חרונולוגיה חסרת חשיבות

 אבל זה הכל באשמתי, לו רק ידעתי לשמור על מסמכים טוב יותר לא הייתי צריך להגיע לשם כלל. כך אני אומר לעצמי.

האמת, אזור התעשיה תלפיות תמיד דמה בעיניי לאזור מוכה אסון. משום מה תמיד נס שיוצאים משם בחיים. התנועה שם בלתי אפשרית. היא דומה לתנועה בכל ירושלים רק גרועה יותר. יש שם מעגלים עם שני נתיבים, דבר בלתי אפשרי בעליל.

בתי עסק שנדמים לקניונים לצד מוסכים שנדמים למגרשי גרוטאות.

כבר בשנים עברו הייתי מגיע לכאן ויוצא בעור שיניי. הביקורים היו פונקציונליים לחלוטין. לשפץ, לתקן, להעביר רישוי של כלי רכב. תמיד הייתי צריך להתסובב במקום מוכה אסון זה מספר שעות. אבל זה כבר היה לפני עשר שנים. עשר שנים חלפו מאז. האם השתנה משהו? הם השתפר המצב? האם ידענו להתקדם? או שמא שוב מפח הקידמה מתנפץ מול המציאות הישראלית בכלל, והירושלמית בכלל?

אבל כמו שאמר נחום ברנע, צריך להכיר את הארץ מהשורשים, מלמטה, מהמקומות האלה, רק כך אפשר להכיר את הארץ, את המדינה, את האנשים.

לכן יצאתי לי הבוקר. מובן שכבר התנועה לאזור בלתי אפשרית. הרי בכל ירושלים התנועה בלתי אפשרית. ידיד שלי דימה זאת לניסוי אכזרי בפסיכולוגיה חברתית. כל הזמן המסלולים הולכים וצרים בירושלים. שני מסלולים הופכים לפתע לאחד, ואתה והנהג מולך צריכים להתחרות על המסלול שפתאום נעלם. אחווה לא גדלה במקומות שכאלה.

מעגלי התנועה בירושלים, וודאי בתלפיות תמיד היו מופת לחוסר תבונה. במעגל עצמו יש יותר ממסלול אחד, אבל אי אפשר לנסוע בו. אחד המסלולים בתוך המעגל תמיד חסום, כי מכונית יוצאת, או נכנסת, או עומדת. זכות התנועה לתנועה בתוך המעגל הייתה מזמן למשל ולשנינה במעגלים הירושלמיים. ובכלל, כשאתה עומד במסלול הימני במעגל והרכב במסלול השמאלי במעגל רוצה לפנות ימינה, הוא לא יחשוב להתחשב בכך שאתה עומד במסלול הימני. ואם תמשיך ישר מהמסלול הימני גם אז אתה עלול להיתקל ברכב הנוסע במסלול השמאלי ורוצה לפנות ימינה. לחלופין, אם תמשיך ישר מהמסלול השמאלי, תמיד אתה עלול להיתקל ברכב הרוצה שמאלה מהמסלול הימני דווקא. מובן שאף מסלול לא מסומן ככזה שמאפשר תנועה לצד אחד. כך, המסלול הימני לא מכוון אותך בהכרח ימינה בכיכר. הסיבה לכך פשוטה, מובן שאין שום סיכוי שנהג ירושלמי היה נענה לכזה סימון על הכביש.

אחרי אין סוף מעגלי תנועה מסוכנים, אחרי נהגת אחת שלא הייתה מוכנה בשום פנים ואופן שאשתלב במסלול הנסיעה אותו הייתי צריך, רק כיוון שהיא הייתה שם שנייה אחת קודם (למעשה היא הייתה שם שנייה אחרי, אבל בגלל אדיבותי לרכב לימוד נהיגה פתאום מצאתי עצמי אחריה) מצאתי עצמי בא"ת תלפיות.

אפילו הצלחתי למצוא חנייה ברחוב צמוד למשרד הרישוי שהוא היה מקום חפצי. כי כזכור, הכל באשמתי, לו רק ידעתי לשמור על מסמכים טוב יותר לא הייתי צריך להגיע לשם כלל. כך אני חוזר ואומר לעצמי, עכשיו שהסיוט נגמר.

האמת, אזור התעשיה תלפיות תמיד דמה בעיניי לאזור מוכה אסון. משום מה תמיד נס שיוצאים משם בחיים. התנועה שם בלתי אפשרית. היא דומה לתנועה בכל ירושלים רק גרועה יותר. יש שם מעגלים עם שני נתיבים, דבר בלתי אפשרי בעליל.

בתי עסק שנדמים לקניונים לצד מוסכים שנדמים למגרשי גרוטאות.

כבר בשנים עברו הייתי מגיע לכאן ויוצא בעור שיניי. הביקורים היו פונקציונליים לחלוטין. לשפץ, לתקן, להעביר רישוי של כלי רכב. תמיד הייתי צריך להתסובב במקום מוכה אסון זה מספר שעות. אבל זה כבר היה לפני עשר שנים. עשר שנים חלפו מאז. האם השתנה משהו? הם השתפר המצב? האם ידענו להתקדם? או שמא שוב מפח הקידמה מתנפץ מול המציאות הישראלית בכלל, והירושלמית בכלל?

על כל אלה ועוד בפרק הבא שייקרא למה זה הכל התחיל.

בגילי, אני כבר לא זוכר, אבל בטוח כתבתי כאן על הקמפיין נגד תאונות דרכים שכינה את הנהגים שעוברים באור אדום "רוצחים".

אכן, השבוע ראיתי איזה רוצח אחד או שניים.

אבל אם הקמפיין הזה לא עובד, אז איך אפשר להחריף אותו?

ובכן, כולנו יודעים. ראינו ועכשיו גם התחלנו לשמוע.

מי שלא עוצר בעצור הוא מחבל. כך בפשטות נאמר. נאמר עוד שצריך להילחם בטרור בדרכים. כמובן שיש כאן המשך של טשטוש. אותו טשטוש מכוון של פשיעה מול תאונה עכשיו מוחרף לטרור מול תאונה.

אבל יש גם כמה דברים טובים בכך.

קודם כל, ש' טוענת שקמפיין זה יוביל להורדה במספר הנפגעים בתאונות דרכים. הטיעון שלה פשוט. היא אומרת שמחבלים מתאבדים לא סופרים. ואם נהג שעשה תאונת דרכים הוא מחבל, הרי נהגים שמתו בתאונות דרכים לא ייספרו. מכאן תהיה ירידה במספר ההרוגים כי כל הנהגים שגרמו תאונות ומתו לא ייספרו.

אני תהיתי האם מעתה לשוטרים יהיה מותר להרוג נהגים עבריינים כשהם נוהגים - הרי מותר להרוג פצצות מתקתקות. אז מי מכם שנוסע בכבישים, אנא הצטיידו בווסטים נגד כדורים טועים שמעתה יירו על עברייני תנועה. דין העובר באדום כדין מחבל מתאבד. ראו הוזהרתם.

אותי זה מילא קצת יותר אופטימיות. כי כולנו יודעים שטרוריסט של אחד הוא לוחם חירות של אחר. מכאן, קצרה הדרך לראות בנהגים הפרועים לוחמי חירות. אנרכיסטיים אמיתיים. אני תמיד הייתי בעד האנרכיסטים. אז כנראה שעתה אהפוך ללוחם חירות בכבישים. ראו הוזהרתן.

חוץ מזה, כמובן, אני נהנה גם מהתחלת התרעומת של הירוקים כנגד המאבק בתאונות דרכים. כמות המשאבים שמשקיעים כנגד 350 הרוגים בשנה עולה עשרת מונים על כמות ההרוגים מזיהום אוויר ושאר תחלואים סביבתיים, אבל אין קמפיין נגד בעיה זו. הסיבה פשוטה. האדם הבודד והחלש הוא זה שיוצאים נגדו בקמפין תאונות הדרכים. זה קל, זה זול, זה נוח, ואין שום סיכוי להתעמת אם הטיעון שהנהג הבודד הוא האשם. גם אין לובי לאנשים הפשוטים ולנהגים. לעומת זאת, לצאת כנגד חברות הענק המזהמות את האוויר זה מסוכן וקשה. יש להן אמצעים כלכליים ואחרים להשיב מלחמה שערה, ולכן אין קמפיינים נגד המזהמים שאחראים על מותם של פי שלושה יותר אנשים בשנה מאשר תאונות דרכים. אבל עכשיו הירוקים מתחילים להשמיע קול כנגד עיוות זה. מן הסתם זה לא יעזור. אבל כיוון שאין יותר לאן לקחת את קמפיין תאונות הדרכים אולי הקיצוניות שבו תביס את עצמו ותוביל לסופו.