חרונולוגיה חסרת חשיבות

אחת מצורות הבילוי המקובלות בימינו היא יציאה לאכול. כך אנשים מכל הגילאים והסוגים, אפילו אנשים כמוני, הולכים למסעדות. שם מציעים להם מבחר מאכלים ומנות, משובחים המאכלים, נפלאות המנות, ורק בעיה אחת יש.

המבורגר 220 גר' עם צ'יפס. זוהי מנה אחת. לקחתי אותה. סיימתי אותה. בקושי, בקושי רב אפילו. נכון, הייתי רעב באותו יום וזו הייתה ארוחתי היחידה באותו יום (חוץ מכמובן ארוחת הבוקר שהיא הארוחה החשובה ביותר ביום). הרגשתי כמו פרה לפני שחיטה כשסיימתי את המנה. לחלופין, כמו עוף שמפטמים את כבדו לפני שחיטתו.

שלשום הבנתי למה. הכנתי לעצמי קציצות. לקחתי חצי קילו בשר טחון. הכנתי מהן 10 קציצות. לארוחה שלי, היחידה ביום, לקחתי לי שתי קציצות. הוספתי לזה אורז וקינואה ושבעתי. או אז הבנתי, לא צריך המבורגר של 220 גרם שמגיע בתוך  לחמניה יחד עם צ'יפס בשביל להיות שבע. גם המבורגר של 200 גרם יספק. גם המבורגר של 180 גרם יספק, אפילו כזה של 150 וגם 120 גרם יספיקו בהחלט. אז למה, הו למה, נותנים לנו המבורגרים כל כך גדולים? הבעיה אינה רק עם המבורגרים, גם סטייקים מגיעים בגדלים של לפחות 200 גרם. זאת למרות ש-100 גרם בשר מספקים בהחלט לארוחה מרכזית ביום.

אבל לא עושים זאת רק עם בשר. גם כשיוצאים ואוכלים פסטה מקבלים שתי מנות אוכל לפחות. אז נכון, אפשר מראש לכלכל צעדים ולחלוק מנה. אפשר גם לקחת את המנה הבייתה. אבל אז רואים את מה שיש במנה ביום למחרת. רואים את כל השמן שבתוכו צפה המנה והאטריות ומבינים למה זה היה ממלא כל כך ביום האתמול. המנות גדולות מדי ושמנות מדי.

אז נכון זוהי בקשה של מפונקים, אבל בכל זאת. במקום המבורגר של 220 גרם ב30 שקל, אפשר אולי המבורגר של 120 גרם ב25 ש"ח? במקום פסטה של איזה 300 גרם ב48 ש"ח, אפשר אולי פסטה של 150 גרם ב40 ש"ח? לא צריך להאביס אותנו יותר מדי. אנחנו שמנים מספיק גם ככה. וההרגשה של לצאת ממסעדה מפוטם כמו אווז מעוררת גועל והורסת את ההנאה.

מדי פעם יהיו פה קווים שינסו להפריד או לשבור בין נושאים שאין בינהם קשר. כי יש כל כך הרבה מה לכתוב וכל כך מעט כוח וזמן לכתוב את כל מה שיש לכתוב. כי יש פוטבול ויש תופעות ארציות, רוחניות וגשמיות שמן הראוי שאתייחס אליהן, ובכל זאת, בזמן שיש חגים מועדים ונופלים, כמו כולנו, כך שלמי מכן שיש דברים אחרים לעשות, דברים טובים יותר לעשות, מן הראוי שתצאנה ותראננה ותעשנה את אותם דברים, כי אין ספק, פוסט זה, אינו שווה את המאמץ. החמיא לעצמו הכותב שיש פוסטים אחרים שיש פה שהם כן שווי את המאמץ. או אולי הוא מתייחס למאמץ שלו עצמו. זה מחזיר אותי אחורה. רחוק אחורה. גם בפוסט הראשון שלי פה התייחסתי לכותב בגוף שלישי. אבל יש דברים יותר חשובים לעשות מאשר להעלות זכרונות מן האוב, או שלא מן האוב. יש דברים בוערים, לא מזג האוויר שהוא דווקא נוח, אולי שקט לפני סערה קוסמית, אלא דברים כמו ספורט, שואות, חקירות וכו' וכו' וכו'. קו מפריד צריך לבוא עכשיו. אז הנה הוא.

למשל בוגן חושב שבעונת הפוטבול הנוכחית אי אפשר להגיד כלום. לטעמו עדיין הכאוס שולט, איש הישר בעיניו יעשה ולא ברור כלל מה יקרה. הוא צודק, ביחס לליגה הלא מעניינת הקיימת בN. בA לעומת זאת הכל שריר, בריר וקיים. הכל ברור, הכל ידוע מראש. כמו שצפיתי, סן דיגו לא מסוגלים לנצח. אז העונה הם מתרסקים. לעומתן, ישנן ארבע קבוצות שלא הפסידו עדיין. אולי שלוש? בואו נראה, יש את הפאטס, שהתחזקו מאוד עם רנדי מוס, שמבין שכדי להיות משהו מעבר לשחקן בעייתי, רצוי לו לקחת אליפות עם בריידי. יש את אינדי, שכרגיל, כמו כל אלופה יוצאת, לא מאוד משכנעים בתחילת עונה, אך עדיין הם לא הפסידו. יש גם את הסטילרס שביג בן חוזר להסביר איך הוא לקח אליפות לפני שנתיים. זה די מצחיק, כיסינו כאן משהו כמו 5 אליפויות בעשור האחרון, והקבוצות האלה עדיין לא הפסידו. יתר על כן, הן ניצחו בצורה משכנעת, בייחוד הפאטס והסטילרס. גם דאלאס בN לא הפסידה אבל כאמור זה לא מענין אף אחד, וגם גרין ביי לא הפסידו, אבל גם זה לא מענין. אז כרגיל, בA יש שלוש רמות, קבוצות על, אלה שעדיין לא הפסידו, קבוצות גדולות כמו סינסי, בולטימור ועוד כמה שיכולות לעשות צרות לקבוצות העל ואפילו לנצח אותן, וסתם קבוצות, כמו קליבלנד. בN יש קבוצות סתם וקבוצות סופר סתם. לא יהיה מענין השנה בין הבתים, עד שיבוא ליאופרד ושוב יראה שדווקא במשחקים ראש בראש הN מנצחים. כך הוא שוב יוכיח שמדע הסטטיסטיקה הוא מדע שתפקידו המרכזי להרחיק את המציאות מהמסתכלים עליה. קו תחתון.

למשל רציתי לכתוב פוסט שמוכיח שסוכות ממתכת הן הדבר הכי לא יהודי שאפשר לבנות בחג הסוכות. למה? ובכן תפישת הסוכה היא תפישה של ארעיות והמתכת היא אולי הדבר רב הקיימא הקיים בעולם, וכך משתמשים אותם יהודים בדבר רב קיימא ובר קיימא כדי לבנות את הסימן של הארעיות. הרי תרתיי דסתריי הינן, על כן הוכיחו את אלה שבונים סוכות ממתכת ושנו להן כהאי לישנא: לו אלוהים היה טורח לבדוק בציציותכן היה בז לכן ולועג, ומביא סופה שתהפוך אתכן ואת סוכתכן המתכתיות לעפר ואפר, לחוכא ואתלולא, לבוקא ומבולקה. קו מפריד.

רבים מכם רואים אותנו כאנשים זקנים, מיושנים, טיפשים, לא מחוברים, שלא יודעים מה קורה סביבם. כן, אני יודע, כך גם אני חשבתי כשהייתי צעיר.

רבים מכם חושבים שאנו נהיה הראשונים, כך אתם אומרים אח אל אח, אח אל אח.

רבים מכם מסתכלים על המורים שלכם, אם אתם בוגרים מספיק בשביל לעמוד על דעתכם, וחושבים שאתם חכמים מהם, יפים מהם, מתוחכמים מהם, יודעים יותר מהם, תגיעו רחוק יותר מהם. בכלל, אין ספק, בעיניכם, תלמידים יקרים, שאתם עתידים לרשת את העולם.

אתם יודעים מה, אתם צודקים!!!

אבל עד אז, עד אז, אנא הקשיבו לי, במחילה, זה לא ייקח הרבה זמן.

מדי פעם ייתנו לכם לכתוב עבודות ולהגיש אותם. זה יקרה מדי פעם. כמובן שאתם תעשו את מה שעושים כולם. תלכו לאינטרנט ותתחילו לגזור ולהדביק כמו מטורפים. תגזרו משם (ויקיפדיה) ומשם (סיכומים של שיעורים דומים) ומשם (בלוגים, פוסטים, סתם אתרי תוכן סתמיים) ומשם (מכל הבא ליד). את כל אלה תערבבו יחד למרקחת אחת, תדביקו ותגישו.

אבל, דחיל רבקום, אל תגישו זאת בקובץ. בבקשה, אל תגישו זאת בקובץ. כי אמנם, המורים שלכם הינם אנשים זקנים, מיושנים, טיפשים, לא מחוברים, שלא יודעים מה קורה סביבם אבל יש גבול לטמטום שאפשר לשייך להם. יש גבול. מטומטמים ככל שיהיו, אף אדם לא אוהב שמעליבים אותו, יורקים עליו, צוחקים עליו, דורכים עליו, בזים לו. מורה שמקבל עבודה בקובץ יכול פשוט לגזור כל אחד מהמשפטים שאתם גזרתם, לשים אותו בגוגל, וכך לגלות כל אחת ואחת מהגזירות וההדבקות שאתם עשיתם. כך, במקום לבדוק עבודה שלכם, הוא בודק את יכולתכם להדביק ולגזור. זאת לא עבודה קשה במיוחד. לעזאזל, זה הרבה יותר קל מלקרוא את העבודה. פשוט גוזרים ומוצאים את ההעתקות. נכון, יותר קל לגזור ולהדביק מהאינטרנט כתלמיד, אבל כמורה גם יותר קל לגזור ולהדביק חזרה מאשר לבדוק עבודות.

בעצם, תלמידים יקרים, תמשיכו לגזור ולהדביק מהאינטרנט כשאתם מגישים עבודות, זה מקצר מאוד את משך העבודה של המורה, וכיוון שהוא מרוויח גם כך מעט מאוד, זה יפה שאתם מתחשבים בו וחוסכים לו עבודת קריאה ארוכה שכזאת. הוא פשוט גוזר ומדביק, ומקונן על כך שהנוער כיום לא יודע לכתוב, וסביר שלא יידע לכתוב לעולם, שכן כל שהוא צריך לדעת לעשות זה לגזור ולהדביק.  הוא מבין שהנוער היום לא יידע מקוריות מהי, לא חושב שיש ערך בעבודה עצמית או בחשיבה עצמית, לא מבין מהו מוסר, מהו אמת, מה מותר ומה אסור. אבל, בעצם, כיוון שכשאתם תרשו את הארץ, המורה הזה כבר יהיה מת, לא באמת איכפת לו. העיקר שהעבודה מתקצרת.

אולי זה בגלל שביום שבו החינמון מכריז שלא כל כך רע אני מגלה עד כמה לא טוב לחיות בישראל. אני מהרהר ומהרהר, חושב ובודק ומגיע למסקנה ההכרחית, אפשר למצוא אשמים.

ברגיל, אנחנו מאשימים את הפוליטיקאים, פקידי האוצר וכו'. הפוליטיקאים תמיד מעדיפים את הפופוליסטי על הנחוץ, תמיד מעדיפים את הטווח הקצר על הטווח הארוך, תמיד יבחרו במה שיביא להם יותר קולות. פקידי האוצר תמיד יעדיפו את המדיניות הכלכלית על פני המדיניות האנושית, תמיד יחשבו איך לקצץ ולא איך לרווח, תמיד ירצו להשקיע בהון הכלכלי ולא בהון האנושי.

אבל זה קל מדי. נכון, הפוליטיקאים אשמים. נכון, פקידי האוצר אשמים. אבל יש גורם שלישי חשוב מאין כמוהו שאשמתו דומה אם לא גדולה משני אלה. הבירוקרטים ובייחוד אנשי הפקידות הבכירה.

על מי אני מדבר? על אותם מנהלי מוסדות גדולים שנתנו למצב להידרדר כך, במוסד אותו הם מנהלים, ולידם מנהלי המשנה.

ניקח את הדוגמאות שקל לי לדבר עליהם כרגע, המוסדות האקדמיים והמוסדות הרפואיים.

קצת נתונים על המוסד האקדמי בישראל. משנת 1990 הוכפל מספר הסטודנטים במדינת ישראל. במקביל חלה ירידה בתקצוב המדינה את המוסדות האלה. הפגיעה אם כך במוסדות נעה סביב 70% פגיעה תקציבית, מתן שירותים לאוכלוסיה שכמעט הוכפלה עם תקציבים שירדו. מה עשו ראשי המוסדות האלה?

ומה בדבר בתי החולים? כבר שנים שאין תוספת מיטות ראויה לבתי החולים בישראל. המחלקות הגדולות כורעות תחת העומס. מדי חורף יש את הסיפורים הידועים על מצוקת המיטות במחלקות הרלבנטיות. מה שלא מספרים זה כמובן על מצוקת המיטות במחלקות הלא רלבנטיות כל השנה. מה עשו ראשי המוסדות האלה?

התשובה במלה אחת היא כלום. בשתי מלים: הם הסתגלו.

הסיפורים מהמוסדות להשכלה גבוהה לא מרשימים במיוחד. כולם יודעים שכיתות הלימוד הפכו לאולמות הרצאה של מאות אנשים. יחס אישי בין מרצה לסטודנטים הוא איזשהי נוסטלגיה רחוקה. אפילו המכללות הפרטיות נותנות שירות של הרצאות עם 85 סטודנטים באולם. מצבן טוב. באוניברסיטאות המספר של הסטודנטים באולם יהיה 150 אם לא 200. האם רקטור כלשהו דפק על השולחן? האם נשיא כלשהו הכריז שבמצב הנוכחי הוא לא פותח את שנת הלימודים? האם ראש חוג כלשהו אמר שהוא מפסיק לקלוט סטודנטים? נהפוך הוא, הם קולטים עוד ועוד סטודנטים כי הם מתוקצבים לפי סטודנטים. הם חושבים שאם הם יקבלו עוד סטודטנים תהיה רווחה כלכלית. כך, הם נתנו ידם להדרדרות. הם לא עצרו. לא הפסיקו את המעגל הרע. מעגל שהפך את המערכת לבדיחה עצובה. מערכת שלא נותנת אפילו השכלה תיכונית בחלק מהמקרים.

בבתי החולים הסיפור יכול להיות משעשע הרבה יותר. בואו נראה איך זה עובד. המצב קשה, לראש המחלקה אין מספיק חדרים בשביל כל המיטות שלו. האופציות הן שתיים: להבהיר שהוא לא קולט יותר חולים, וכך הוא פוגע במחלקה שלא תוכל לגדול, שמן הסתם מתוקצבת לפי מספר חולים ופינוי המיטות והדלת המסתובבת של החולים, או להתגמש, להסתגל. הוא מחליט להסתגל. נו, רק מיטה אחת במסדרון, כמה נורא זה כבר יכול להיות. והוא גם ידאג לפרטיות של החולה במסדרון. הבטיחו לו שאמנם כסף לחדרים אין, אבל כסף ליריעות פלסטיק שיקיפו את המיטה במסדרון יש. נו, עם יריעות פלסטיק סביב המיטה, הרי זה ממש כאילו יש מיטה פרטית. אמנם במסדרון, אבל הוא יוכל לתת טיפול לעוד חולה. אז מוצבת לה אחר כבוד עוד מטה במסדרון. סביבה עומדות שתי יחידות של יריעות פלסטיק. אולם המצב לא משתפר. ראש המחלקה שוב ניגש, מתחנן לעוד חדר, לעוד מקום, החולה במסדרון כבר צועק, הם צריכים טיפול, חייבים עוד חדרים, יש עוד חולים שמחכים לטיפול המסור של המחלקה. אבל אין תקציב. מוכנים לתת לו עוד מיטה. כן, עוד אחת במסדרון. כסף למיטה דווקא יש. ראש המחלקה מבין שאת הקרב על החדר הוא לא ינצח. בשלב הזה הוא כבר לא מבין שהוא הפסיד את המערכה. כשאומרים לו שאין כסף ליריעות פלסטיק למיטה השניה, הוא מבין שאין תכלית, אין טעם. לשתי המיטות יש שתי יריעות פלסטיק, כך שאף אחת מהן אינה זוכה לפרטיות. מה כבר יכול ראש המחלקה לעשות? הוא לא יתפטר, כי מי שיבוא אחריו גם הוא יסכין לתנאים האלה, אולי אפילו לתנאים גרועים יותר, הוא עוד איכשהו ישמור על המצב, ינסה לשמור על סטנדרטים.

אבל גם הוא וגם האחרים הם האחראים למצב שהדרדר כל כך. אם נשיא האוניברסיטה העברית היה סוגר את האוניברסיטה שלו כבר לפני שלוש שנים, הקיצוצים בהשכלה הגבוהה לא היו נמשכים. אני לא מצפה לצעד דומה מנשיא אוניברסיטת חיפה, שכן איש לא ישים לב אם אוניברסיטה זו תיסגר. דבר דומה קיים גם עם בתי החולים הממשלתיים הגדולים. אם מנהל בית חולים רמב"ם או שיבא היו מכריזים שהם סוגרים את בתי החולים שלהם – לא מקבלים חולים חדשים עד להודעה חדשה, למעט מקרים דחופים במיון - הקיצוצים בבתי החולים לא היו נמשכים. אבל הם בשלהם. הם מכתתים רגלים אצל תורמים מתוך מחשבה שהכסף הפרטי יוכל לעצור את התהליך. הם מתקרנפים, מצטמצים, מנהלים משאבים, חוסכים פה, מקצצים שם, שמים עוד חולה במסדרון, עוד עשרה סטודנטים בסמינר, עוד עובדי קבלן לניקיון, עוד עובדי שעות להוראה, עושים הכל כדי לספק את אותו השירות הטוב, מספר אחד בארץ, ללקוחות, לסטודנטים, לחולים. כשתשאל אותם הם יודו שהמצב לא יכול להימשך. רק שהם לא עושים דבר אמיתי כדי לשנות אותו, חוץ מלהסתגל.

בכך אותו מנהל בכיר, אותו פקיד ממשלתי גבוה (דבר דומה קיים גם בלשכות הרווחה, לשכות העבודה, הביטוח הלאומי, משרד הפנים וכל שאר המוסדות הציבורים שנותנים שירות) מסתגל ועוזר למדינה להפסיק לדאוג לאזרח - הוא אשם. כי עבודתם חשובה להם, מעמדם חשוב להם, כי מי שיחליף אותם לא יעשה עבודה טובה יותר, אולי אפילו יצליח להסתגל קצת פחות, לכן הם חייבים להישאר, חייבים להמשיך לתפקד, אחרת כל המערכת תיהרס. הם רק לא שמים לב שהיא כבר נהרסה, אולי, ולדעתי גם, בגללם.