חרונולוגיה חסרת חשיבות

חבל שלא הבאתי את המלצמה שלי איתי, כך לא אוכל להעביר את הטעות היפה שיש בשלט.

דרוש שותף

דרוש שותף לדירה מרוהטת,

ברחוב בית וגן (ללדתים)

....

אולי זה רק אני שלא יודע ש"ללדתים" זה בעצם מה שכתוב במפורש באנגלית, והפתק כתוב גם באנגלית,

for non religious

זהו לא פוסט נוסטלגי.

בכלל לא.

הגעתי כמו שאמרו שצריך להגיע. בשתיים. אבל נפש חיה לא הסתובבה בחוף. שקר.

הסתובבו הרבה נפשות, אבל לא במתחם, כן בחוף, בים, במים. יזהר אשדות התחמם. כך זכיתי לביצוע של רחובות הירושימה שלי. חשבתי שהוא מופיע מול שני אנשים. שחר אבן צור הופיע לפני לא הרבה יותר.

בארבע זה התחיל באמת. יזהר אשדות שוב שר. הוא נחמד הוא נחמד.

שנה שעברה תיסלם (ויזהר אשדות) היו הופעת הסיום החגיגית!

הרבה תובנות עלו לי בזמן משינה.

ביום שאתרגש ממשינה כנראה שאהיה מוכן להתחתן.

משינה תמיד מצליחים לא להפתיע.

קצת מעציב שלהקת רוק התחילה עם מסרים כה לא שמרניים כמו אמרו לא לסמים.

דודה מלכה.

לא, סיפור זה הוא לא על הבלוגרית המפורסמת שעונה לשם זה, אלא על בחורה בשם שנקרא לה מלכה שהכרתי פעם.

מלכה זו הייתה צעירה ממני במספר שנים, וצעירה ממני ברוחה שנות דור. הלכנו להופעה יחד, עם עוד איזה עז שנכנסה באמצע. מלכה, הצעירה ממני במספר שנים וצעירה ממני ברוחה שנות דור, הסתובבה איתנו, קנתה מכרה, מאוד נהנינו. ואז החלה ההופעה. הייתה הופעה משובחת יחסית. באמת, נהנינו, קפצנו, שרנו, כמעט השתוללנו (אני מעולם לא משתולל). אפילו שקלנו להישאר להופעת ההמשך שם הייתה אמורה להיות מסיבת ריקודים. ואז מלכה, הצעירה ממני במספר שנים וצעירה ממני ברוחה שנות דור, בשיר הלפני אחרון של ההופעה הכריזה: "טוב, הולכים, אני לא רוצה להיתקע בפקקים!". באותה תקופה חשבתי שמלכה, הצעירה ממני במספר שנים וצעירה ממני ברוחה שנות דור, טועה. אבל במחשבה של שנה לאחור, אחרי עוד הופעה משעממת של משינה הבנתי שהיא צדקה. 

ולמלך הזה חיכינו עכשיו, אחרי היהודים. האמת הצרות התחילו כבר לפני היהודים. בניסיון להשיג שתייה ואוכל. הצלחתי להשיג שתייה, חמש דקות המתנה בתור לקבל פתק למשקה. ועוד רבע שעה לקבל את שליש הבירה שקניתי.

ואז אוכל. דוחק נורא ליד כל אחד מהדוכנים. והיו מעט מאוד דוכנים. החלטתי לנסות נקניקיה. התקרבתי, הצלחתי להתקרב לדוכן, התקרבתי עוד קצת. אבל אז אחרי 10 דקות הדוחק הכריעני. עשיתי סיבוב, אולי בפיצה יהיה יותר טוב. אין סיכוי. חזרתי לנקניקיה. שוב עמדתי, 5, 10 דקות. הדוחק שוב עמד למחוץ אותי. בעור שיניי נמלטתי להופעה של היהודים. באמצע היהודים תקפתני הבירה. תור לשירותים. בדרך חזור, עמידה נוספת בדוחק לנקניקיה, אין שום סיכוי. עוד הימלטות מפוחדת.

אחרי היהודים ניסיון נוסף לפיצה. עמידה של 15 דקות בתור, בשלב מסוים מחץ מאחור ומחיצה מקדימה, וכלום. בריחה כלעומת שבאתי. באתי עם 100 גרם שוקולד. לפחות זה.

זה לא פוסט נוסטלגי, רק עושה רושם שהעבר היה טוב יותר.

יש משהו מכמיר לב בנסיעה דרך יפו. מעורר נשכחות. מזכיר לי את עיבורה של לוס אנג'לס עיר המלאכים. עוני ועזובה, עזובה ועוני. וככל שמגיעים למרכז הזה, כך העוני נראה דומה. אולי זה בכלל אצלי הדמיון הזה קיים. אולי רק אני רואה אותו. אולי הוא לא קיים באמת. הז'אנר של העוני הוא הבעיה שלי, לא העוני עצמו. איך שהוא נראה. ומשום מה בעיניי הוא נראה אותו דבר. לא טוב. בכלל לא טוב. מוזנח. אז נכון, הביוב לא רץ ברחוב. אבל ביפו צינור הביוב כן רץ ברחוב. אבל הוא זמני. מצחיק. אנשים לא יכולים לעבור מצידו האחד של הרחוב לשני כי יש באמצע צינור ביוב. ירוק לפעמים. מכוער תמיד.

יש עוד כל מיני דברים. דמיינו את המשפט הבא:

מועדון מפוקפק עם תאים מפוארים לחומרים נתעבים.

קצת שמרנות. מה יש?

אז זה משפט שאני המצאתי אבל את המודעה הבאה ראיתי במו עיניי:

להשכרה, 2 קומות, 100 מר + 2 מר. מתאים למגורי עובדים.

השלט הקטן הזה. אז יש בני אדם ויש עובדים. כולנו יודעים מה העובדים הזה. אה כן, זה ממש מעל לאותו מועדון מפוקפק, או מועדון מפוקפק אחר. וזה משתלב כל כך טוב כמעט רשמתי יפה. אבל זה אוקסימורון מחריד.

אתה מבין שאתה באזור בעייתי כשיש מחלוקת בין הסמכויות לבין האנשים ברחוב. ביפו זה ברור למדיי. נוותר על הדיון החוזר בצינור הביוב. אבל אחד הרחובות המרכזיים ביפו נקרא דרך שלמה. כך בשלטים הרשמיים. אני מובן קראתי זאת בתחילה דרך שלמה על שם שלמה המלך. אחרי שהתבוננתי בשלטי הרחוב באנגלית הבנתי שאולי תושבי הרחוב צודקים. באנגלית הרחוב נכתב SHALMA. אולם איך התושבים קוראים לרחוב? משום מה הם כותבים את שם הרחוב בס'. האמת, סלמה מובן לי יותר כsalma מאשר הכיתוב העברי. אבל, במקומות שכאלה הציבור ורשויותיו לא טורחים להסכים אפילו על שם אחיד למקום בו הם נמצאים וחיים. לשניהם לא איכפת, רק צד אחד נפגע מזה בטווח הקצר.

כאשר מגיע בן הפרובינציה לעיר הגדולה הוא נתקף תדהמה ושיתוק. הוא שוב מכיר כמה קטן ופרובינציאלי הוא ועד כמה גדולה, תוססת, מלאת חיים היא העיר הגדולה.

עת יירגע לו בן הפרובינציה מחוויות ליל אמש הסוערות בעיר הגדולה, יישב ויעלעל בעיתון הסוקר את אירועי התרבות בעיר הגדולה ושוב תפרח נשמתו משפע אירועי התרבות והבידור, התיאטרון והקולנוע, הקניות והאוכל שיש לעיר הגדולה להציע ושלא קיימים בפרובינציה.

כך למשל יתהה בן הפרובינציה האם ההצגה "הזר" על סמך הספר של קאמי בתיאטרון תמונע ביום ו' הקרוב (היום) שווה צפייה.

אולם עת יגיע לפרסומות על אוכל, יבין עד כמה פרובינציאלי הוא ואינו מכיר את האנינות הקיימת בעולם. הוא למשל לתומו חשב שבלעדיים כותבים בע' ולא בא'. אולם מה מבין בן הפרובינציה במאכלי העיר הגדולה? האם יכול בן הפרובינציה לדעת מהו 'קונפי שום'? הרי הוא מכיר רק כונאפות ולא קונפי. וודאי לא יבן מדוע קונפי שום עם גרש וקונפי חבושים ללא גרש. ועוד ימשיך ויתהה בן הפרובינציה למה, למען השם, יירצה מישהו לאכול גזר סגול! גם טעמו של דג חרוך לא יערב לדמיונו של בן הפרובינציה, והוא יתהה האם אי אפשר לא לשרוף את הדג. ולמה זה "זביון זעפרן"  נכנס לו לתוך מרק השוקולד, ומה זה בכלל מזאטה? ובטח מזאטה מתוק.

או אז, ייאנח לו בן הפרובינציה אנחה גדולה ויאומר לעצמו: מטעמיה של העיר הגדולה, כמו שאר חוויותיה של העיר הגדולה, ובייחוד נשיה של העיר הגדולה, מטריפים מדי את חושיי. מוטב אחזור לי לחיי הנחת הדלים שלי, חיי המסודרים שם בפרובינציה הקטנה, חלקת האלוהים הקטנה שלי, ולא אשאל בנפלאות ממני.

או אז ישוב לו בן הפרובינציה אל מקומו ויהרהר בנפלאות העיר הגדולה, בנשיה אליהן יתאווה, בטעמיה המסחררים, בקיצבה מפעים החושים, ייאנח על ליבו ויילך לישון.

כאמור, הטרילוגיה מוקדשת בחיבה גדולה לה.