חרונולוגיה חסרת חשיבות

סיפורים מהמדבר

כשאני מגיע לדרום הרחוק, החם, המאובק, אני מרגיש כאילו זאת לא אותה מדינה. האנשים כאן נראים לי אחרת. קצת מוזרים, קצת תלושים, קצת לא קשורים. הם נראים לי אחרת. הכל כאן נראה אחרת. הצבעים דהים הרבה יותר. הרבה יותר צהוב. גם הירוק לא מאוד משכנע. החום דווקא כן. בכלל, הכל נראה מאובק. אולי זה בגלל שאני מגיע מהצפון, אולי זה בגלל שאני יודע שהכל יכול לקרות פה. מעין רולטה רוסית. אני יודע שפה, בדרום הרחוק, המאובק, החם, הדהוי, ההזוי, יכול ליפול טיל שיהפוך את הפוסט הזה לפוסט האחרון. ובכל זאת, אני לא חושב שזה קשור לזה, שזה קשור לתחושה הזאת. אולי כן, אולי זה הצבעים, האנשים, הדמויות, הסיפורים שרצים בראש בזכות השילוב הזה של דמויות כמעט צבעוניות עם רקע כמעט דהוי. אולי זה השעות בתחבורה הציבורית. ובכל זאת כשאני מגיע לדרום הרחוק, החם, המאובק, אני מרגיש כאילו זאת לא אותה מדינה.

סיפורים מהמדבר

כשאני מגיע לדרום הרחוק, החם, המאובק, אני מרגיש כאילו זאת לא אותה מדינה. האנשים כאן נראים לי אחרת. קצת מוזרים, קצת תלושים, קצת לא קשורים. הם נראים לי אחרת. הכל כאן נראה אחרת. הצבעים דהים הרבה יותר. הרבה יותר צהוב. גם הירוק לא מאוד משכנע. החום דווקא כן. בכלל, הכל נראה מאובק. אולי זה בגלל שאני מגיע מהצפון, אולי זה בגלל שאני יודע שהכל יכול לקרות פה. מעין רולטה רוסית. אני יודע שפה, בדרום הרחוק, המאובק, החם, הדהוי, ההזוי, יכול ליפול טיל שיהפוך את הפוסט הזה לפוסט האחרון. ובכל זאת, אני לא חושב שזה קשור לזה, שזה קשור לתחושה הזאת. אולי כן, אולי זה הצבעים, האנשים, הדמויות, הסיפורים שרצים בראש בזכות השילוב הזה של דמויות כמעט צבעוניות עם רקע כמעט דהוי. אולי זה השעות בתחבורה הציבורית. ובכל זאת כשאני מגיע לדרום הרחוק, החם, המאובק, אני מרגיש כאילו זאת לא אותה מדינה.

הדמות הראשונה

לפעמים כל מה שצריך זה דמות.

האיש המבוגר עמד לו על אי התנועה שעון על מקלו. מקל עץ ישן ומבוגר כמעט כמו האיש. לאיש היה כובע לבן מצמר, כזה שכבר שנים רבות לא רואים פה. הוא היה עטוף במעין סדין לבן, אולי טוגה, אולי לבוש מסורתי של העדה שלו. הכובע והסדינים הלבנים היו תמונת ראי לעור גופו הכהה. הוא עמד שלו על אי התנועה וראה את האוטובוס מגיע לרמזור האדום. הוא נופף במקלו לאוטובוס שלא הגיב. האיש המבוגר נע בחוסר נחת על אי התנועה. הוא זז אנה ואנה מפה לשם, מחכה שהאור שלו יתחלף לירוק, מקווה שזה יקרה לפני שהאור של האוטובוס יתחלף לירוק. מדי פעם מרים את מקלו. זע בחוסר נחת. תחנת האוטובוס אחרי הסיבוב הבא, מרחק כמאה מטרים. האיש המבוגר ידע שהוא לא יספיק להגיע לאוטובוס. האור התחלף ברמזור לאיש המבוגר לירוק. הוא החל לרוץ לעבר התחנה. בו בזמן האוטובוס החל לנוע. גם האור ברמזור שלו הפך ירוק. האיש רץ ורץ. האוטובוס נסע. האוטובוס הגיע לתחנה ועמד. אחרי שלושים מטרים האיש המבוגר, העטוף סדין לבן, כובע צמר לבן והמחזיק מקל הליכה, הפסיק לרוץ. הוא התחיל ללכת. האוטובוס עדיין עמד. עוד עשרה מטרים של הליכה והאיש המבוגר הושיט את היד לכיס והוציא משם משהו. הוא קירבו לפיו. עוד חמישה מטרים. האוטובוס זז שני מטרים קדימה. הדבר שהוציא האיש מהכיס נפל. הוא התכופף להרימו. האוטובוס צפצף. האיש החיש צעדיו ולקח שאיפה ממשאף הוונטולין שלו. האוטובוס נע עוד שני מטרים קדימה. האתיופי המבוגר עם מקל ההליכה שלו התקרב עוד ועוד אל האוטובוס. כשהגיע נופף במקלו. דלת האוטובוס נפתחה והאיש המבוגר, העטוף סדין לבן, חובש כובע צמר לבן, עטוף בסדין לבן, מחזיק מקל הליכה בידו האחת ומשאף וונטולין בידו האחרת, מחוסר נשימה, נכנס והתיישב.

היה זה בעת נסיעה לפני זמן מה. נסענו באוטו ולא היה מה לעשות, אז התווכחנו. זוהי הפעילות הטובה ביותר כדי להעביר זמן. הויכוח היה על עמותת לנשום.

הטענה הצודקת הייתה שעישון פסיבי, כפוי או מהשלאתרצנה, הוא בעיה קשה שראוי להתמודד איתה. על כן טוב עושה העמותה כשהיא מנסה לגרום לכך שמקומות בהן העישון אסור, אכן לא יעשנו בהם. הטענה שלי הייתה כי זו חוכמה קטנה של העמותה לרדוף אחרי אנשים פרטיים כדי שאלה יאכפו את חוקי המדינה. המדינה היא זו שאמורה לאכוף את חוקיה, ולא לגרום לאנשים פרטיים לשמור על החוק. טענת ההמשך הייתה שהעמותה מפריטה את אכיפת החוק בשיטת העבודה שלה. היא גורמת לכך שאנשים פרטיים יצטרכו להיות אלה שאוכפים את חוקי המדינה, אחרת הם יפגעו. הטענה לא התקבלה.

איך עובדת עמותת לנשום? היא זוכה לפרסומה בעיקר על ידי תביעה משפטית של אזרחים פרטיים, בעלי עסקים, אשר בתחום העסק שלהם אסור לעשן על פי חוק, ולמרות זאת עישנו שם. מובן שאין זה מתפקידם של אותם אזרחים פרטיים לדאוג לאכיפת חוקי המדינה, אולם כיוון שהם בעלי העסק, עמותת לנשום הפכה אותם למטרה לתביעות אזרחיות, כדי שאלה ידאגו לאכיפת החוק ויפסיקו את העישון בתחומי העסק שלהם. (אמנם באתר שלהם כתוב שהם פועלים גם לשינוי חוק, ויפה שכך כתוב, אולם לא ברור האם יש בסיס לכיתוב זה.)

אבל, עמותת לנשום תורמת להפרטת אכיפת החוק במדינה. למדינה יש חוקים. אחד מהם אוסר על עישון במקומות ציבוריים, דוגמת קניונים, מסעדות וכדומה. חוק אחר אוסר על חניה במקומות מסוימים. האחריות על אכיפת החוק היא של המדינה או גורם המוסמך מטעמה, ולא של בעלי המקום. אלו אינם שוטרים, אינם בלשים וגם לא מאבטחים. מה אמור בעל מסעדה או בעל קניון לעשות אם אדם נכנס לתחומי העסק שלו מעשן ומסרב להפסיק לעשן ולצאת מהמקום. האם עליו לתפוס אותו בכוח ולהשליכו החוצה? מובן שאם יעשה זאת הוא יואשם בתקיפה, שכן אסור לאזרח אחד להרים יד על אזרח אחר, ודאי לא בגלל מעבר על חוק שאינו עבירה פלילית. דמיינו לעצמכם שאזרח ירביץ לאזרח אחר על כך שהוא עומד לחנות במקום אסור. אבל, הטענה היא שבעל המסעדה או הקניון זכאי לקבוע מה יקרה בתחומו. אכן, אבל עדיין אין לו כלי אכיפה ואין לו סמכות אכיפה. למרות זאת עמותת לנשום רודפת אנשים פרטיים כדי שאלה ידאגו לקיומו של חוק מדינה.

מדוע עמותת לנשום לא רודפת את המשטרה ואת העיריות על כך שהן לא אוכפות את חוקי המדינה? כי יותר קל לרדוף אזרחים פרטיים מאשר לרדוף גורמים ממשלתיים רשמיים (ביקורת שנכונה גם לאמנון לוי ולתכנית התחקירים האינפנטילית שלו!). לא מאמינים? גם בת השיח שלי בשיחה לא האמינה, והמשיכה להאמין בצדקת דרכה של העמותה, שלטעמי שמה לעצמה מטרות קלות מדי. לרדוף אחרי אנשים פרטיים, ולא אחרי גורמים מוסדיים זאת הדרך הקלה לפתור בעיה.

מובן שהעליתי את הטיעונים שמפעלי ענק מזהמים הרבה יותר מהגורמים הפרטיים שמעשנים במקומות ציבוריים, אולם אליהם עמותת לנשום לא מתייחסת ולא הגישה תביעה אחת ייצוגית נגד מפעל מזהם. טוב, זוהי מטרת העמותה, אי לוחמה בעוול גדול לא הופכת לוחמה בעוול קטן ללא מוצדקת. נכון.

(איני נכנס כאן לדיון המרתק אם עישון הוא חלק מחופש ביטוי או לא).

או אז, איתרע מזלנו וגילינו אבסורד שקשור לעישון פסיבי. העישון בבתי חולים אסור. כך הייתם מצפים, אולם מצב זה לא נכון. העישון במבנים בבתי חולים אסור. אולם כיום מרבית בתי החולים (שכיום אינם בתי חולים יותר אלא קריות רפואיות, ועל כך בפוסט נפרד) הגדולים מורכבים מאוסף של מבנים שרבות הדרכים ממבנה אחד למבנה אחר. לעומת זאת, למקצת המבנים יש רק כניסה אחת. למה הדבר מוביל? אתם נכנסים לקריה הרפואית. בכניסה לקריה כתוב ש"העישון במבנים בבית החולים אסור." אכן, בתוך המבנים אסור לעשן. אבל, אז אתם צריכים לצאת ממבנה אחד ולעבור למבנה האחר. ביציאה מהמבנה הראשון אתם עוברים דרך עננה של מעשנים, שיושבים כעשרים סנטימטרים מחוץ לדלת המבנה. כיוון שיש רק יציאה אחת למבנה אתם חייבים לעבור שם. אבל, מותר לעשן שם, שכן זהו שטח פתוח והוא אינו חלק מהמבנים. כך, נחשף אדם חולה לעישון פסיבי. אכן אבסורד. היינו כולנו מצפים שתחומי העישון בבתי חולים יהיו מוגדרים היטב ויהיו כאלה שאין חובה להיחשף אליהם. לא זהו המצב.

עם אבסורד זה פנינו לעמותת לנשום. התגובה הראשונית הייתה צפויה למדי. בתוך המבנים אסור לעשן. כן, את זה אנחנו יודעים. את זה אפילו כתוב. אבל מה לעשות ביציאה מהמבנים? מנהל המחלקה אליו פנינו טען שהוא יכול לבקש מהמעשנים לעשן במקום רחוק יותר, אך אין לו סמכות להגיד להם מה לעשות מחוץ לתחומי המחלקה. לכן, הוא נתן מסכות כדי לסנן את האוויר כשחולפים בעננת העישון בכניסה וביציאה מהמחלקה. כשהיועץ המשפטי של עמותת לנשום שמע על כך, הוא הבהיר שמן הראוי לפטר את אותו מנהל מחלקה. באותה נשימה הוא הבהיר לנו שראש המחלקה צדק. אין שום מניעה חוקית לעשן עשרים סנטימטרים מדלת המחלקה. בשטחים הפתוחים בבתי חולים מותר לעשן על פי חוק. אמנם הנהלת בית החולים יכולה להוציא הוראה שאסור לעשן שם, אולם היא אינה מחויבת לעשות זאת. זה אמנם מקובל בארצות הברית אבל לא בארץ. כך כתבו לנו מעמותת לנשום. מעבר לכך לא כתבו לנו דבר. לא על מכתב פניה שלהם להנהלת בית החולים שיוציאו הוראה שכזו, לא פניה למחוקק שיחוקקו חוק המגביל עישון במקומות פתוחים בבתי חולים, אפילו לא בקשה מאיתנו לפעול בפעולות דומות לכך. כלום, חוץ מלהמליץ על פיטורי ראש המחלקה, שידיו כבולות.

מאז כבר אבד לנו האמון בעמותה. ברור שהאבסורד הקיים ביחס לבתי חולים זועק לשמיים. אולם, עמותת לנשום לא תעשה דבר כדי למנוע עישון כפוי זה בבתי חולים, שכן לשנות חוקים עושה רושם זו עבודה קשה הרבה יותר מדי. לעומת זאת הדרך הנכונה היא לדרוש את פיטוריו של מנהל מחלקה שניסה להתמודד עם המצב החוקי הקיים בדרכים אינטליגנטיות. כי כך הם יודעים לפעול, להאשים אנשים פרטיים ולרדפם במקום לטפל בבעיות מערכתיות סבוכות.

שיטת פעולה של רדיפה אחרי אזרחים היא שיטת פעולה פחדנית ומזיקה.

פחדנית כיוון שהאשמתם של אזרחים פרטיים היא הדרך הקלה. יושב עורך דין ותובע אנשים פרטיים, שלעתים אין להם זמן וכסף להתמודד עם תביעות אלה. עורך הדין עוד תובע אותם בשם צדק ומוסר.

מזיקה כיוון שהעמותה הזאת עוזרת לנו להתרגל למצב בו אזרחים פשוטים הם האחראים לאכיפת חוקי המדינה, ואם אזרחים פרטיים אלה לא אוכפים את חוקי המדינה הם ישלמו על כך בכיסם. בכל מדינה רגילה המשטרה היא זו האחראית על אכיפת חוקי המדינה. אבל עמותת לנשום יודעת שהמשטרה לא מסוגלת לאכוף את חוקי המדינה, לכן היא רודפת אחרי אזרחים פרטיים, כדי שאלה יאכפו את חוקי המדינה. מדינה בה אזרחים פרטיים הם האחראים על אכיפת חוקי המדינה מתקרבת בצעדי ענק להיות מערב פרוע. אמנם יש חוק, אבל אזרחים פרטים לוקחים אותו לידיהם ודואגים לכך שהוא יקוים. עמותת לנשום מקדמת אנרכיה זו.

כשם שעמותות האוכל והחסד עוזרות בחיסול מדינת הרווחה, כך עוזרת עמותת לנשום לחיסול האכיפה המדינתית. בזכות החינוך שעמותת לנשום מקנה לנו – חובה של אדם פרטי לדאוג לאכיפת החוק - המדינה יכולה לאכוף פחות את החוק. עמותה זו משחררת את המשטרה והרשויות מלאכוף חוקים, כיוון שהיא משליטה פחד על אזרחים כדי שאלה יעשו זאת במקומם.

עדיף לעשן עישון כפוי מלחיות במערב פרוע בו כל איש הישר בעיניו יעשה וכל אזרח יכול לכפות על אזרח אחר לקיים חוקים בספר החוקים, ובה המשטרה עומדת בחיבוק ידיים ונהנית מעידוד האזרחים לאכוף את החוק בעצמם.

כותב שורות אלה אינו מעשן.

אני מצוי כבר שנים במערכת החינוך הישראלית. היא מדרדרת משנה לשנה. זאת אינה חדשה.

פעם יכולתי לשפוט זאת על ידי השגחה בבגרויות. סטודנטים עובדים בעבודה שכזו ורואים איך המבחנים נעשים קלים משנה לשנה. עשר שנים אחרי הבגרות שלי עדיין יכולתי לעבור את כל הבגרויות שהשגחתי עליהן בהצלחה (חוץ ממתמטיקה כמובן), כשחומר הבחינה נעשה קל משנה לשנה, וקטן משנה לשנה. המגמה הזאת לא השתנתה.

היום אפשר לראות זאת על ידי האנשים שמגיעים לאוניברסיטה ולמכללות. הסטנדרטים ירודים, הרמה ירודה, הידע הכללי שואף לאפס, יכולת הקריאה וההבנה של הנקרא נמוכה מאוד. הייאוש תוקף אותי כשאני חושב על זה. יש לזה פתרון, אפילו כמה.

אפשר להכיר בתבוסה. הכרה בתבוסה מחייבת שינוי האקדמיה לשיטה האמריקאית. זה לא מפתיע. מערכת ההשכלה התיכונית האמריקאית גם היא עובדת על ייצור אנשים בורים עד כמה שניתן. לפני שאתן קופצות עם הרוורד, ייל, ושאר האוניברסיטאות היוקרתיות, נסו לזכור שרוב האמריקאים לא מגיעים לכאלה מכללות. חלק מהם לא מגיעים למכללה כלל, חלקם מגיעים למכללה עירונית, ועוד קצת מגיעים לאוניברסיטאות, מתי מעט מגיעים לאוניברסיטאות היוקרתיות והיקרות. האמריקאים יודעים שהבוגרים של המערכת התיכונית לא יודעים כלום לכן התואר הראשון בארצות הברית כולל בחובו שנה אחת של לימודים כללים ועוד שלוש שנים. גם זאת, לפני תארים ומקצועות נחשבים. כך, אין תואר ראשון במשפטים אלא רק תואר שני, כי הם מבינים שמשפטן צריך להיות בעל השכלה כללית רחבה. בארץ, פעם הייתה השכלה סבירה בתיכון, לכן אפשר היה להסתפק בתואר הראשון. היום, התיכון לא שווה כלום, לכן יוצאים משפטנים (כמו גם כלכלנים) שיודעים בדיוק את מה שהכניסו בהן בפקולטאות האלה, ולא יודעים דבר מעבר לכך (דוגמת חשיבה עצמאית, צדק, מוסר או הבנה של דברים מעבר לחוק). פתרון אחד הוא לעבור לשיטה אקדמית אמריקאית.

פתרון אחר ועדיף הוא לתמוך בשביתת המורים בתיכוניים. כתבתי כבר על הביזיון הקיים בהסכם שחתמה הסתדרות המורים עם הממשלה. לצערי, טעיתי בכמה עובדות שכן אני לא בקיא ואיני מורה. אבל לא טעיתי בהרבה. מי מכם שרוצה לקרוא עוד, כאן אפשר להבין עד כמה ההסכם של הסתדרות המורים הוא ביזיוני. לא מפתיע. ההסכם הביזיוני של הסתדרות המורים מבהיר עד כמה מאבקו של ארגון המורים צודק.

שרת החינוך אמרה היום "המורים צריכים להבין שאם הם דורשים יותר שכר, הם צריכים לעבוד יותר!". זוהי שרת חינוך מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית הישראלית! מבחינתה אין שום סיכוי, ודאי לא הצדקה, להעלאה אמיתית בשכרם של המורים, כי כנראה שהם עובדים מעט מדי.

כל מי שעיניו בראשו, אפילו מי שאין לו ילדים, יודע שהמורים לא עובדים מעט מדי. הם עובדים הרבה יותר מדי. העבודה של המורים היא פונקציה של מספר שעות בכיתה כפול מספר התלמידים. אכן, ללמד שמונה שעות בשבוע יכולה להיות עבודה סבירה, כשיש עשרים תלמידים בכיתה (למרות שגם אז, שכרם הנוכחי של המורים יהיה נמוך עד מעליב). אבל כשהממוצע של מספר התלמידים בכיתה גבוה הרבה יותר מזה, העבודה אינה סבירה והשכר ודאי שאינו סביר. שכן, העבודה לא רק יותר קשה, אלא היא הופכת למתסכלת.

מורה שעומד מול כיתה ורוצה לעשות את עבודתו - ללמד - יודע שזוהי משימה בלתי אפשרית כשבכיתה יושבים מעל שלושים תלמידים. תחושה דומה מרגיש גם מרצה בסמינריון, כשבמקום 15 סטודנטים יושבים אצלו בסמינריון 30 סטודנטים, מרצה בהרצאה כשבמקום 50 תלמידים יושבים אצלו 150 סטודנטים, מתרגל כשבמקום 20 סטודנטים לתרגול יושבים אצלו מעל 40 סטודנטים לתרגול. הסיבה לתסכול זהה בכל סביבות אלה: הרצון ללמד עולה בתוהו בקבוצות גדולות שכאלה. קבוצות גדולות שכאלה לרוב נמשכות מטה על ידי התלמידים החלשים. אלה, שזקוקים ליותר תשומת לב, לא מקבלים אותה שכן זמן לתת אותה. התסכול של המורה העומד מול קבוצה גדולה מדי של תלמידים עובר גם לתלמידים, שחלקם מתוסכלים מהרמה הנמוכה מדי של השיעור, חלקם מתוסכלים מכך שהם לא מצליחים לעקוב אחרי החומר בכיתה הגדולה מדי וחלקם מתוסכלים כיוון שהחומר מעל לרמתם, שכן הפערים שצברו בשנים לפני כן גדולים מדי. כך, עומד המחנך מול כיתת ענק של תלמידים שהוא אמור ללמד והוא יודע בודאות מלאה שאין שום סיכוי שזה יקרה.

אין כמעט שכר שיכול לפצות על תחושת התסכול שזה גורם.

זוהי תחושתו של כל מי שעוסק כיום בחינוך בישראל.

בקיצור, לא צריך להבין הרבה בשביל להבין שמערכת החינוך במצב של קריסה כבר מספר שנים. לא צריך להבין הרבה בשביל לדעת שההסכם שחתמה הסתדרות המורים עם הממשלה הוא צעד בכיוון הלא נכון. לא צריך להבין הרבה בשביל לדעת שאולי ארגון המורים עם השביתה שלו יוביל את המערכת לכיוון הנכון.

נכון יעשו ארגוני המרצים - באוניברסיטאות, במכללות, סגל בכיר וסגל זוטר - אם יצטרפו להשבתתם של ארגון המורים. הם יכולים לעשות זאת כשביתת הזדהות. הם יכולים לעשות זאת מסיבותיהם הם, העיקר שיעשו זאת.

נכון יעשו גם ארגוני הסטודנטים אם ישבתו יחד עם המורים. הם היו במערכת התיכונית, הם יודעים באיזה מדרגה נמוכה הם מתחילים. הם יודעים שרק שינוי סדר העדיפויות יכול להוביל לשיפור האוניברסיטה, להורדת שכר הלימוד בשבילם, ולידיעה שאולי יהיה כאן חינוך נורמלי בארץ. (איני מזכיר את ועד ראשי האוניברסיטאות שמאיים בהשבתה, שכן קבוצת אנשים זו - ששה במספר - הם אופורטוניסטים שלא מבינים דבר בראייה מערכתית והתנהגותם מעידה על כך).

זוהי רק הערת שוליים, שכן מאבקו של ארגון המורים הוא גם מאבקם של ארגוני עובדים באשר הם. האוצר לא מנהל משא ומתן עם ארגוני עובדים כבר שנים. ההסכם הקיבוצי עם ארגון המורים פקע ב2001, ההסכם הקיבוצי עם ארגון המרצים פקע באותה שנה, ההסכם הקיבוצי עם ההסתדרות גם הוא לא עודכן כבר מספר שנים. האוצר ממשיך לא לנהל משא ומתן עם הארגונים הקטנים, וההסתדרות במקום לגבות אותם, שותקת. לכן, לא רק החינוך מונח כאן על כף המאזניים, גם עתיד העבודה המאורגנת.

לכן חייבים לתמוך בשביתת המורים.