חרונולוגיה חסרת חשיבות

מה אפשר לעשות, הייתי באוטו בזמן המצעד. כיוון שהגעתי מנקודה א' לב', ואז מב' לא' או אולי לג', לא שמעתי את כולו.

שמעתי שפורטיסחרוף נשארו באותו מקום. מאכזב.

גם שמעתי את השיר של בית הבובות. "שיר בעפרון". זה שיר שמעצבן אותי כל פעם מחדש. הדבר המרכזי שמעצבן אותי בו הוא השורה הבאה:

"ואל תיכנע לחולשות שבגוף"

לו רק הם היו שרים אכן את השורה הזאת, אך אללי, השורה אותה באמת הם שרים היא זו:

"ואל תיחנע לחולשות שבגוף"

יש משהו מעורר עוינות, אצלי לפחות, באומן שכותב את שיריו בעצמו שעלגותו כה רבה שהוא אינו יודע אפילו להגות את המלים אותן הוא שר. יותר מכך, אין איש בסביבתו הקרובה שמסוגלים להסביר לו שהוא לא הוגה את המילה נכון. יש בזה זילות של התרבות בה אותו אדם יוצר, וקשה להאמין שמי שאינו שולט בכלי באמצעותו הוא יוצר, יוכל ליצור יצירות חדשניות, גדולות ונצורות.

אולי זה מסביר את הקלישאיות המדהימה שאופפת כל שורה בשיר זה. כל שורה היא קלישאה שמתחברת לקלישאה אחרת. מאוד חבל שהחיבור אפילו לא נעשה בעברית.

עצבים.

העצבים חלפו כשהגיעו למקום השלישי, או אולי הרביעי, עם שירו של שי גבסו. "במקומי". בפעם הראשונה ששמעתי אותו אמרתי לעצמי, היי, זה דני רובס. זה נשמע בדיוק כמו דני רובס. החרוזים הם החרוזים של דני רובס. הקול קולו של דני והשם שמו של שי גבסו. זה לא שיש לי משהו נגד שי גבסו, להיפך. בתור כוכב נולד שרצה להיות רמי קליינשטיין ולא שלמה ארצי, הוא בהחלט סביר. אבל השיר הזה שלו, הוא של דני רובס. ואז נזכרתי בשיר של שירי מיימון שלקוח היישר מקסטה של הכל עובר חביבי ושלומית אהרון, או כך לפחות חשבתי לראשונה כששמעתי אותו.

הרהורים אלה החזירו לתודעתי את רעיונה של ש' - סינרגיה בין כוכבים מתים לכוכבים נולדים. הרי ברור לכולנו שלכוכבים הנולדים אין כישרון בגרוש. ידוע לכולנו שלכוכבים מתים, דוגמת דני רובס, שלומית אהרון וכו', אין יכולת למכור בגרוש. ואז, פשוט, לחבר בין השניים. לקחת את הכוכבים המתים, לתת להם לכתוב, לבצע, לשיר, ולהגיד שהכוכבים הנולדים הם אלה ששרים את זה. הכוכבים הנולדים ייתרמו את שמם, הכוכבים המתים ייתנו את כשרונם, ואז הם ייתחלקו חצי חצי. וכולנו נרוויח מזה שנקבל אומנות קצת יותר טוב, אולי לא כנה, אבל טובה. מצב בו כולנו, הקהל, האמנים שבקושי מתפרנסים, הכוכבים הנולדים שלא מצליחים להוציא תקליט כי במילא אין להם חומר ויכולת ליצור כזה. אז כן, שי גבסו בעצם שר דני רובס, ואולי הגיע הזמן שייעשה את זה לא במחשכים, אלא לאור יום, שכולם יידעו. ושגם דני רובס ירוויח מזה.

המחשבה הראשונה שתוקפת אותי בכסא הנדנדה היא שוב אותה שאלה שמסמנת אולי יותר מכל את כשלון המדינה.

הייתי רוצה לעשות סקר ולשאול: האם אתה חושב שחייך יהיו טובים יותר או טובים פחות מאלה של הוריך. הדור האבוד, דורי, יענה שחייו יהיו טובים פחות מאלה של הוריו. רבים אצלנו יחיו פחות טוב מהורינו. ולא שנחיה רע, אלא נחייה פחות טוב מהורינו. רעיון הקידמה נכשל כאן לגמרי. רעיון השיפור שהמדינה אמורה להוביל אותו למען אזרחיה גם הוא לא מתקיים כאן.

השולחן שאני יושב אליו הפעם מלא בתבלינים. אורגנו בעיקר, שמדגדג בקצה אפי, זה יכול להיות מעניין. והמחשבה על, טוב האורגנו מוביל להתעטשות, רעיון חוסר התוחלת שבקידמה מוביל למחשבה הנוספת, זאת על הסידרה שרציתי לכתוב כבר הרבה זמן. סידרת פוסטים הפעם, על האנשים המעניינים בעולם. אותם אנשים שנראה כמו ננטשו על ידי העולם מזמן. אותם אנשים שחיים, ממשיכים לחיות, חיים ולא ברור מה קורה אצלם, מה משתנה בחייהם, מעין קביעות מדהימה שמובילה לשום מקום. ואני מחליט שבסיום הזמן הנוכחי שלי בגליל אכתוב לפחות על שניים מאנשים מעניינים אלה. האנשים המעניינים בעולם. אבל כרגע, אני צריך להתמודד עם בעית התבלינים ובעיית הנעליים שכבדות על רגליי. אז אחלוץ נעליים, אעביר את התבלינים לשולחן אחר, למקום אחר, כי אין כאן שולחן, ואולי אחזור להתנדנד עוד קצת בכסא הנדנדה. לבריאות.

קורות הפרקים הקודמים:

עזבנו את גיבורנו בתוך מסע מכוניות אינסופי לאחר שפונה בכוח על ידי הפקחים מפינת החמד עם העץ השתול על פלגי מים.

ועכשיו:

מסע המכוניות התארך ללא סוף. אף אחד הרי לא התכוון לפינוי. איש לא דיבר על מה יקרה אחרי הפינוי. לאן ניסע? מה יקרה? ומה יעשה הצד השני? לאן נגיע. האם יש לנו מטרה בכלל, בפינוי ובמה שיקרה בעקבותיו.

כל שאלות אלה צצות בראשנו כשאנו במכונית, בתוך טור מכוניות אינסופי שמשתרך ונוסע צפונה צפונה. או אולי דרומה. אין לי מושג. רק ברור שהוא מתארך, הדלק מתקצר, והסבלנות נמוגה.

עוצרים. מה קורה? לא יודעים. לא יודעים לאן לנסוע. אין לנו כיוון. אין לנו מטרה.

כוחנו באחדותנו.

למרות הגירוש, רק אם נישאר יחד נוכל להצליח. נוכל להגיע לאנשהו. רצינו להתפנות כקהילה אבל לא הכינו לנו מקום כקהילה. לאן, לאן, אבל לאן לעזאזל? החושך היורד הכביד עלינו.

רברס, נוסעים אחורה, אחורה זה לא טוב.

לאן, לאן, לאן. לבית הקברות.

לבית הקברות.

לשם הפינוי הזה יוביל אותנו. לשם הפינוי הזה הוביל אותנו. בית הקברות. של אחד הקיבוצים באזור.

מול בית הקברות היה נחל, ולידו עוד איזה עץ שתול על פלגי מים. מסתבר שהעצים האלה השתולים על פלגי מים נפוצים הרבה יותר ממה שהדימוי הפסטורלי הזה מניח. בכל חור יש איזה עץ שתול על פלגי מים. יותר מאחד אפילו. עצים שתולים על פלגי מים. זוועה שכזו.

והזוועה רק התגברה. התנחלנו בשנית. אוהלים נבנו, מדורות הוקמו, כלבים שוטטו, ירחים מלאים שטו בשמיים, אנשים הגיעו, שירים נוגנו, שיחות הושחו. וזו רק ההתחלה. לילה מושלם של ט"ו באב, כל כך הרבה אהבה באוויר. אהבה בשר ודם.

אוכל בושל, ובושל, ובושל, ובושל, והמשיך להיות מבושל.

הצ'יפס עליו חלמתי בזמן שטוגן השמן שהיה אמור להיות מוטח בפקחים נמוג לכל רוח, גם השמן נעלם. חיפשנו אחרי השמן. מישהו דיווח שראה אותו לאחרונה בתור מיץ פטל. מצאנו את מיץ הפטל. גם השמן היה שם. אבל לא היו תפוחי אדמה. אורז. מאורז אי אפשר לעשות צ'יפס. נמוג עוד חלום.

וכל הזמן הזה, האוכל המבושל ממשיך, השיחות ממשיכות. מנגינת גיטרה חרישית מנסרת את הלילה. מוזיקה משעממת, איזה קולדפליי משעמם במיוחד. שום משחק אחר לא היה, בטח לא פורפליי. רק זוגות זוגות של אנשים היו שם.

רגע, איך קוראים לך. ואיך קוראים לך? דנה. מאיזה צד אתם פה. אני איתה. אה, התפלאה דנה, אני לא מכירה אותה. והיא מאיזה צד?. מהצד של המארחת. אה, או קיי. ואז "רגע, אתם זוג חדש?" שאלה דנה. "אנחנו לא זוג!"

או שיחה אחרת.

"שמענו על איזה אדם בן 50 לבד, שיצא פתאום ככה לבד לשוטט בעולם ולטייל לו. לבד! הייתם מאמינים?!"  כן, כן, מן הראוי לחסל את כל המגיע לגיל 35 והוא לבד עדיין. אחרת באמת קשה להבין איך הם מוכנים להמשיך להתקיים, ועוד לצאת לטייל לבד בעולם!

בשביל מה אלוהים המציא את ט"ו באב?

אם לא בשביל שנמצא זוגות בליל ירח מלא, שמוסתר על ידי העצים שצומחים בתוך בית הקברות. שתנועות חשודות החלו להגיח ממנו.

כך קיוויתי לפחות. נראה כאילו יש שם תנועות חשודות. הלוואי שיהיו משם תנועות חשודות. אלוהים, עשה שייצאו משם תנועות חשודות. שיפסיקו את השיחות הבלתי נגמרות האלה, את נגינת הגיטרה החרישית עם השירים המשעממים שהיא משמיעה, את הבישול האינסופי שמתמשך לו כבר שעות, את הכלבים שמתרוצצים חופשי בעולם, את הבחורות שמדברות ומדברות ומדברות ולא חושבות לרגע לצאת לרדוף אחרי הבחורים שמחכים להיתפס. או אלוהים, לא עדיף שיבוא איזה זומבי לגאול אותי מזה, על פני הפיכתי לזומבי שכזה, שיושב סביב מדורה מטופשת, משוחח שיחות מטופשות, שר שירים משעממים, מבשל מאכלים לא טעימים, ומשתמש המון ב"סבבה" ו"מגניב" כל הזמן.

אבל הזומבי מבית הקברות לא הגיע, ורק הזמן המשיך לנוע. הא, שקרן. לא זז ולא נעליים, כשנשברתי, קמנו והלכנו, גיליתי שרק שעתיים עברו. כמו נצח. נצח שנמשך שבועיים. יומיים. שעתיים.

כיון שמדינת ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל והטבע הישראלי שייכים לנו, יצאנו אל הטבע.

טוב, אתם יכולים לתאר לעצמכם שהכוח הסוכנותי שנתתי לעצמי קצת שיקרי כאן. נגררתי, נסחבתי, הוסעתי אל הטבע. מצאנו את עצמנו בפינת ירק יפיפייה, כעץ שתול על פלגי מים, רק בלי הכ'. העץ באמת היה שתול על פלגי מים. הפסטורליה איימה להקיף אותנו מכל הצדדים.

איך שהגענו מייד אצנו להקים אוהלים. גם זה שקר מתועב. יש גבול, אתם יודעים, אני אמנם מוכן לצאת לטבע, אבל לישון בו זה כבר מעל לכוחותיי. אז אחרים הקימו אוהלים עוד הרבה לפני שהגענו לשם, הם אוהבים לישון בטבע. הם אוהבים טבע. הם אוהבים. נשמע מושלם לחג האהבה.

העץ, פיכפוך המים בנהר, הכלב המתרוצץ, המדורה שמתחילה לבעור, הירח המלא שאי אפשר לראות אותו בגלל שהעץ השתול על פלגי מים מסתיר אותו, הבחורות הנאות בשמלות לבנות שמתחילות להגיע כדי לרדוף אחרי הבחורים בגורן (אני אחד מהם מקווה להיות רדוף ולהיתפס), מה יכול להיות מושלם יותר מתמונה זו? מה כבר יכול להרוס תמונה זו? איזה כוח בעולם יכול להפריד בין עם ישראל שנמצא בחיק הטבע, בחיק אדמתו, מולדתו ההיסטורית, וחוגג בה חג לאומי רב שנים לבין הגשמת מטרותיו?

הם הגיעו לבושי שחורים. (כי הלילה ששב ואלינו יורד צובע שחור את כולם). צבע שמייד הזכיר לנו מראות נשכחים, ולא לחינם הזכיר לנו מראות קשים. למי שייכים הרכבים בחוץ? תעודות זהות בבקשה. הם שאלו באדנות כוחנית ולא מתפשרת. התחושות הקשות החלו לבצבץ בקרבנו. באים לגרש אותנו מאדמתנו, ממולדתנו, אליה נקשרנו כל כך. והרי היא שייכת לנו. אמרנו להם את זה: "הטבע שייך לכולם, הוא שלנו, אז למה אתם מגרשים אותנו מכאן?" לובשי השחורים לא התרשמו. אנו, שישבנו במקום אליו גלה, בו התנחל, שבט דן לאחר שגורש משטחו על ידי המואבים בימי שפוט השופטים, דבר המעיד עד כמה זכותנו להיות במקום זה צודקת, אנחנו לא נזוז מפה! יהודי לא יגרש יהודי! זוהי ארצנו ויש לנו זכות להתנחל, להקים אוהלים כאבותנו הנודדים במדבר ולישון בכל חלק בה.

"אסור לכם להדליק אש, לבנות אוהלים ולישון שנת לילה, זוהי שמורת טבע!" טענו האנשים בשחור. תעודות זהות הם דרשו, ובואו איתנו. חלקנו הלכו עימם. חלקנו האחר נשאר על מקומו והחל לתכנן את המחאה הציבורית המוצדקת שלנו. הפנאטים בתוכנו כבר החלו לחמם את השמן, הייתי רעב וכבר פינטזתי על הצ'יפס שיחומם בשמן.

לאחר דין ודברים המצב החריף, צעקות הוחלפו, ידיים החלו להתרומם, אבל אז כמו משום מקום הגיחה התפיסה שכולנו עם אחד. כולנו עם אחד. בחיבוקים ונשיקות התנפלנו על הפקחים ההמומים, אמרנו להם שאנחנו יודעים שהם רק עושים את עבודתם, והפצרנו בהם לסרב פקודה. הסברנו להם שרק רובוטים ממלאים פקודה "חייל, פקח, סרב פקודה". אולם הם כאגוזים קשים לפיצוח הבהירו לנו שלא, שטח משוחרר מבני אדם לא יוחזר, ולכן עלינו לפנות ומייד. אבל חושך, לילה, אין לנו לאן להתפנות, לא הכינו לנו בית מלון, אין לנו לאן להתפנות. טיעון זה לא הרשים ערלי לב אלה. אתם צריכים להתפנות.

בבכי קורע לב התחלנו לערום את חפצנו, לא נקרע את העם על כך, אבל כן איזה בגד שנתפס בעץ שלא ראינו בחושך. אפילו לא קריעה במקום אסטרטגי. התחלנו במלאכת הפינוי.

וכך, סחבתי כסתות, כריות, ציוד ביתי ומשרדי. הפקח ערל הלב השתומם: "מה, גם לכאן הבאתם ילדים ותינוקות והתחלתם להשתמש בהם ככלי ניגוח אנושי." "חס וחלילה" עניתי לו. "אין לך מושג כמה אתה צודק כשאתה אומר חס וחלילה" ענה לי הפקח.