חרונולוגיה חסרת חשיבות

כשחושבים על זה, ועשיתי את זה מספיק, כל דבר יכול להפוך לסיפור.

פתק החנייה מרחוב אחר שזרוק פה ברחוב, יכול לספר על אליבי לאיזשהו מעשה אפל ולכן הוא פה.

שלא נדבר על אותו בקבוק תינוק שזנוח בקצה המדרכה, ובתוכו מעט, מעט מאוד, מעט  מדי שוקו.

כשמחברים את אלה לכלב שנעלם. כלבה שנעלמה, אז בכלל יש סיפור מצוין. וגם האוטו שנוסע רברס איזה חמישים מטר במעלה הרחוב.

כל אלה יכולים להפוך בקלות לסיפור.

רק שהם אינם.

סיפור.

אבל זה הכל באשמתי, לו רק ידעתי לשמור על מסמכים טוב יותר לא הייתי צריך להגיע לשם כלל. כך אני אומר לעצמי.

האמת, אזור התעשיה תלפיות תמיד דמה בעיניי לאזור מוכה אסון. משום מה תמיד נס שיוצאים משם בחיים.

אבל הטענה היא שיש באזור תעשיה תלפיות חנויות זולות. הזולות היא אחד המאפיינים של האזור. בכלל, איך שהוא נראה, האזור הזה ברור שהוא זול.

לכן יש בו גם חנויות זולות בכלל. כך כולם אומרים. כך כולם מספרים. אני, רק ברמי לוי באזור תלפיות קונה. כך שמעתי לא אחת. ואם לא ברמי לוי השיקמה בתלפיות, אזי במגה תלפיות. כן, אזור התעשיה תלפיות הוא אזור זול. הוא נראה זול. הוא מרגיש זול. לכן, חייב להיות שהחנויות בו תהיינה גם הן זולות. אז ניצלתי את הזמן שנשאר במדחן ושמתי פעמיי לעבר רמי לוי השיקמה שיווק לקנות. לא הייתי צריך הרבה דברים. הייתי צריך מעט דברים. הבעיה הראשונית הייתה חוסר הסבלנות לעמוד בתור אחרי משרד הרישוי. בעיה קשה. אבל קשה ממנה הייתה טעות המטבע. במדחן שמתי מטבע של עשרה שקלים, שהשאירו לי עתה 50 דקות לטייל באזור תעשייה תלפיות. אבל כמובן שלא היה לי מטבע לעגלה ברמי לוי השיקמה. אז מה עושים? מטיילים בלי עגלה. לא הייתי צריך מוצרים רבים. מוצרי בסיס, חלב אחד או שניים או שלושה. קצת מים מינרליים. אולי אבקת כביסה כזו או אחרת. כזו, אבקת כביסה כזו. אז טיילתי וחיפשתי את המחירים. אותם המחירים. החמאה עולה בדיוק כמו שהיא עולה בסופרסל שלי היקר שלי, אחד היקרים בעיר. גם מחירו של החלב איכזב. בדיוק אותו דבר. אז תטענו, טוב, מוצרי יסוד. לא כך הוא, ברשת שפע-זול החלב זול יותר ב15 אגורות מאשר בסופרסל שלי שלי. אבל אצל רמי לוי השיקמה, כמו בסופר. האמת חייבת להיאמר. גם אבקת הכביסה איכזה. נכון, מחירה היה 21.9 ₪. מחיר נמוך בהרבה מהמחיר של הסופר שלי, שעומד על 26 ₪. פער משמעותי ללא ספק. דא עקא, שיש לי תווי קניה. אני קונה בתווי קניה. את תווי הקניה אני קונה בהנחה של 16.5 אחוזים, ואיתם אני קונה בסופרסל שלי שלי. אם תפחיתו ממחיר הקניה בסופרסל שלי שלי את שישה עשר וחצי האחוזים, תגלו שכן, המחיר של אבקת הכביסה בסופרסל שלי שלי נמוך יותר מזה שברמי לוי השיקמה. אז מעתה לא אקנה ברמי לוי השיקמה בתלפיות, למרות שחיי אדם שם זולים.

בחיי שרציתי להיכנס למגה בתלפיות. גם שם זול. אבל אי אפשר להיכנס  משם. אי אפשר. אין אפשרות לפנות שמאלה לעבר מגה כשנוסעים למרכז העיר. ואין שום מקום לעשות פנית פרסה או פניה שמאלה חזרה לעבר מגה. ובכלל, אם רמי לוי השיקמה הכל כך זול אינו זול כלל, הרי גם מגה בטח לא יהיה זול. אז ויתרתי על כל התענוג, ומעתה דעו, אזור תעשייה תלפיות אינו כה זול, למרות מראהו.

ואני, לי נשאר עוד לשלם על הטופס אותו השגתי אותו בדי עמל, אותו טופס שלו רק ידעתי לשמור על מסמכים טוב יותר לא הייתי צריך להגיע לשם כלל. כך אני אומר לעצמי עתה שהסיוט נגמר.

אבל זה הכל באשמתי, לו רק ידעתי לשמור על מסמכים טוב יותר לא הייתי צריך להגיע לשם כלל. כך אני אומר לעצמי.

האמת, אזור התעשיה תלפיות תמיד דמה בעיניי לאזור מוכה אסון. משום מה תמיד נס שיוצאים משם בחיים.

אבל בכל זאת הצלחתי. קיבלתי את הטופס. כל שצריך עכשיו הוא להצטלם ולשלם. להצטלם הצלחתי בקלות, אחרי שצלחתי מעגל תנועה אחד או שניים. ברגל זה לעתים יותר קל מאשר באוטו. כיוון שהמכוניות עצמן לא מצליחות לנסוע במעגל בשטף, הולכי הרגל נהנים, וזהו אולי המקום היחיד בירושלים בו הולכי רגל מצליחים לעבור מצד אחד לצידו השני של הכביש.

ואז המשכתי לדואר, לשלם. הבעיה כאן לא של תלפיות דווקא, ובכל זאת. הגעתי לסניף בנק הדואר בקניון. שלט קטן בישר לי שאי אפשר לשלם כאן תשלומים למשרדי הממשלה השונים. מובן שעשיתי מה שכולם עושים. התעלמתי ממנו. הרי הגיוני שבסניפי בנק הדואר תהיה אפשרות לשלם למשרדי הממשלה השונים. כך היה מאז ומעולם. אבל לא, לא הפעם, לא עכשיו. המדינה הרי בדרכה שלה החלה להפריט את הדואר. כך נוצרו סניפי בנק הדואר, שאינם גוף ממשלתי. לכן הם יכולים לנקוט בעיצומים ולא לשרת שירותים ממשלתיים. אבל הפרטת בנק הדואר יצרה פרויקט גדול יותר. ישנם גם סוכנויות דואר. סוכנויות אלה אינן סניפים. לכן, כך בישרה לי הדוורית, אם תלך לסוכנות הדואר שנמצאת ליד מגרש הרישוי של האופנועים, שם תוכל לשלם את הטופס.

שמתי פעמיי למגרש הרישוי של האופנועים, כשביציאה מהקניון נזכרתי שההוראות שנתנה לי הדוורית ידועות אולי למקומיים באזור התעשייה תלפיות, אבל לי, אורח פורח לרגע, ודאי שאיני מכירו. השומר היה נחמד מספיק ואמר: "עד הסוף ימינה".

הלכתי עד הסוף ימינה ושם הגעתי לסוכנות הדואר, אם כך אפשר לקרוא לה. קרוואן קטן שמזכיר עמדת שמירה צבאית יותר מכל דבר אחר, עם שני אשנבים, כנראה. לא זכיתי לראות את האשנבים, שכן התור התחיל מספר אנשים מחוץ לדלת של הסוכנות. חיכיתי בנחת. בליבי חשבתי, רגע אולי ליד הבית יש לי סוכנות דואר נוספת ? אבל בעצם, איך אדע עם זוהי סוכנות או סניף דואר? ואם זה סניף דואר הרי לא אוכל לשלם את הטופס. ואני צריך לשלם את הטופס. המשכתי להרהר היכן אני יכול למצוא סוכנות דואר בה לא אעמוד חמישה אנשים מחוץ לדלת כדי לשלם את הטופס. הרהרתי כמה טיפשית ההפרדה הזאת בין סניפי דואר וסוכניות דואר. הרי לקהל הלקוחות ההבדלה הזאת לא ברורה כלל ועיקר. ואם ישנם הבדלים בין שני סוגים אלה, הרי שהוא מבלבל את הלקוחות. ואני לתומי חשבתי שהמטרה המרכזית היא לשרת את הלקוחות ולהקל עליהם את החיים. לא, לא בארץ, לא בתלפיות, לא בדואר. אז המשכתי לחכות, עד שהגעתי למסקנה שאולי, בכלל, כדאי, לחפש לי סוכנות אחרת, שאינה בתלפיות, שם הקהל החל להצטבר גם סביב סוכנות הדואר. בכלל, פגשתי מכרים ותיקים, אותם פגשתי כבר קודם ברשות הרישוי. גם הם עשו את הסיבוב לצילום, ואז לסניף הדואר, והמתינו שם בתור, רק כדי לא לשלם ולהיות משולחים לסוכנות הדואר, כדי להמתין בתור גם כאן. התור התמשך עד שהגיע איש אחד שביקש סליחה ונכנס כאילו אין תור. לא חיכיתי לראות מה יקרה בסוף. החלטתי לנצל את הדבר היחיד הטוב שיש בתלפיות. אזורי קניה זולים וחנויות כל בו זולות במיוחד. ושמתי פעמיי על רמי לוי, עם החלטה לשלם את הטופס, אותו טופס שלו רק ידעתי לשמור על מסמכים טוב יותר לא הייתי צריך להגיע לשם כלל, כך אני אומר לעצמי עתה שהסיוט נגמר, מחר.

הפרק הבא: חנות הקניות הלא כל כך זולה

אבל זה הכל באשמתי, לו רק ידעתי לשמור על מסמכים טוב יותר לא הייתי צריך להגיע לשם כלל. כך אני אומר לעצמי.

האמת, אזור התעשיה תלפיות תמיד דמה בעיניי לאזור מוכה אסון. משום מה תמיד נס שיוצאים משם בחיים.

גם המשרדים באזור זה מזכירים עולם שלישי יותר מכל מקום אחר בארץ. אולי אני מגזים, ישנן שכונות בירושלים שגם הן מזכירות מדינת עולם שלישי. בעצם, מתי בפעם האחרונה הייתי במדינת עולם שלישי שאני יודע על מה אני מדבר ומה קורה שם? ובכלל, האם המושג מדינת עולם שלישי לא מעיד על האנכרוניזם בו אני חי?

ודאי שכן, אבל אנכרוניזם זה הוא כאין וכאפס לעומת הקורה במשרד הרישוי בירושלים. בכלל, רצוי לו לשר התחבורה להגיע למשרדים אלה. מובן שיש שלושה שומרים בכניסה. מספר זה גדול ממספר הפקידים שעובדים בכל האשנבים. נכנסתי לתחילת התור. לידו כמובן שהיה מכשיר למתן פתקי תור. בפתק היה רשום המספר 721. כשהסתכלתי על המספר של האדם שאמור היה להתקבל באשנב הבא היה רשום 450. אכן, רק מעל מאה חמישים (אני לא יודע חשבון) אנשים היו לפני בתור זה. היו גם שתי פקידות באשנבים שטיפלו באנשים. הם עשו כמיטב יכולתן. גם השוטר שתפקידו היה לדאוג לסדר בין מאות האנשים שישבו והמתינו שם בתור עשה כמיטב יכולתו. מובן שזו לא כללה לטפל בתלונות האזרחים והתושבים המחכים. האזרחים התלוננו שיש ספסרות במספרים. שאנשים עוברים ומוכרים מספרים בתור. הם טענו שתפקידו של השוטר לדאוג לכך שזה יפסק. הוא טען שלא ראה כלום והוא לא יודע מכלום. גם אין זה מתפקידו. בכלל, לתלונה זו היה שמץ של רקע אתני. ניכר שהמתלוננים היו אזרחים לעומת רבים משאר האנשים שישבו שם. עליהם כבר לא יכולתי להגיד אם אזרחי המדינה הם או שמא רק תושביה, שכן הם היו ערבים. בכלל, היה קצת מתח, או שאולי הוא היה במוחי, בין שתי הקבוצות. התלונה הייתה של אזרחים יהודים כנגד הלא יהודים שישבו בשקט. אבל לשים מספר מאות אנשים לחכות לשירות שניתן על ידי שתי פקידות, כשבין מאות האנשים יש שתי קבוצות שלא קיימת בינן חיבה. טוב, אולי המתח רק בראשי.

אולי המתח גבר בגלל אופן מתן השירות. באשנב בו אני עמדתי, שלשמחתי נקרא אשנב המודיעין, עמדו רק חמישים איש. לא נצרכתי להמתין לכל 150 האנשים כמו בתור השני. לשמחתי. אולם, המחשבים לא עבדו מי יודע מה. היו שתי עמדות באשנב המודיעין. כל מה שעמדות אלה עשו הוא לתקתק מספרי תעודת זהות או רישיון נהיגה ולהדפיס מסמך. אולם, המחשבים קצת מיושנים. ולכן, על כל חמש דקות עבודה הם נחים חמש דקות. נתקעים המחשבים. או אז מטלפן הפקיד לתמיכה של המחשבים, ואלה נותנים לו להמתין. בסוף הם מטפלים במחשבים. שחוזרים לעבוד למספר דקות. לפתע הודעה: עקב בעיות חשמל לא יינתן שירות בדקות הקרובות. הנכם מתבקשים להתאזר בסבלנות. אז התאזרתי בסבלנות. לשמחתי, כנראה שמחשבים לא עובדים על חשמל, שכן מיד לאחר ההודעה הקצב באשנב שלי החל לרוץ.

לאחר ארבעים דקות המתנה, התחככות באי אלה אנשים שונים ומשונים קיבלתי את הטופס.

זה אותו הטופס שלו רק ידעתי לשמור על מסמכים טוב יותר לא הייתי צריך להגיע לשם כלל. כך אני אומר לעצמי עתה שהסיוט נגמר.

הפרק הבא: שיפור השירות בדואר - איך לבלבל את האויב