוד כשהוא זז.

המעליות כאן הם היסטוריות. היסטוריות. לכן יש הרבה תלונות. מקצת האנשים מתלוננים על העובדה שרק בצד אחד של המעלית יש את כפתור הלחצנים של הקומות השונות. אכן, חוצפה שאין כדוגמתה. המיקום של הכפתורים אכן יוצר בעיות. צריך לתקשר. לבקש מאנשים אחרים ללחוץ על הכפתור בשבילך. עלול אפילו להוביל למצב הלא נעים שבו ידך חודרת למרחב האווירי של אדם אחר, רק כדי ללחוץ על הכפתור שנמצא במקום אחר. זה גרם לי להרהר על המקצועות שחלפו מן העולם. פעם, אני מניח, היה כאן מה שנקרא נער מעליות. זה מאוד הגיוני. הוא היה עומד במעלית ונוסע לו להנאתו ותמורת תשלום טיפים למעלה ולמטה. תופס מעליות מפעם לפעם לשינוי ההרגשה ונגד חוסר טעם, תופס מעליות מן הסוג האפל, כל פעם אחרי שאני נופל. כמו ששרים הנטשות. אז היה עומד נער מעליות, היית נכנס למעלית, הוא היה שואל לאיזה קומה. אתה היית עונה לאיזה קומה, הוא היה לוחץ, אתה היית נותן לו תשר קטן וכולם היו מרוצים. היום אין נער מעליות יותר. אין. היום אנחנו צריכים ללחוץ בעצמנו. להזיז את היד למרחבים רחוקים יותר. לגרום לאנשים ללחוץ בשבילנו בייחוד כשהמעלית עמוסה. והיא עמוסה כל הזמן בגלל שהיא איטית. אז כן, במעליות של היום שמים שני סטים של כפתורים בכל אחד מצדדי הכניסה, כדי שלא יהיה צורך לבקש מאנשים אחרים ללחוץ בשבילנו. אבל אולי כאן כדאי להם לנסות לחזור לאחור. אחרי הכל יש מיתון, אנשים יעשו הכל בשביל לעבוד. ואנשים אחרים ישמחו לחזור לנצל את האנשים שמוכנים לעשות הכל כדי לעבוד. אז אולי כדאי להחזיר את נער המעלית. כדי לחסוך מאיתנו את התסכול של הזזת היד לצד השני של המעלית, של הדיון על תוכל בקשה ללחוץ לי על קומה כך וכך. הבעיה המרכזית עם פתרון זה היא שיתווסף אדם למעלית, וכך יגדיל בה את העומס. אכן, צרות של עשירים. חזירים קפיטליסטים קוראים לזה כאן מסביבי. אבל כן, זה נכון. אוכלים כאן הרבה יותר מדי, אז אנשים כאן משמינים כל הזמן, אבל זה באמת נושא לזמן אחר.

כשהגיע האיש עם המכונית לקחת אותי, עוד לא הייתי מוכן. אבל גם הוא הופיע לפני הזמן. הוא חיכה דקה, שתיים. טילפן. אמרתי: אני מיד איתך. ידעתי שהאיש עם האוטו יגיע לקחת אותי. אי אפשר להתחמק.

לא הייתי היחיד. עוד רבים כמוני לא חיכו לו. לאיש עם האוטו. התירוצים שונים. ניסו לגנוב עוד דקה שתיים. אבל בסוף הוא אסף אותם. אותנו. את כולנו. אחד אחד. ועוד נשאר לו מקום.

אחרי שהאיש עם האוטו אסף אותנו הסיוט נמשך. הלוך ושוב, שוב והלוך במורד ובמעלה הוא הקפיץ את כולנו, דרך מכשולים שידענו שהסוף שלה ברור. האיש עם האוטו יזנח אותנו, ואנחנו נמשיך כאיש אחד, נפרדים בדרכנו הארוכה, מזועזעים מהמפגש עם האיש עם האוטו.

לפעמים הדרמה הופכת נלעגת. לפעמים אנשים עם חולצות משעשעות במיוחד יושבים לידי. לימיני יושב איש עם חולצת BMW. רוצה להיות אוטו? רוצה להיות איש עם אוטו. לאיש עם האוטו היה מרצדס. לאיש אחר פה בקירב מקום יש מעיל של טובורג. אחרים מכינים את מה שהם צריכים להכין. בלי דרמטיות מיוחדת. תוך ניסיון להכניס ענין ברגיל, לתאר את הנורמאלי בצורה בהירה וברורה. כי הדרמה לפעמים יומיומית והיומיומי לפעמים דרמטי. לפעמים שניהם מתערבבים. בקצה השפיצי של מכשיר שמחזיק מעמד, עם שינויים קלים, עשרות ואפילו מאות ואולי אלפי דרמות.

אבל יש גם הישגים. הבירוקרטיה מצליחה לאלף את כולנו. מסביבי ראיתי את מי שהייתי פעם. אבל היום, לראשונה, לאחר עשרות פעמים, הבירוקרטיה יכלה לי. אולפתי. בהזדמנות הראשונה הצלחתי את מה שכל השאר נשכלים בו. הצלחה מפוארת. מעט דרמטית. חסרת כל חשיבות. מעבר להסתגלות. תחום שתמיד היו לי קשיים בו. וצפוים לי עוד כמה. כשאני אומר שאיני אוהב לדבר עם אנשים לרוב צוחקים עלי. כשאני מנסה לתאר עד כמה המכניזם התקשורתי מתיש ומאמץ, אנשים לא יודעים על מה אני מדבר. רשתות חברתיות קוראים לזה. ולא, לא פייסבוק ולא טוויטר. אבל הזבל חוזר למסך, ולהשתלט על תאי המוח, שנשרפו כבר מזמן אז נתמסר לזבל. כי רק המשורר הלאומי ממציא דיאלוגים במקומות כאלה.