חרונולוגיה חסרת חשיבות

פעם, תקרת הזכוכית היתה משהו ברור. שקוף שזה שם. כל הנשים שרצו להתקדם בחיים, ידעו שהן יתקלו בה במוקדם או במאוחר. לא היה טעם להתעלם מקיומה ולכולם, גברים ונשים כאחד, היה ברור שאם גבר ואישה, שווים בכל שאר הפרטים, מתראיינים לעבודה אז הגבר יתקבל והאישה לא. הגבר יקודם והאישה לא. הגברים ינהלו והנשים - אם הן לא במטבח מלכתחילה - אז לפחות שיהיו פקידות מנומסות. ושלא ינסו לטרוח, כי אין בשביל מה.

היום התקרה הפכה כל-כך שקופה לנו, שאנחנו אפילו כבר לא רואים שהיא שם. מרוב המהפכה הפמיניסטית אנחנו כבר בטוחות, אבל ממש, שברור-שיאו-כאילו-דה שלנשים יש זכות שווה בלימודים, באוניברסיטה, בתעשייה, באקדמיה, בהיי-טק. לא ככה?

אז זהו, שלא. מרב ניקיונות של הזכוכית היא נהייתה כל-כך שקופה, שאפילו לא רואים שהיא עוד שם. כמו בבית-מראות בלונה-פארק של הילדוּת, הזכוכיות מטעות, מפתות אותנו לחשוב שהן לא שם - עד שנתקלים בהן, head-on.

קחו את ההיי-טק לדוגמא. איזה יופי של דבר. נשים מוערכות כחברות שוות-מעמד בקבוצות פיתוח, הן עובדות מצויין בצוות, הן מקבלות משכורות עתק. מה בסך הכל מבקשים מהן בתמורה? מה שמבקשים מכל עובד היי-טק ממוצע: לעבוד מעלות החמה עד צאת הנשמה. שעות נוספות הרי כלולות בכלוב הזהב שקיבלתם ביום החתימה על החוזה הפרטי, זה כתוב שם, באותיות הקטנות, לגברים ולנשים כאחד. אז מה הבעיה?

שום כלום, רק שאולי הנשים רוצות להיות בבית עם הילדים בשעות הערב. (אני לא מדברת אפילו על המחיר הקידומי של חופשת הלידה שהוארכה בחודש-חודשיים כדי להיות עם הרך הנולד). אבל גם הגברים רוצים להגיע הביתה, תטענו? כן, בטח רוצים, אבל הגברים לא יכולים, הם צריכים לפרנס את המשפחה. ("אשתי האהובה, אני לא יכול לחזור יותר מוקדם, לאסוף את הילדים, וכו' וכו', את יודעת איך זה בעבודה, אם אני לא אעשה את השעות אז..." "אישתי האהובה, את יודעת שזאת נסיעת עבודה נורא חשובה לניו יורק לשבועיים-שלושה, תחזיקי מעמד, זה העבודה שלי, אין ברירה.") אבל הנשים, איי-יא-יאי. איזה מן אמא את אם לא תראי את הילדים לפחות שעתיים ביום? ואם תסעי לשבועיים לחו"ל, רחמנא לצלן? מה החברות יגידו? מה החמות תגיד? מה אמא שלך תגיד?

אז תעבדי משרה חלקית, את מייעצת בתום לב לאמא שרחמייך נכמרים עליה בראותך אותה מבכה על השעות האבודות בלי הילדים. ממ-המם. אין בעיה, היא אומרת. אני מתה לעבוד קצת פחות, נו, נניח רק 80% משרה. אחרי הכל המשכורת יפה בין כה וכה, את החלק העליון המס אוכל בין כה וכה, אז למה לא לנצל את הזמן להיות בבית? האמא רוצה את זה, היא מאוד רוצה אפילו. היא תעבוד יותר קשה ועם יותר מוטיבציה אם יתנו לה קצת זמן לילדים. הבעיה היחידה שאין מעסיקים חוגרת כמפתחת. משמע, תראו לי מעסיק אחד בהיי-טק שמוכן באופן יזום, עקבי, לקבל לעבודה אנשים בחלקי משרה. הרי בהיי-טק כשאומרים 100% מתכוונים 140% לפחות. אז מה ייתן להם 80%? הם לעולם לא יגידו, אבל יחשבו, "הרגע חתכת לי חצי המזמן שאת עובדת פה, בהנחה של 20% בלבד". זה לא משתלם לבוס, לא משתלם למעסיק. והאמא? או שתשכור נני, או שתוותר על המשרה בהיי-טק ותעשה קצת down-grading לעבודת ביניים, אולי תכנות באיזה בנק, אולי עבודה במשרד ממשלתי, פיתוח של משהו קצת פחות ריווחי וקצת פחות מתקדם. ועם הרבה הרבה פחות שעות. ככה יהיה לה גם זמן לילדים. וגם הרבה פחות משכורת, והרבה הרבה פחות סיכוי להגיע רחוק.

טוב, כזהו העולם האכזר של היי-טק, דוגמא לא טובה הבאת לנו, אתם ודאי אומרים. טוב, אז בפוסט הבא ננסה תחום אחר.

נכתב על ידי שין קאלי, חלק ראשון בסידרה.

בניגוד למוסכם, הפעם נפלו פגזים כשהגעתי. מטח קיבל את פני. מישהי אפילו התפלאה כשהגעתי. חשבה שלא אגיע בגלל הפגזים. זה העיב על כל היום. צבע אותו בצבע אדום.

במהלך הדיון, אחד הציע: "תבוא אלינו, למרכז, נפתח לך שם שולחן, נעשה שמח."  השבתי שציפיתי שדווקא היום הוא יארגן ויביא לכאן אוכל. הוא ענה: "עזוב, הכל פה מבאס, המצב בקנטים, אי אפשר לחיות ככה." על כך השבתי: "למה? סוף סוף אתה יכול לקיים חיים ממש כמו שמצווים עלינו  הסרטים." "איך?" הוא שאל. "חייה כאילו כל יום עומד להיות יומך האחרון!" הוא לא השתכנע.

בכלל, הנוסע שהתווכח עם נהג המונית על המקום המדויק בו יעצור לו הנהג היה מוזר. בסוף הוא לא עלה. אולי בגלל כמה קילומטרים באזור ראשון לציון, האיש הזה יצבע אדום.

אמי טענה שכל יום שכזה שלי מקצר את חייה.

בכלל, להתחיל את היום עם הרהור זה לא טוב. בייחוד כשההרהור הוא אם עליי לברוח מהשירותים או שמא עדיף מוות חסר הירואיות בסיטואציה הכי מביכה בחיים. הרהור שמשום מה ידעתי שהוא יכול לקרות. הרהור שכל בחירה בו אינה טובה. הרהור שכבר הרהרתי בו בסיטואציות דומות בעבר.

כאן חייבים ללבוש לבנים נקיים מדי יום. רצוי לא  כאלה בצבע אדום.

כשעזבתי על מנת לחזור, ניסיתי להתרכז בצבע הירוק מסביב, ולא בצבע האדום בו נכתב טקסט זה.

רובכן לא מכירות את ערן טיפנברון. אבל ערן טיפנברון מכיר אתכן.

ערן טיפנברון גם מכיר אותי.

ערן טיפנברון לא מאוד מעריך אותי.

יותר נכון, ערן טיפנברון חושב שאני אידיוט.

ערן טיפנברון חושב שאני אפס.

ערן טיפנברון חושב כנראה שאני זבל.

אחרת, אי אפשר להסביר את עבודתו של עורך היומון החדש "24 דקות".

יומון זה, מופיעה בו הבדיחה: "המחיר 2 ש"ח, חינם במבצע היכרות". כנראה שערן טיפנברון ושולחיו חושבים שמישהו באיזשהו יום ישלם שני שקלים על המוצר הזה.

24 דקות לוקח את יומוני הרכבת לתהום שאי אפשר לדמין.

העמוד הראשי הוא שתי תמונות שלא קשורות לכלום מחדשות שאינן חשובות וגם אינן מעניינות.

החדשות החשובות והמעניינות - כלומר מרכז החדשות של היום - מופיע בעמוד הראשון והשני בבוקסות קטנות וקצרות מאוד. אפשר לקרוא על כל הנושאים החשובים בלא יותר מ200 מילה לאחד. הם מסודרים בגיבוב מבולגן, זה בצד זה, 4 ימים לביטול השביתה ליד שתי קטיושות בשלומי ליד קזינו באילת ליד - יציר המופת החביבה עליי שמציינת דבר שלא קרה ומתעלמת מעוד מיליוני דברים אחרים שלא קרו - ליברמן לא יפרוש בזמן ביקור בוש. לחלק מה"כתבות" הנל אין בכלל כותב או מקור. במקרים אחרים זה קיצור של ידיעות אחרות מYNET. לפעמים YNET הוא שם הכותב. וזהו, זה כל החדשות החשובות. לאחר מכן, העמודים הבאים מלאים  בחדשות לא חשובות שזוכות לכמות מלים ושטח שגדולה מכל החדשות החשובות גם יחד.

אז כן, ערן טיפנברון לא מכיר אותי. אבל אני חושב שאני מכיר אותו. כי לטעמי, כל מה שהוא חושב עליי, כנראה נכון ביחס אליו.

אדם שאחראי על משהו עיתונאי כה ירוד הוא אדם בזוי. אדם שחושב שמי שנוסע ברכבת זה סוג העיתונות שהוא ראוי לו הוא אדם עלוב. ערן טיפנברון מזנה את הדיון הציבורי, מרדד אותו ומעליב את כל מי שמשתתף בו (גם את העיתונאים, הבלוגרים וגם את הקוראים).

נכון, "ישראלי" ו"ישראלי היום" לא היו יצירות עיתונאות מפוארות. אבל היה בהן מה לקרוא, היו בהן מאמרי דעות (ימניים ברובם), היה בהם דיון על נושאים חשובים שלא היסכמתי  עם רובם.
"24 דקות" הוא זבלון נחות שאפילו 24 דקות אי אפשר להעביר איתו.

יש המון דברים שאני לא מבין. אנשים מבלים יותר מ-24 דקות ברכבת, אז מדוע ערן טיפנברון חושב שצריך להפיק דבר כל כך ירוד לזמן בו הם נמצאים ברכבת? מדוע הוא מזלזל כך באינטילגנציה של נוסעי הרכבת? מדוע הוא חושב שמוצר נחות שכזה ימצא חן בעיני מישהו?

חמור מכך, שיקול הדעת של ערן טיפנברון ושולחיו מידיעות אחרונות מעוות לגמרי. האם הם אינם מבינים שמוצר נחות שכזה יקרין הלאה? האם הם אינם מבינים שמוצר נחות שכזה פוגע גם ב-YNET וגם בידיעות אחרונות עצמו? האם הם אינם קולטים שהוזלת שוק העיתונות כולו על ידי  מוצר שכזה פוגע גם בהם?

לא, הם אינם קולטים זאת. כי מה שהם חושבים עליי ועל שאר נוסעי הרכבות, הוא שאנחנו יצורים לא אינטליגנטים שמה שמעניין אותנו זה סיפורי צבע, רכילות וסודוקו.

זה מוזר, אבל זה מזכיר את מה שיאיר לפיד חושב ומה שכל מיני גורמים במערכת השלטון חושבים.

כן, ערן טיפנברון, ידיעות אחרונות ו"24 דקות" מוזילים ומזנים את המרחב הציבורי. מתישהו זה ירדוף אותם. עד אז אסבול, ולא בשקט.

ד"ק: עד כמה פעולה זו מהווה שלב חדש במצב הנוכחי?

ר"ד: אתה צודק מאוד.

פ: הגעתי עכשיו ברכבת מהעיר הגדולה. שילמתי מחיר של רכבת ישירה אבל הרכבת עצרה גם בבנימינה וגם בעתלית. אני רוצה החזר על תוספת הרכבת הישירה.

מנהל התחנה: אתה עלית על הרכבת הלא נכונה.

פ: ???

מנהל תחנה: הרכבת איחרה ולכן אתה עלית על רכבת אחת  מוקדם מדי, לכן עלית על רכבת לא נכונה. זאת שהיית אמור לעלות עליה עוד לא הגיעה לתחנה, ואז עלית על רכבת שכן הגיעה.

פ: ???

מנהל תחנה: אתה קנית כרטיס מאוטומט,  נכון?

פ: כן.

מנהל תחנה: אז האוטומט לא יכול לדעת שהרכבת תאחר, ולכן שילמת על רכבת ישירה כי היא הייתה אמורה להיות הרכבת שלך. אבל בגלל שהרכבת איחרה, נסעת על רכבת לא ישירה.

פ: אבל לא יכולתי לדעת שזאת לא הרכבת שלי.

מ"ת: נכון, אבל אם היית נוסע ברכבת המהירה היית מגיע רק עכשיו.

פ: אבל הגעתי רק עכשיו!

מ"ת: בכל מקרה, אני לא יכול לתת לך החזר. אתה חייב לפנות לפניות הציבור.

פ: טוב, אני אפנה תודה.

מ"ת: גם אז אני לא בטוח שתקבל את ההחזר כי נסעת ברכבת הלא נכונה.

פ: תודה.

ד"ק: עד כמה פעולה זו מהווה שלב חדש במצב הנוכחי?

ר"ד: אתה צודק מאוד.

אתר רכבת ישראל:

"בכל הקשור לפיצוי בגין איחורי רכבות או בעיות ותקלות בכרטיסים יש לפנות למנהל תחנה / מנהל משמרת"