חרונולוגיה חסרת חשיבות

ובהמשך לפוסט הקודם, דמיינה את התמונה הבאה:

הולך לו איש לא צעיר, שיערו שלא ראה ספר כבר עידן ועידנים אסוף בגומייה מהוהה, שערות פניו צומחות פרא, ולא ראו תער מזה זמן. כך, הולך לו איש לא צעיר זה ודוחף עגלה. לא, לא עגלת קניות מלאה בבקבוקים ובשאר גרוטאות חייו. האיש הולך לו ברחוב ודוחף עגלת תינוק דווקא. העוברים והשבים כשרואים תמונה זאת, לא מעיפים מבט שני. אלא רק אם הם מגיעים מול אותו האיש שדוחף עגלת תינוק. שכן אין תינוק בעגלה. בעגלה ישנו תיק גב אדום, מהוה, ומלוכלך. חצי מלא. חצי ריק, יאמרו אחרים. הולך האיש ודוחף עגלת תינוק מחוסרת תינוק ומלאה בתיק לא מלא. איש לא צעיר דוחף עגלת תינוק, מרופטת משהו, בה נמצא תיק מרופט ולא מטופל, כשיערו וכזקנו של אותו האיש שדוחף את עגלת התינוק. וכל זה ברחובות בהם לא ברור למי יש בית ומי הוא דר רחוב. ואיש זה, עם זיפיו, עגלת תינוקו, ותיקו, היכן הוא גר?

הדבר היפה ביחס למגורים בעיר התחתית (גם כאן העיר התחתית אכן תחתית ביחס לשאר חלקי העיר, כלומר היא הכי קרובה למים) הוא מחוסרי הדיור (השם המכובס שסוציולוג מכובד נתן לתופעת חסרי הבית). אני חייב להודות שמדי פעם אני מתקשה להחליט אם האדם ההולך מולי, או עומד מולי, או אפילו יושב מולי, הוא חסר בית או סתם אדם שהתלבש בצורה מוזרה. שכן חליפה מחויטת באמצע הקיץ היא לא לבוש שכיח לאדם רגיל, אבל אם החליפה היא הלבוש היחיד שיש לך כי אתה גר ברחוב, אז המראה האופנתי הזה יותר הגיוני.

הדבר היפה (ודאי שאדון באסתטיקה, כי לדון באתיקה בנושא זה בלתי אפשרי) ביחס למחוסרי הדיור בעיר התחתית הוא השלטים והסיפורים שהם מספרים. זוהי פעולה תקשורתית שמטרתה ברורה, להשיג כסף מהעוברים ושבים ומטרת השלטים והסיפורים לגרום לקורא ולשומע להושיט את ידו אל כיסו, ואת רגשותיו אל ליבו, ולתרום. ברור שישנם את אותם חיילים משוחררים שמבקשים עזרה והבנה. זה הבנאלי. אלה שמגדלים חתולים או כלבים איתם ברחוב קצת יותר מעניינים. הכסף מבוקש להמשיך להאכיל את החתול, או הכלב, ואני חייב להודות שהחתול אכן חמוד. באותה הנקודה (מחוסרי הבית נמצאים בנקודות דומות בדרך כלל, סביר שיש מי שמארגן אותם, כדי שלא יילחמו על אזורים), יש את אותו אחד שמבקש רק עשרים דולר כדי לנסוע לעיר הקרובה. כבר כמה שבועות טובים הוא מבקש את הסכום הזה, וקשה לי להאמין שלא קיבל אותו, כך שכנראה שהוא נשאר בסביבה למרות הכל.

הסבתא לשלושה נכדים שעומדת מחוץ לסופר פארם המקומית תמיד מעוררת אצלי תהיות. היא מחוסרת דיור. וכל דבר יעזור. כך היא אומרת. והיא סבתא לשלושה נכדים. ואני תמיד שואל את עצמי, כשאני שומע את סיפורה, היכן ההורים? ומובן שעצם העלאת השאלה במוחי היא הצלחה מסחררת לסבתא זאת שגורמת לי לחשוב עליה, ובעתיד לפעול לטובתה, שכן הקשר איתה לא בהכרח צריך להיות כזה של לתת לה כסף מיד. היא צריכה ליצור קשר, ובאמצעות קשר זה לגרום לי לפעול. והסיפור יוצר את הקשר, כי הוא מתחיל תהליך בו אני חושב על בתה, שילדה את שלושת הילדים, ואת קורותיה שהובילו לכך ששלושת הנכדים יהיו עם הסבתא מחוסרת הדיור. סיפור קשה ועצוב, כמובן, שיוביל אותי, או שכמותי, לתרום לאותה הסבתא מחוץ לסופר פארם המקומי. לעתים, אנשים אחרים עומדים במקומה, אולם הם פחות מוצלחים ממנה. גם פחות מוצלח ממנה הוא אותו אדם ששלטו מודיע שהוא צריך כסף להאכיל את הביטץ (תסלחו לי על הביטוי) שלו. אולי זה הומור, אולי. אבל אני חושב שרבים מקוראי השלט לא חושבים שמותר למחוסר דיור להיות בעל הומור. וכך הוא עומד עם שלט שמרבית קוראיו חושבים שהוא מעליב, וחושב שמישהו מהם יתרום לו. הומור קצת יותר עדין, ואולי פחות הומוריסטי ויותר כן, הוא אותו השלט שמודיע שהאיש צריך את הכסף בשביל האלכוהול שלו – לפחות הוא כן, ולאדם כן אפשר לתרום, בניגוד לאלה שעומדים ומספרים סיפורים מצוצים מן האצבע (כמו למשל שהוא צריך את הכסף לנסיעה לעיר הקרובה או שיש לה שלושה נכדים והם כולם מחוסרי דיור). כי כן, אמרו לנו באמריקה שהכנות היא המדיניות הטובה ביותר, ולכן השלט שמודיע שחסר הבית צריך את הכסף להתמכרות השונה שלו נראה לנו הכי כן. אבל הכי פחות מוצדק לתרומה. פרדוקס שכזה. ישנם עוד שלטים רבים, ואנשים רבים שמתהלכים ברחוב, וחלקם נראים מחוסרי דיור בצורה ברורה יותר וחלקם נראים מחוסרי דיור בצורה ברורה פחות, וזה אולי הדבר היפה (ודאי שאין זה הדבר האתי ביותר) בעיר התחתית. אולי לא. 

פרה-היסטוריה:

פעם, כשהייתי צעיר הרבה, כמעט שני שליש ממה שאני כיום, רכבתי מברנטווד לעיר התחתית בלוס אנג'לס. זה היה עוד לפני שהמציאו את קנה המידה. לפחות במפות של יאהו, וכך הרכיבה מברנטווד לעיר התחתית נראתה קרובה. אפילו קרובה מאוד, במפה חסרת קנה המידה של יאהו מפות. שעה ומשהו אחר כך הגעתי לאותה השכונה המפוקפקת, על האופניים. כן, 20 מיילים זה לא קרוב. אולי 15 מייל.

ההיסטוריה הקרובה:

סיאטל, בניגוד לסן פרנסיסקו, אינה ידועה בשל גבעותיה. טוב, סיאטל, בניגוד לסן פרנסיסקו, לא ידועה כמעט. הרי לא נכתב יושב בסיאטל על המים, למרות שגם בסיאטל יש מים. כרגע, סביר שיותר מבסן פרנסיסקו, שם הבצורת ממשיכה להכות כבר שנה רביעית. (טוב, גם כאן החודשיים האחרונים היו השחונים בהיסטוריה המקומית). אבל בכל מקרה, סיאטל, בניגוד לסן פרנסיסקו, אינה ידועה בשל גבעותיה. לכן, כשראיתי שהמרחק בין הגן לבין חנות הדראגסטור החביבה עלינו, הוא פחות ממייל חשבתי שאם רכבתי כבר עשרים מייל בעבר, מה זה מייל בשבילי. והיום, בניגוד לאותה תקופה פרה-היסטורית, המפות של גוגל מדויקות ומראות לא רק את קנה המידה, אלא את המרחק המדויק ואת המסלולים האפשריים. סיאטל, בניגוד לסן פרנסיסקו, אינה ידועה בשל גבעותיה, אבל גבעות יש בה. ועוד איך. ולהגיע מהעיר התחתית לדראגסטור כלל גבעה אחת שעלתה, ועלתה, ועלתה. והרגליים שלי? את החלק הראשון רכבו כמו ענקיות. במישור של הרמזור לפני העלייה השנייה הגברתי מהירות בשביל התנופה. וכך צלחתי את החלק השני של הגבעה. אבל הרגליים שלי לא הצליחו לסחוב גם אותי וגם את האופניים. וכך, בגבעה השלישית, כלומר בחלק השלישי של אותה הגבעה האחת, אולי הר, החלטתי להתחשב ברגלייי, מחלתי על כבודי, ירדתי מאופניי והלכתי לידם. בסוף הגעתי למה שלא היה חנות דראגסטור, אלא רק בית מרקחת.

ואתמול:

רכבתי לאגם המקומי. מעין כנרת רק חצי. הרכיבה הייתה קלה. ירידה בגבעה. ראיתי את המטוסים ממריאים ונוחתים באגם. ילדים משחקים במים ליד. מספר אנשים נכנסים לאגם. כשנסעתי לאחר מכן לעיר התחתית, גם הגבעות כבר נראו קטנות בעיניי. הגעתי לגן, החניתי את אופניי בחנייה של הבניין בו נמצא הגן, שמתי את הקסדה, והכסא המתפרק בעגלה, ועליתי לגן הציבורי. שם ישבתי לקרוא ספר, נהנה מהחום, השמש והחיים. ראיתי את השומר מסתובב באזור, והמשכתי לקרוא בספר. אחרי סיבוב שני, השומר הגיע אליי: "תגיד, האופניים שקשורים שם לעמוד, הם שלך במקרה?" שיתפתי פעולה, ועניתי במהירות שלא, האופניים לא שלי. אפילו לא אמרתי שהאופניים שלי קשורים בחנייה עצמה. לא ניג'סתי לשומר בשאלה "למה אתה חושב שהאופנים שלי?" להיפך, שמחתי, שכבר אחרי שבוע אני נראה כרוכב אופניים בעיני המקומיים.

ההשמטה:

ישנו עוד סיפור על אופניים וביצה, אבל הוא באמת שייך לאגדות ולא להיסטוריה.

כמעט לא זכרתי איפה ראיתי את הכרזה הזאת, אבל בסוף נזכרתי, אני חושב שזה היה בתל-השומר, אולי בשיבא, או איך שקוראים לבית החולים ההוא.

"בחול המדינה זה אתה" וכיוון שרוב הזמן אני בחול חשבתי שאם כך, רוב הזמן המדינה זה אני. ממש כמו לואי הארבע עשר, המדינה זה אני.

המשפט הזה היכה בי בארץ בעוצמה.

אפילו כשהבעתי דעה ביקורתית על ישראל ושמעו שאני בחול, אז השומעים מתחו ביקורת על כך שאני מעז להחזיק דעות שאינן בקונצנזוס המדומה הקיים בישראל (הקונצנזוס של שרת התרבות, פחות או יותר, בעת מלחמות).

אבל לא רק מתיחת הביקורת האסורה בחול, בגלל שהמדינה זה אני. המשפט היכה בי בעוצמה בגלל האירוניה החריפה שבו. כן, "בחול המדינה זה אתה". ההשתמעות של המשפט היא ש"בעוד בחול המדינה זה אתה, הרי בארץ, המדינה היא הכל חוץ ממך." בעצם, המשפט הזה לא אירוני כלל. אכן, מבחינת הישראלים, בחול המדינה (ישראל) זה הם. אבל איש מהישראלים לא מצפה שבישראל המדינה גם תהיה הם. על כל המשמעויות של מבע זה:

1. אם המדינה זה אתה, שמור על חוקיה (פחחחח!!!!!!!!!).

2. אם המדינה זה אתה, אזי היא צריכה לדאוג לך (פחחחח!!!!! אלא אם כן שם משפחתך הוא תשובה, והשקעת במאגר נפט.)

כן, המשפט "בחול המדינה זה אתה" אכן מעביר נאה את ההשתמעויות שבישראל המדינה היא לא אתה. גם לא אני.

ואני? אני מעדיף את המשמעות המקורית של המשפט "בחול המדינה זה אתה." כלומר אני! לא טוב לכם? אתם טועים, כי המדינה זה אני! (ריקורסיבית עד אין סוף).