חרונולוגיה חסרת חשיבות

מזל טוב. תודה. אני בן ששים ואחד היום. לא חשבתי שאגיע לגיל הזה בכלל. שתיקה.

זאת תשובה שלוקחת אותך אחורה. הרבה אחורה.

יום אחד אחורה. מחר יהיה לי יומולדת. אהיה בן ששים ואחד. באמת? כן. יפה, יפה. כן.

שני הדוברים, האחד לבן, משעמם מחץ, מאלבוקרקי ניו מקסיקו. כן, יש מקום כזה. האחר שחור, נהג אוטובוס. הלבן ימשיך לספר על חייו המשעממים. אישתו תשב במושב ממול.  תתעצבן עליו על שהוא מעדיף לדבר עם נהג אוטובוס שחור במקום לדבר איתה. הוא יוכל לטעון להגנתו שהמקום לידה היה תפוס. טענתו שיקרית. מספר פעמים המקום התפנה, אישתו סימנה לו שיבוא לשבת לידה. הוא לא בא. גם כשחסר בית הדיף את ריחו ואת מערומיו המשמינים מולה, בעלה לא היה לה לעזר. הוא המשיך לקשקש עם נהג האוטובוס. טוב, הוא מגיע כל שנה לנופש כאן, ואילו היא פעם ראשונה כאן.

השיחה בין הנהג לאיש מאלבוקרקי התחילה אחרת לגמרי. נו, מה אתה אומר, תהיה כאן רכבת? שאל האיש הלבן. כן, אבל עד שהיא תהיה אני כבר אהיה בפנסיה. ענה הנהג. טוב, בעצם אני יוצא לפנסיה עוד שנתיים אז זאת לא חוכמה גדולה. אבל בכל זאת, ייקח שנים עד שיחפרו אותה. אז היא לא תעזור? אוה לא, היא תעזור, היא תעזור. כבר היום יש פקקים נוראים, ורכבת תעזור לפתור אותם.

לאן יוצאים לפנסיה אחרי שגרים במקום שכל העולם בא אליו חושב שהוא גן עדן עלי אדמות? האמת, לא יודע. אולי אחזור למקום ילדותי. איפה גדלת? שם. אה, כן. מקום מענין. אז אתה אוהד הסטילרס? לא, אני אוהד האיגלס. צודק, פלטתי לעצמי. הפעם האחרונה שהעיר שלי זכתה באליפות כלשהי הייתה כשפרשתי מהמרינס. היית במרינס? שאל האיש הלבן. כן. פרשתי ב-1984. באמת? כן. אז הקריירה שלך כנהג אוטובוס היא הקריירה השניה שלך? כן. לפני זה הייתי במרינס. שירתתי בוייטנאם, לא חשבתי שאצא משם חי. זה היה קשה. והאישה? גם לאישה היה קשה אבל החזקנו מעמד. אנחנו נשואים כבר 37 שנה. 37 שנה? זה המון. כן, זה הרבה, קשה לפעמים.

אישתו של הלבן ידעה שנישואין אינם קלים. היא המשיכה להתעצבן עליו. אולי נרד פה? היא הציעה לו. למה? יש לך מה לעשות? ועוד איך יש לי. היא ענתה לו בכעס. ואז האיש הלבן עמד לרדת. הוא הושיט יד לכיסו והארנק נעלם.

they got me הוא פלט לעבר כל מי שרצה לדעת. כן, כייסו אותו. אין לו ספק בעניין. הוא עשה מחווה סימלית של התכופפות מתחת למושבו ולא מצא שם כלום. אין לי הארנק שלי. אני יודע שהוא היה איתי. עוד דאגתי לשמור עליו. אבל they got me. אני לא יודע איך, אולי כשעמדתי, או כשעברתי  ממקום למקום אבל they got me alright. נהג האוטובוס ביקש ממנו פרטים. האיש מאלבוקרקי ענה. אולי בכל זאת תחפש שוב מתחת לספסל? אין סיכוי, אין סיכוי. they got me. ואז הוא התכופף שוב ומצא את ארנקו.

אנחת רווחה נפלטה מחזותיהם של כל יושבי האוטובוס כשהם ממשיכים לדרכם ונפרדים מהאיש הלבן בעל הארנק והאישה העצבנית. שעתה לא תתעצבן עליו שכן כמעט איבד את עולמו וארנקו באוטובוס.

למחרת איחלנו יומולדת שמח לנהג האוטובוס. אנחנו ידענו להבין למה הוא לא חשב להגיע עד גיל 61. הוא מתכוון לחגוג בסוף השבוע. כרגע הוא עסוק בלנהוג באוטובוס. שאר תושבי האוטובוס הצטרפו אלינו באיחולי יומולדת שמח.

במקום אחר ובזמן אחר, רחוקים מאוד מכל אלה, הם תפשו גם אותנו. נזקים קלים, לא כאלה שמוחים את הזכרונות הנעימים מהאוטובוס. כן כאלה שגורמים לשכוח את הכלל הבסיסי בסיפורים, tell it as it happened.

פקידת הקבלה במלון חייכה והגישה שני בקבוקי מים מינרליים. חייכנו אליה חזרה ושתינו מהבקבוקים. זאת הייתה הפעולה הראשונה שעשתה פקידת הקבלה. קודם כל, נתנה לנו מים. כל כך פשוט. כי אורח המגיע לבית מלון מגיע אחרי נסיעה ארוכה, טיסה ארוכה, מתישה, עם מזוודות כבדות ורבות, ללא שינה נורמלית. ברור שהוא מותש. אז פקידת הקבלה מאוששת את נפשו עם בקבוק מים, לפני הכל. כך, הצעד הראשון של לתת משנה את כל היחס שהאורח נותן למלון. זה פשוט וזה זול. בקבוק מים קטן וזול הופך את המלון למאיר פנים וחיובי.

במטוס, לעומת זאת, דורשים כסף על האוכל. זה כבר מגוחך. טיסה של חמש שעות, ויותר, ודורשים כסף על האוכל. השתיה חינם, אבל סנדביץ יעלה שישה דולר שלמים. האם זה מה שיפיל את חברת התעופה? הכרטיסים שלה אכן הכי זולים. זולים בכעשרה דולר מחברות אחרות. אם יונייטד תיקח עוד 6 דולר, עדיין רוב האנשים יקנו ממנה את הכרטיס. אז היא גם תוכל לתת את הסנדביצים חינם. בכלל, מחיר העלות של הסנדביץ הוא פחות משישה דולר. האם יונייטד לא יכולה לעמוד בלספוג את 4 הדולרים שעולים לה הסנדביצים. האם השנאה שהיא זוכה מהנוסע, שיודע שמנצלים אותו, שאם יוכל לא יחזור לאותה חברת תעופה שמנצלת אותו בלי בושה, שווה ליונייטד את ששת הדולרים שהיא מבקשת על הסנדביץ. יחסי ציבור גרועים עולים הרבה יותר משישה דולרים. יונייטד סביר שילמדו זאת בדרך הקשה.

אנחנו משלמים הרבה וחוסר ההגינות בתעשיית התיירות זועק לשמיים ונוגע בהם. בתעשייה זאת יש אפלייה קשה כנגד אנשים רזים. דמיינו לעצמכם אדם ששוקל 60 קילו ועולה למטוס עם תיק של 30 קילו. הוא ישלם משקל עודף בענק. אדם ששוקל 120 קילו ועולה עם תיק של 20 קילו לא ישלם משקל עודף. למרות שהאדם המלא העלה למטוס 140 קילו של משקל בעוד האדם הרזה העלה למטוס רק 90 קילו, כמעט חמשים אחוז הבדל. שלא נדבר על המקום בכיסא שהאדם המלא תופס ושמפריע לאנשים שסביבו.

ככה זה כשמבלים זמן רב מדי במטוסים או תיירות. נהנים.

אולי השינוי צריך להתחיל בקטן. אולי זה קשור. אולי התיאבון העצום שיש לאמריקאים, שמוביל לכך שהמנות תמיד גדולות מדי בעשרים אחוז, שהכבישים תמיד גדולים מדי, שמעברי החציה תמיד ארוכים מדי, אולי גם זה קשור למשבר האשראי. האמריקאים המציאו את האשראי. אי שם בשנות החמישים, כחלק מהבום הכלכלי שלאחר מלחמת העולם השניה. הרעיון פשוט, אפשר לקנות בכסף שעדיין אין מתוך הידיעה שהכסף הזה יגיע. אפשר לשאוף ליותר, מתוך ידיעה שיותר זה יגיע. אפשר לאכול יותר, כי צריך לגדול. אפשר לגדול כי יש מקום. יש מקום כי תמיד אפשר להתרחב. בעתיד יהיו תמיד יותר משאבים. תמידי יהיה יותר כסף. הבורסה תמיד תצמח. הכלכלה תמיד תתפתח. הכסף תמיד ייתרחב ויהיה יותר ממנו. לכן אפשר לקנות יותר ולהיכנס לחובות גדולים יותר כרגע. העתיד? כשיגיע נתמודד עימו.

העתיד כאן. קוראים לו סין. קוראים לו בעיות אקולוגיות עצומות. קוראים לו משבר אשראי. קוראים לו קריסה של השוק הכלכלי. למה הם קשורים? כי האמריקאים חיו ועדיין חיים מעבר ליכולת שלהם, ומעבר ליכולת של כדור הארץ. הם האומה המבזבזת בעולם. כי יש להם, כך הם חושבים, יותר, ויש להם אשראי. הדלק עדיין זול באמריקה. 4 ליטר דלק עולים בערך 14 שקלים, שזה קצת פחות משלושה שקלים וחצי לליטר. חצי מישראל, אין מה להשוות בכלל לנעשה באירופה. שם זה כפול. אבל האמריקאים גם הם מגלים שהדלק יקר. המכוניות ההיברידיות מצליחות חזק באמריקה. אולי כי האמריקאים מבינים שלא משנה כמה תרצה החיוורת לקדוח, בסופו של דבר הפתרון הוא חיסכון. זה קונספט שהפוך לחשיבה האמריקאית, לחסוך. כי לחסוך לא מעודד צריכה. ואמריקה תמיד הייתה צריכה צריכה. האשראי הוא שאיפשר את הצריכה כי אפשר היה לקנות עכשיו ולשלם בעתיד. הצריכה תהיה במשבר. חג המולד הנוכחי, שמתחיל אוטוטו לאחר הבחירות ולאחר חג ההודיה, יהיה חג קניות עצוב באמריקה. כי כן, אמריקה גדלה מדי וסופה להתחיל לקטון, להתכווץ, להתחיל בדיאטה. הדיאטה תבריא את אמריקה. התקף לב קטן, זה מה שהכלכלה האמריקאית עוברת, ואחרי התקף לב יש סיכוי מצוין גם לרזות וגם לחזור לחיים בריאים, אם עושים את הניתוח הנכון. יחסית, אמריקה עושה את הניתוח הנכון. זאת בתוספת החלפת השלטון הכושל של שמונה השנים האחרונות יצעיד את אמריקה לעבר עתיד טוב יותר.

האנשים מתחילים לדבר. ראית את הדיבייט? אני קצת מתפלא. ממתי מדברים פוליטיקה באמריקה. ראיתי אותו בשידור חוזר. היה חומר טוב. החיוורת הייתה חיוורת מהרגיל. היא ידעה לדקלם את ססמאותיה בצורה מצוינת. חזרה עליהן שלוש ארבע פעמים, איזה פעם דיברה על האמהות האידיוטיות של אמריקה, אה סליחה, היא לא קוראת להן אידיוטיות אלא הוקי. הוקי מומס. המתחרה שלה היה הרבה יותר טוב, אבל אני בעדו, אז זה לא חוכמה. המלצרית לא ראתה את הדיבייט. לא, היא עבדה בזמן הדיבייט. היא ראתה כמה קטעים של החיוורת. אבל היא לא אוהבת פוליטיקה, בגלל כל זריקת הרפש. הלקוחות, שהחלו בשיחה משום מה, מסכימים איתה. לכן הם שונאים פוליטיקה. בגלל הרפש. כן, המלצרית ממשיכה. למשל, מרוב רפש כבר אי אפשר לדעת מה האמת, אם יש גירעון? אם אין גירעון? הלקוחות מסכימים. אכן, בגלל הרפש אי אפשר לדעת.

אי אפשר לדעת גם אם כספו של המוכר בחנות  בטוח. הוא שם את כספו בבנק וושינגטון מוטואל. ווו מו, כפי שהחבר'ה קוראים לו כאן, נקנה על ידי בית השקעות ענק. זה עורר פאניקה לא קטנה. גם פקיד הבנק שלי מתלונן. כל היום מטלפנים אנשים לשאול על המניה ועל הבנק. הוא אומר להם שהכל יהיה בסדר. הוא מחייך אלינו, ומה, אני אגיד להם משהו אחר? אני אגיד להם למשוך את כל הכסף שלהם? הפקיד בחנות לא יודע מה יעלה בכספו. הוא לא מבין כלום. רואים. כל הכספים של הוו מו מבוטחים בביטוח פדרלי, ולכן אפשר היה למכור את הבנק לבית ההשקעות הגדול. המוכר בחנות לא מבין זאת. הרבה אנשים לא מבינים זאת. פקיד הבנק מבין זאת. הוא קצת משתומם לשמוע שאנחנו רוצים לקנות. כן, זה זמן טוב לקנות, השאלה מה קונים. מכל הבא ליד, כמובן, נעליים, בגדים, מניות, הכל בזול. מכירת חיסול. אמריקה זולה, השקל חזק. שווה לקנות. אנחנו ממשיכים להתלוצץ עם פקיד הבנק. הוא מקבל עוד טלפון. על המניה. המניה ירדה. הכל ירד. אנשים לא קופצים מהגג. בין היתר כי הם עזבו את ביתם ואין להם גג לקפוץ ממנו. אין להם גם הבנה מה קורה סביבם. חוק סיוע החירום לא עובר. הבורסה קורסת בעוד ששה אחוזים. הירידה החדה ביותר של יום אחד. הקונגרס מאשר את החוק. הבורסה רצה חזק למעלה. אבל על מה רבים? למה זה אושר? למה זה לא אושר? על זה לא שומעים בישראל. הפחד, באמריקה, שהכסף של סיוע החירום יילך לכיסהם של המנהלים הגדולים של וול סטריט ולכיסהם של הפירמות שלהם, במקום לעזור לאמריקאים הקטנים ולעסקיהם הקטנים. כן, יהיה פיקוח אפילו על המשכורות במגזר הפרטי. קראים לזה רגולציה. החיוורת מתנגדת להרגלה זאת. זה שמולה, שהיה יותר טוב ממנה אבל זה בגלל שאני בעדו, בעד הרגלה חמורה יותר. השוק החופשי לא עבד, צריך לשמור עליו, אסור להרחיב אותו. חייבים שינוי. שניהם מסכימים שחייבים שינוי.