חרונולוגיה חסרת חשיבות

אנחנו עומדים בפתח עונת החתונות. אלפי זוגות יקימו בית כדת וכדין כדת משה וישראל בקיץ הקרוב, כמדי קיץ. טקסי חתונה אלה יחזקו את האחיזה של הדת במדינת ישראל. שכן, המנגנון המרכזי באמצעותו שומרת הדת על כוחה הוא טקסי הנישואין. בישי המזל אחרי נישואין אלה יגלו ויתחילו לקלל, שכן כשיצטרכו להתגרש יתחילו הקונצים בבתי הדין הרבניים. בכל זאת, הרוב מעדיף להתחתן אצל רב אורתודוכסי כדת משה וישראל. כי אין לזה מחיר. גם מי שהוריו נאורים וליברלים, מצביעי מר"צ ושינוי, אוכלי חזירים ושפנים, גם הם יגלו שכשזה מגיע לחתונה ההורים מצפים שתתחתנו עם רב. כי זו המסורת, כי זאת הדת וכי כך מקובל במדינת ישראל.

אחרי שההורים יבהירו שכך מקובל וכל שצריך הוא רב אורתודוכסי (רפורמים הם יותר גרועים מגויים, כפי שכולנו יודעים), הם יסבירו שלא, אין עם זה בעיה. הרי יש להם בדיוק את הרב הנכון, הלא הוא רב המחמד. כך הם יחזקו את האורתודוכסיה ויגרמו לכם להרגיש שאין לזה מחיר.

למה אין לחתונה שכזאת מחיר? כולנו יודעים שטקס אורתודוכסי הוא בעייתי. הטקס והטקסט עצמו אינם שוויוניים, כשהאישה, הסחורה, מושתקת ונקנית. כולם יודעים שהממסד הדתי הוא נורא. אבל כולנו מכירים איזה רב נחמד אחד שיעשה לנו את ההנחות הקטנות שאנחנו רוצים. אותו רב שיעזור לנו לעבור את הטקס, לרצות את ההורים (שהרב חשוב מאוד להם, ויותר מכך להוריהם המתים ולמוזמנים שלא יוכלו לעמוד בבושה של טקס ללא רב) וכמובן להעלות חיוך (צבוע) בעיני כולם. אז אנחנו הולכים לאותו רב נחמד והוא מאפשר לנו לצלוח את הימים הנוראים של לפני החתונה.

הגדילו לעשות רבני צהר ודומיהם. לא, לא רבני הציונות הרביזיוניסטית, אלא אותם רבנים ששמו להם תפקיד לקרב את עמך ישראל לרבנות ולאורתודוכוסיה על ידי הפיכתה של זו נחמדה יותר. זוהי מטרתם המוצהרת. כך הם הופכים את הטקס האורתודוכסי לנחמד. הם אפילו, תאמינו או לא, לא דורשים תשלום על עריכת הטקס. כן, מתנות חינם, ממש ככה. אגב, המגעילים יטענו שזה שרבני צהר לא לוקחים כסף עבור הטקס מנוגד לכל המסורות היהודית שרדיפת בצע היא מוטיב חוזר בה. כמובן שאין מתנות חינם ואת זה תגלו כשתתגרשו.

אז לחתונה עצמה אין מחיר, אבל להסכמה להתחתן במסגרת הרבנות האורתודוכסית יש מחיר כבד. כולנו משלמים אותו. למה? כי בלי הפיכת הטקס לנחמד, הבעיה של נישואין דתיים הייתה הופכת לקריטית. אם לא הייתה את דרך הביניים שרבני צהר מציעים, הגועל מהטקס הדתי ומכל מה שהוא גורר הייתה מכריחה את הציבור לצאת לפעולה. אם לא היו נותנים אספירין לבעיה, אולי היה אפשר לפתור אותה. בלי צהר ובלי דומיהם, אותם הרבנים הנחמדים שהופכים את חיינו לנעימים, סביר שהתנועה לעבר הפרדת הדת מהמדינה, או לכל הפחות הפרדת הנישואין והגירושין מחזקתה הבלעדית של הדת הייתה מתרחשת.

אבל רבני צהר ודומיהם מציעים לנו מרכז מתון. הם מאפשרים לנו את הכל: גם להרגיש שאנחנו לא מאוד דתיים וגם לשמור על כוחו של הממסד הדתי; גם להיות בסדר עם ההורים, וגם לקלל אחר כך כשמגיעים לרבנות ומגלים שאפשר לדפוק את הנשים שהסכימו להתחתן אצל רב על ידי טריקים כאלה. אנחנו מגלים שאפשר למצוא רב נחמד ואחר כך להישאר עגונות שנים.

אז רבני צהר ושאר רבני המחמד עוזרים לאורתודוכסיה לשמר את כוחה. מובן שהם לעולם לא יודו בכך. הם רוצים לקרב את הציבור החילוני לדת. הם מאפשרים את שימור כוחו של הממסד הרבני. ביום שבו הטקס האורתודוכסי יהיה כפי שהרבנות הראשית כותבת עליו, אולי יתעורר הציבור החילוני במדינה ויבין שהגיע הזמן להיפרד מרבני המחמד ומהקוסמטיקה שלהם ולקרב את ישראל למדינה המתוקנת המגיעה לנו.

בשבועיים שלושה האחרונים התפרסמו מספר דברים שלכאורה אין קשר ביניהם. האחד, סל התרופות. הלא הוא הסל שהמדינה מאשרת את התרופות שבתוכו לשימוש מסובסד לחולים. הדבר השני הוא רשימת שיאני השכר במגזר הציבורי. המובילים ברשימה היו מנהלי קופות החולים השונות. לכאורה אין קשר בין השניים. אבל רק לכאורה, ברצוני לטעון שהלאמת קופות החולים תיעל מאוד (כן, גם כלכלית) את מערכת הבריאות, תפחית את הצורך בשיאני השכר האלה ותשפר את השירות לחולים.

יש לנו חולה, נכון, זה המצב הפחות נוח מבחינת קופות חולים ומערכת הבריאות בכלל, אבל זה קורה. מערכת הבריאות הייתה מעדיפה אנשים בריאים. אבל יש לנו חולה. חולה במחלה סבוכה. לאו דווקא קשה, אלא סבוכה. רופא קופת החולים שולח אותו אל המחלקה של אותה קופת חולים. נניח ששם לא יודעים לטפל בו ומפנים אותו אל קופת החולים הממשלתית. כאן מתחיל הסיפור. ראשית, רופא קופת החולים המומחה מחזיר את החולה אל רופא המשפחה שלו שצריך להפנות אותו אל רופא בית החולים הממשלתי. נניח שגם זה קורה. או אז, הולך החולה לרופא בית החולים הממשלתי. זה מציע טיפול. אבל את הטיפול לא הוא נותן, אלא קופת החולים נותנת. אז רופא בית החולים שולח מכתב לרופא הקופה שצריך לאשר או לא לאשר את הטיפול. אם הוא מאשר, יופי. אם לא, מתחיל תהליך ערעור, וויכוחים ובאלאגנים ועניינים. נניח שרופא בית החולים הממשלתי רוצה לאשפז את החולה. אז הוא שולח מכתב לרופא הקופה כדי שזה יאשר את אשפוז החולה בבית החולים הממשלתי. אבל סביר שרופא הקופה יעדיף אשפוז בבית החולים של הקופה ולא של בית החולים הממשלתי וכו' וכו' וכו'. כמות הזמן, הניירת, והבלאגן שיוצר חוסר התיאום בין המערכת הממשלתית לבין מערכת קופות החולים השונות היא עצומה. הזמן מתבזבז על ידי כל הגורמים, גם הרופאים, הממשלתי ושל הקופה, וגם של החולה. כך, בזבוז זמן משולש זה ייחסך אם כל בתי החולים והגורמים הקשורים למערכת הבריאות יעבדו תחת קורת גג אחת, ורצוי ממשלתית.

למה ממשלתית? כיוון שהממשלה היא הקובעת את עלויות מערכת הבריאות. המדינה היא הגובה את מס הבריאות (שאותו אמנם אפשר להשלים בביטוחים משלימים, אבל לא כולם עושים זאת). המדינה היא זאת שקובעת איזה תרופות יסובסדו ואילו תרופות לא יסובסדו. המדינה היא הקובעת כמה כסף עולה כל יום אשפוז - כלומר כמה כסף יקבל כל בית חולים עבור אשפוזו של חולה מדי יום. כך המדינה היא זאת שמעבירה כסף לקופות החולים עבור אשפוזים בבתי החולים שלהם. היא הקובעת כמה כסף יינתן לאיזה מטרות במערכת הבריאות. כולנו מכירים את הסיפורים על כך שתרופה מסוימת לא בסל ואז קופת החוליםמסרבת לאשר את התרופה. או אז צריך החולה להתחיל להילחם גם עם הקופה וגם עם משרד הבריאות על ועדות חריגים, שבהם לעתים רופא ועורך דין של החולה ניצבים אל מול רופא ועורך דין גם של הקופה, ואם לא שלה אז של המדינה.

לחלופין נחזור למקרה בו החולה נשלח לבית חולים ממשלתי. הרופא מציע טיפול קצת חריג. לשם כך הרופא צריך לפנות למשרד הבריאות לקבל אישור על טיפול חריג זה. אחרי שמשרד הבריאות אישר את הטיפול, החולה צריך לפנות לקופת החולים כדי לקבל את אותו האישור גם מהקופה. שוב נוצר מצב של כפילות, שאין בה צורך. המדינה היא הקובעת, אז מדוע צריך שגם קופות החולים יקבעו?

התשובה היא שאין בכך צורך. אין שום סיבה שלא להלאים את קופות החולים ולהפוך את כל מערכת הבריאות למערכת בריאות אחת מדינתית. נכון, מיד יקפצו עליי כל חובבי ההפרטה למיניהם, פגיעה בחופש העיסוק וכו'. להם אענה שהעברת מערכת הבריאות הממשלתית לעבר קופות החולים הציבוריות אינה מהווה הפרטה אמיתית, והפרטה אמיתית בלתי אפשרית בתחום כמו הבריאות. יתר על כן, הראיתי שלחלק ניכר מהמערכות הקיימות במערכת הבריאות הממשלתית ישנן מקבילות כמעט זהות גם בקופות החולים. לכן, יש כאן חוסר יעילות. הראיתי שזמן רב של החולים והרופאים מתבזבז על התכתבות מיותרת בין קופת החולים לבין בית החולים הממשלתי לבין משרד הבריאות לבין בית החולים לבין קופת החולים. זמן רב מתבזבז גם בגלל שמערכת המחשוב שונה בין גורם לגורם וכך לכל אחד מהם יש טופס אחר שצריך למלא, להחתים וכו'.

מעבר לחוסר יעילות זו, טבלת שיאני השכר של המשק מבהירה מדוע יהיה חיסכון אדיר עם קופות החולים תולאמנה. הטבלאות האלה מראות שברשימת 20 העובדים המשתכרים שכר גבוה במגזר הציבורי והחצי ציבורי 11מתוכם הם מקופות החולים, כשעלות שכרם החודשית המשותפת היא מעל למיליון שקל. זה כאמור רק ברשימת העשרים, ולא ברשימת 100 המשתכרים הגבוהים בשירות הציבורי. אפשר להניח שמנהל אגף בקופת חולים מכבי מרוויח 64,222.58. סביר להניח שמקבילו בקופת החולים האחרת מרוויח פחות ממנו ובקופת החולים השלישית עוד פחות. אבל עדיין, במהות הם כולם עושים את אותה העבודה. אם ניקח את גופי המטה של כל קופות החולים ונצמצם אותו לגוף מטה אחד, שלא נאמר לאפס גופי מטה, שכן למדינה כבר עכשיו יש גוף מטה הקרוי משרד הבריאות, נוכל לקחת את כל התקציבים שמוזרמים לכל גופי מטה אלה, קופות החולים, ולהעבירו, נניח, לסל הבריאות. או אז יורחב סל הבריאות בעשרות מיליוני שקלים בשנה. מכאן ברור שהציבור יקבל יותר טיפול רפואי באותה עלות כספית. שכן קופות החולים מהוות מתווך בין כספי הציבור שניתן למדינה להוצאתו על ידי המדינה, וככל מתווך הן גוזרות את הקופון שלהם.

כך הלאמת קופות החולים, תקצר את הבירוקרטיה הרפואית במדינה ישראל. היא תחסוך מיליוני שקלים בכפילויות הקיימות בין קופות החולים ומשרד הבריאות. היא תחסוך זמן רב לרופאים ואולי אפילו יותר טוב מכך, ייחסך סבל רב מהחולים.

"אתה חושב שזאת אותה מדינה? אתה באמת חושב שאין כאן שתי מדינות?"

השאלה הגיעה מהצד השני של הקו.

אני חייב להודות שאיני אובייקטיבי. לא, ודאי שאיני אובייקטיבי. מדי פעם בפעם אני מגיע לאותו אזור מוכה אסון, מוכה גורל, שאיש לא התעניין בו לפני עשר שנים, ולולא האסונות הפוקדים אותו השכם והערב, איש לא היה מתעניין בו גם כיום. אבל כיום הוא צבעוני מאוד האזור הזה. מאוד צבעוני. מדי פעם אני מגיע אליו. לעתים אני אפילו מספר רשמים משם.

בחנוכה האחרון הייתה שם הפגנה. הימים היו סוערים, ולאו דווקא גשומים. הייתה אז שביתה במערכת החינוך התיכונית והגבוהה, מישהי מיכן זוכרת את אותה שביתה? הייתה אז גם שביתה במערכת החינוך האקדמית, שביתה שדווקא תיזכר לדיראון. היה גם המצב הרגיל באותו אזור. באותו שבוע דווקא ביום שאני הגעתי לשם, החליטו לעשות הפגנה. הפגנה במרכז העיר. הסבירו לי שזה חריג, בדרך כלל אסור להתקהל שם. זה די מסוכן.

בצעד חריג החלטתי ללכת להפגנה. כי אני איש שלא הולך להפגנות. מה לי ולהפגנות? אני יושב לי בצל מקלדתי ושופך מררתי על העולם באמצעות קצות אצבעותיי. מה פתאום שאניע רגליי, טוב נו גלגלי מכוניתי, והגעתי לאזור ההפגנה. ססמתה הייתה באנו חושך לגרש. כי החושך היה החושך החברתי שהיה מסביב. ההפגנה אורגנה על ידי כל מיני גופים. מי לא היה בהפגנה הזאת. אנשים,  בעיקר אנשים לא היו שם. היו פחות מחמישים אנשים. אבל מה, היו מכל מיני  קבוצות. היו נכים שהתלוננו על כך שפוגעים בהם, לא מעדכנים להם קצבאות ולא דואגים להם שיוכלו להגיע למקומות, היו אנשי חינוך שזעקו את זעקתה של המערכת הפגועה, הפצועה, הדלוחה שהם חלק ממנה. היו שם אנשי העיר שרצו להדליק חנוכיה כדי לגרש את החושך. והם היו שם יחד. למה?

כי הם כולם הבינו שהמדינה זנחה אותם. הם כולם ידעו שהמדינה התנערה מאחריותה לדאגה להם.

אנשי העיר ידעו שהמדינה התנערה מאחריותה לבטחונם.

המורים ידעו שהמדינה התנערה מדאגתה לחינוך,

הנכים ידעו שהמדינה התנערה מאחריותה לחלשים ולפגיעים.

אני הייתי שם כי טוב נו למה הייתי שם. אני הייתי שם כי אני מסכים ומבין שזה המצב.

אז כן, לכל אותם תל אביבים שמחלקים זמנם בין שדרות לתל אביב, לכל אלה שנוסעים לקניות בשדרות כדי להראות שאין כאן שתי מדינות, לכל אותם אנשים שחיים בשדרות ומתלוננים שיש כאן שתי מדינות צריך להגיד די!

אין כאן שתי מדינות. יש כאן מדינה אחת שבה לשלטון המרכזי לא איכפת מהנעשה בתחומו. יש כאן מדינה שבה המדינה כגוף התנערה מאחריותה לאזרחים. יש כאן מדינה שהתנערה מכל מה שהוא מוסרי או אנושי.

אם אנשים בשדרות לא מאמינים, הם יכולים לשאול את מחוסרי הבית שקופאים למוות בקור. הם יכולים לשאול את אותם אפריקנים. הם יכולים לשאול את העניים, את המרוויחים שכר מינימום ומטה. את אותם אזרחים שמעדיפים לקחת את החוק לידיים כי הם יודעים שאין כאן מספיק כוחות שיטור. הם יכולים לשאול בקרית שמונה שם קוצצו הקלות המס בחצי. בעצם, הם יכולים פשוט לפקוח עיניים ולהסתכל סביב.

הכל זועק לכך שזאת מדינה אחת. בשדרות, באשקלון, בתל אביב (והסמולן המאניק לא יטעה שהוא יוסיף גם בעזה), בכל המקומות האלה ברור שזאת מדינה אחת. מדינה אחת שלשלטון בה לא איכפת מחיי אנשים.

אז כן, עניתי בפשטות לשאלה בטלפון: "זאת מדינה אחת שבה המדינה התנערה מאחריותה."

הייאוש מהצד השני של השיחה הבהיר שהסכמה קיימת. רק מסקנות ממנה אין.

מוקדש לח"נ בהודאה באשמה.

פעם, תקרת הזכוכית היתה משהו ברור. לא היה טעם להתעלם מקיומה. היה ברור שאם גבר ואישה, שווים בכל שאר הפרטים, מתראיינים לעבודה אז הגבר יתקבל והאישה לא. הגבר יקודם והאישה לא. היום התקרה הפכה כל-כך שקופה לנו, שאנחנו אפילו כבר לא רואים שהיא שם. אנחנו כבר בטוחות שלנשים יש זכות שווה בלימודים, באוניברסיטה, באקדמיה, בהיי-טק. לא ככה?

אז זהו, שלא. מרב ניקיונות של הזכוכית היא נהייתה כל-כך שקופה, שאפילו לא רואים שהיא עוד שם.

בואו ננסה באקדמיה, שם קצת יותר שפויים מהמצב בהיי-טק (לינק). אחרי הכל, אחוז הדוקטורנטיות הרי גבוה מאי-פעם, ואפילו הדוקטוריות, כלומר הן גם מצליחות לסיים לפעמים. נהדר, זהב. איזה תקרה בראש שלך, הכל בראש שלך. וגם העובדה הבאה אינה מרעישה עולמות: שככל שעולה הדרגה, אחוז הנשים הולך וקטן באופן דרסטי (בטכניון למשל רק 4% מהפרופסורים מן המניין הן נשים; זה נתון לא כל-כך מעודכן, תאלצו לסלוח לי, המחקרים לקידום האישה לא מקבלים מימון מי-יודע-מה). אבל זה עניין של גיל, תאמרו אולי: פשוט לפני X שנים לא היו דוקטורנטיות, תנו לזה זמן והנתון יסתדר מעצמו. גם הסכמי העבודה דואגים לתנאים שווים בין כל בעלי אותה דרגה, נשים וגברים כאחד. אם כך, הכל יופי, אפשר ללכת הביתה.

או שלא. מסתבר שהזמן הממוצע לקבלת קידום באקדמיה הוא גבוה באופן משמעותי אצל הנשים מאשר הגברים. היתכן? כן כן. ולמה, תשאלו? טוב, אפשר להציע כמה סיבות לכך. הבנאלית מהן תטען בתמימות מעושה שכל ילד פשוט מעכב את קבלת הדרגה לעומת הגבר המקביל (אפילו אבא לאותם ילדים). אחח, הגזמת לגמרי. אז בואו נחשוב קצת יותר לעומק. האישה הממוצעת תסיים את התואר הראשון לפני הגבר מאותו שנתון שלה עקב השירות הצבאי, לא? יתכן. הפער הזה ילך ויצטמצם עם השנים, וכשיגיע זמן המחקר - במאסטר או בדוקטורט - כאן הולדת הילדים תתחיל לעכב את הנשים. וכל-כך למה? דווקא בגלל שבאקדמיה אף אחד לא יושב לך על הראש לסיים, האמהות הטריות יכולות לקחת את הזמן שכל-כך חסר לנשות ההיי-טק העסוקות. בזמן הזה, המחקר מתעכב, הקצב מואט, ואולי אף נעצר לזמן מה. חצי שנה, שנה. גג שנתיים. אחר-כך הן חוזרות, כן, מה, הן לא נשות המערה, יש להן קריירה לפתח! בסדר. לפחות הקדשת זמן יקר ליקרים מכל - הצוציקים. ממש אידיאל. הבעיה היא שכל זה יתחיל להתנקם כשיגיע הזמן להשיג את התקן, את המשרה. רגע, למה לקח לך כל-כך הרבה זמן לסיים את הדוקטורט? ולמה לא נסעת לפוסט-דוק? ("טוב, לבעלי יש משרה בכירה במשרד עורכי דין מצליח, הוא המפרנס העיקרי, אי-אפשר לבקש ממנו לנסוע בשבילי, ולנסוע לבד? מה, ולהשאיר את בעלי לבד עם הילדים?") אופס, אין פוסט-דוק? הגבר שהיה המקביל לך, בילה בחו"ל את השנתיים שאת בילית בגידול הילדים, ולכן הוא יתחיל בדרגת מרצה-בכיר. ואת, חביבתי, תהיה מרצה (במקרה הטוב) כמה שנים ואחר-כך נדבר. (במקרה הרע תהיי מורה-מן-החוץ ותטיילי בארץ בין כמה מכללות. טוב, אולי עדיף כבר שתישארי בבית עם הילדים, הרי לנני כבר משלמים יותר). רגע, למה כתבת כל-כך מעט מאמרים בזמן משרת המרצה? אה, נולד עוד ילד? הממם, חבל מאוד. את אולי מוכשרת אבל את פשוט לא כותבת מספיק. הגבר המקביל אליך כבר קיבל קביעות ואת עוד לא קיבלת את תוספת ה"בכיר" למרצה. נו נו, עוד כמה שנים הילדים יגדלו ותתפני לעבוד במרץ. חבל רק שהאקדמיה מלאה בגברים שלא יבינו למה לוקח לך כל-כך הרבה זמן להתקדם. הם אלו שיושבים בועדות הקידום כי הם יותר בכירים ממך. אולי בסוף תגיעי גם לתואר הנכסף של הפרופסור-חבר, רק אל תצפי שזה יהיה לפני שהילדים יעזבו את הבית. בינתיים הגבר המקביל, החבר שלך מביה"ס, כבר מזמן לא "חבר" אלא רק "פרופסור". השכר שלכם גם יהיה בהתאם. כנראה שאת פשוט לא טובה מספיק.

בפוסט הבא ננסה להבין שתקרת הזכוכית לא מתחילה בשוק העבודה, אלא קודם. הרבה קודם.

נכתב על ידי שין קאלי - חלק שני בסדרה.