חרונולוגיה חסרת חשיבות

כאשר מגיע בן הפרובינציה לעיר הגדולה הוא נתקף תדהמה ושיתוק. הוא שוב מכיר כמה קטן ופרובינציאלי הוא ועד כמה גדולה, תוססת,  מלאת חיים היא העיר הגדולה.

עת יתהלך לו בן הפרובינציה בחוצותיה הסואנים של העיר הגדולה, עיניו, עיני עגל תמים, פעורות לרווחה משלל אוצרותיה של העיר הגדולה, יש שייתקל בדברים ותופעו שרק ערים גדולות ותוססות בורכו בהן.

לפתע, ייפלו עינים על פסל. יעמוד בן הפרוינציה וישתומם מול הפסל. יוציא מצלמתו ויירצה לצלם. אך ללא הועיל, מצלמתו תסרב. יחכה בן הפרוביניה שתעבוד ובינתיים ישוטט באזור הפסל. סמוך לפסל, גלריה. נאיבית משהו. עם אומנות נאיבית. בנאיביות יביט בן הפרובינציה בגלריה הנאיבית וישתומם, הזוהי אמנות? והיכן התחכום שלימדוהו שקיים באומנות? אכן מופלאה היא העיר הגדולה שאמנות בה יכולה להיות נאיבית. התמהון ייתרחב כשלצד הגלריה לאמנות נאיבית ייראה בן הפרובינציה עוד יצירות אמנות רבות בדמות שמלות כלה. אולם, כמשוך כבשה ענוגה את נער הפרובינציה הצעיר, כך יימשוך הפסל את בן הפרובינציה או או יחזור זה לפסל וינסה לצלמו בשנית.

וייכשל בשנית. אולם אז ייפנה אל בן הפרובינציה מקומי, איש העיר הגדולה, שיישב לו שם בנחת כל אותה עת, והביט לא הביט בפסל ובבן הפרובינציה, על עיני העגל שלו ותמימותו נוכח קסמי העיר. המקומי, איש העיר הגדולה, יחוש ברצונו של בן הפרובינציה בהדרכה במסתרי היקום והעיר הגדולה ויישאל אותו: "רוצה לראות משהו יפה". בן הפרובינציה מובן שיירצה, כהולך במדבר הרואה פלג מים, כך יתישב לצד המקומי, איש העיר הגדולה, הפיסח ומגודל הזקן ויישתה בצמא את דבריו, אמנות לשמה, לחלופין דברי אלוהים חיים.

אמנות זו היא מלאכת מחשבת של מילים, כך בעיני בן הפרובינציה שלנוכח עיניו המשתאות יתחיל המקומי לפענח את סודות הבריאה על ידי שרשרת של ארבע מילים שנראות בערך כך:

יום                לילה              שקט              חושך

ראשון            לבן               שלו               מבורך

קדוש             טוהרה           מלאות           עוצמה          

לנוצרים

נגרות            שולחן            מלכים            סעודה

נוצות             כרים             נמים              מתעכלים

רבע              ציפה             קיווה             גאולה

וכך ייתקדם לו המקומי, איש העיר הגדולה, משורה לשורה, מטור לטור, ממילה למילה, ויבאר לבן הפרובינציה את סודות הייקום. וכשייעצר המקומי, בן העיר הגדולה, ויישאל את בן הפרבינציה: "אמור לי בני, האם זה בכלל מעניין אותך?" יהנהן לו בן הפרובינציה בחיוך של נער שכעת ראה לראשונה את פלאי הבריאה ויאמר: "ודאי, ודאי, אישר יקר, והלא ארצה לדעת להיכן תגיע בסיום." בחיוך של מורה זן ועיניים מאירות כחזון איש, יסביר המקומי איש העיר הגולדה שברצונו לפתוח בפני בן הפרובינציה עולם חדש של מחשבות, דרכי חשיבה נסתרות בהן אפשר להבין את העולם. כה מרוצה יהיה המדריך הרוחני שמצא לו צאן להרעותו, שיבטיח לבן הפרובינציה שיחזור עוד מספר ימים לגלריה הנאיבית ושם ייחכה לו מה שהמדרים כתב בשלמותו שכן: "כשהתובננת בעץ ובפסל, בני, גם אני התבוננתי בהם, ובכך וכך ממך ומהתבוננתך, ומהתבוננותי בהתבוננותך, יצרתי יצירה זו. שמח אני ביצירה זו שלי, ואתה אתה היית לי להשראה." בן הפרובינציה זרח כולו. הלא הוא רק זמן קצר קודם לכן נחת בעיר הגדולה וכבר היווה השראה למקומי, איש העיר הגדולה, בעל שיעור קומה ושאר רוח. האח! אכן קסומה היא העיר הגדולה.

כאשר מגיע בן הפרובינציה לעיר הגדולה הוא נתקף תדהמה ושיתוק. הוא שוב מכיר כמה קטן ופרובינציאלי הוא ועד כמה גדולה, תוססת,  מלאת חיים היא העיר הגדולה.

1.

יש לעיתים שיפתיע בן הפרובינציה את אנשי העולם הגדול, הלא הם המקומיים בעיר הגדולה. כך מתייצב לו בן הפרובינציה בדיוק בזמן שנקב שיגיע לעיר הגדולה. המקומית אשת העיר הגדולה היתה המומה, והלא אנשי הפרובינציה חיים להם בזמן איטי יותר, בסגנון מזרחי שכזה, וודאי שלא יגיעו בזמן או שידייקו.

כן, לעיתים שוכחים המקומיים אנשי העיר הגדולה שיש פרובינציות עם תרבות.

כך כאשר הכריז בן הפרובינציה שאינו מקלל, נדהמה המקומית אשת העיר הגדולה ותהתה באוזניו: הכיצד? הרי במקום בעל תרבות עולמית – גלובלית פשטנית ונמוכה אתה נמצא, ומדוע זה לא תקלל. אזי הסביר לה הפרובינציאל שתרבותו הולכת איתו ולאן שיילך בן תרבות יישאר.

מאוחר יותר, ניסו חלק מאנשי העיר הגדולה, המקומיים, לגזול מבן הפרובינציה את מעמדו כפרובינציאל. מקומי, איש העיר הגדולה כבר מספר שנים, טען שאף הוא מהפרובינציה, או אז נעמד בן הפרובינציה על רגליו האחוריות וטען בתוקף שהוא ורק הוא הפרובינציאל האותנטי פה. העמידה על הרגליים האחוריות, שלא נפוצה בעיר הגדולה, עשתה את שלה, וגיבורנו בן הפרובינציה שמר על מעמדו הייחודי.

-

מוקדש לאצילה בחיבה גדולה.

-

הפוסט המסכם לעונת הפוטבול כולל הסופרבול יפורסם שבוע הבא בתום העונה.  

שוטטתי לי בקניון כשלפתע ראיתי שיש שם את התערוכה של צילומי העיתונות מהשנה החולפת. נזכרתי שגם שנה שעברה, אם היתה לי אקסית מיתולוגית לקחה אותי לתערוכה דומה. אז נכנסתי. גם בגלל שהיה לי זמן לשרוף. אז שרפתי שם 45 דקות. די שווה תמורת 15 שקלים.

התמונה הראשונה שהקפיצה אותי והובילה אותי להתחיל לרשום (עם עט, על דף, תאמינו או לא!), היתה התמונה שזכתה במקום הראשון ב"טבע וסביבה". אתם יכולים לראות אותה כאן.

"זיו קורן / POLARIS

הצוללת דולפין, אחת משלוש הצוללות של צה"ל, עולה אל גובה פני הים ופוגשת בדרך את היונק הימי שאת שמו היא נושאת."

ושאלתי את עצמי, מה כאן בדיוק טבעי וסביבתי? בהתחלה בתמימותי חשבתי שהדולפין החיה הוא הדבר הטבעי פה, אבל אז הבנתי. אנחנו בישראל. ברור שהצוללת היא הדבר הטבעי. וכי יש דבר טבעי יותר מהצבא בישראל? אולם השילוב המבחיל בין הצבא והטבע הוא המקומם בתמונה זו. מובן שתמונה זו מוזמנת מא' ועד ת'. הרי זיו קורן זה היה על הצוללת. לא כל צלם עיתונות יכול להיות על צוללת. אולי תמונה תעמולה זה שם יותר טוב לתמונה זו. שזכתה במקום הראשון בתערוכת צילומי העיתונות בקטגוריה של טבע וסביבה. אין בתמונה טבע, היא התמונה הכי לא טבעית שיכולה להיות. אולם היא מאדירה את צה"ל, את מדינת ישראל. זאת העיתונות המגוייסת.

תמונה זו גרמה לי להתחיל להסתכל גם על שאר התמונות שזכו במקומות ראשונים. כתבתי, ותוכלו לראות זאת בהפניה.

בואו ניקח את התמונה שזכתה במקום הראשון בתחום הספורט:

"אוריאל סיני / "הארץ", גטי אימאג'ס

מחוץ לכותרות, מחוץ לרעש, מחוץ לתודעה, נציגי ישראל באולימפיאדת הנכים אף פעם לא מאכזבים. גם באתונה 2004 הם שמרו על הכבוד הלאומי וחזרו עם שש מדליות."

אכן תמונה שמבהירה שהנכים שמרו על כבוד הלאומי. מאוד חשוב לשמור על הכבוד הלאומי. עיתונות מגוייסת כבר אמרתי? בחירה מגמתית של תמונות לאומיות? לא יכול להיות, אבל זה כבר שתיים משתיים. או שאולי זה רק הכיתוב. ייתכן אגב שהתמונות האלה הן באמת הכי טובות, אבל הכיתוב? לאומיות על סף הלאומנות. אבל אלו הם השופטים.

נמשיך לחיי היומיום.

מסתבר שקיצרו את הטקסטים באינטרנט. על התמונה שזכתה במקום הראשון בחיי היומיום נכתב משהו כמו מתברר שגדר ההפרדה מאוד אפורה תרתי משמע. נו, אני בטוח שיהיה מי שיטען שהגדר הזאת היא שחורה משחור, אבל למה להיות קטנוניים.

האם, אגב, תמונה זו תופסת את חיי היומיום? אולי יותר מהתמונה במקום השני בקטגוריה זו:

"אריק סולטן / מעריב

ב-4.11.2004 התקיימה באצטדיון רמת-גן תערוכת ביטחון ומשטרה. שלושת החיילים שבתמונה לקחו פסק זמן מעבודות ההקמה ותפסו תנומה קלה."

נו, הצבא הוא חלק מרכזי בחיי היומיום שלנו, האף אין זאת? הממ, טוב אני מתחיל לחזור על עצמי, אבל יש יומיום שאינו כרוך בצבא במדינה הזאת. ובמחשבה שנייה צריך לכתוב משפט זה כך: יש יומיום שאינו כרוך בצבא במדינה הזאת? אולי שכחנו זאת, סביר שמחלקי הפרסים וקובעי המקומות הראשונים שכחו זאת. כל העם צבא, הצוללת דולפין היא מאוד טבעית, הנכים שומרים על הכבוד הלאומי, הגדר אפורה, כל העם צבא. נמשיך.

הפורטרט:

האמת, זאת תמונה מצויינת. היא לקוחה מסדרת טלוויזיה.

"אלדד רפאלי / ידיעות אחרונות

אחד הצלפים שהשתתפו בסרט "אחת בודדת" של הבמאית נורית קידר. הסרט מביא את סיפורם של כמה חיילים משוחררים, שבעת שירותם הצבאי שימשו כצלפים ומוציאים לפועל של מדיניות ה"סיכול הממוקד" השנויה במחלוקת ובדילמות המוסריות עימן נאלצים להתמודד הלוחצים על ההדק. הסרט התקבל לפסטיבלים תיעודיים שונים בעולם ואף פתח את פסטיבל זכויות האדם בברצלונה, בארץ הוקרן במסגרת תחרות וולג'ין בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים."

האמת, תמונה מצויינת ומאוזנת. לא תמיד צריך לחשוד בכשרים. באמת תמונה טובה, וגם הטקסט טוב. אתם רואים, אני יכול להודות שלא הכל נורא. למרות שמשום מה, באתר האינטרנט הורידו את התמונה של לריסה טרימבובלר שזכתה אף היא, כך לפחות נאמר בתערוכה, במקום ראשון בקטגוריה זו. טוב, מה נאמר.

מה נאמר? אמרתי מספיק. לכו לתערוכה. באתר האינטרנט יש קופון הנחה, וזה קרוב, בדיזנגוף סנטר. תוכלו להחליט בעצמכם, עד כמה אני מקשקש שטויות או לא. זה הכל.

לפני יומיים שוטטתי בקניון והגעתי לתערוכה. כיון שאני יודע שבלי פרומואים אי אפשר, אז החלטתי לעשות עוד פרומו. הפעם זה מה שכתבתי על התערוכה הזאת שנה שעברה. לא באמת השתנה משהו בין השנה לשנה שעברה, לכן רוב מה שכתבתי אז עדיין נכון. אה כן, זה לא התפרסם בשום מקום. ואחרי זה, אכתוב על התערוכה של השנה הנוחכית. קריאה מהנה.

תמונות על רעב באפריקה, תעמולה בצפון קוריאה, ואידיאולוגיה בעיתונות.

כשהולכים לתערוכת צילום תמיד צריך לזכור את מה שרולן בארת כתב. אולי אפשר להוסיף על מה שבארת כתב. אולי. בואו נראה מה הוא כתב:

"התמונה אינה נוראה כלל כשלעצמה, ושמקור הזוועה הוא בכך שאנו מתבוננים בה מתוככי חירותנו..... רוב התצלומים שנאספו כאן כדי לזעזע אותנו אינם עושים עלינו שום רושם, דווקא משום שהצלם ניסה בנדיבות רבה מדי למקם את עצמו במקומנו בעיצוב הנושא שלו: כמעט תמיד הוא בנה בניית-יתר את הזוועה שהוא מציג לנו....והנה, אף אחד מן התצלומים האלה, העשויים במיומנות רבה מדי, אינו נוגע לנו. וזאת משום שבעומדנו מולם, מופקע מאיתנו כל פעם מחדש כושר השיפוט שלנו: הצטמררו בשבילנו, חשבו בשבילנו, שפטו בשבילנו; הצלם לא הותיר לנו דבר – להוציא את הזכות הפשוטה להנהון אינטלקטואלי: אין לנו זיקה לתמונות האלה אלא מחמת סקרנות טכנית; .... איננו יכולים עוד להמציא את אופן התגובה שלנו לאותו מזון סינתטי, שכבר עוכל בשלמות על ידי יוצרו." (בארת, מיתולוגיות 132-133)

ניכר שקשה להוסיף על בארת, הוא לרוב צודק וכך גם ביחס לתמונות הזוועה המרובות שבתערוכות צילום. אולם תערוכת צילומי העיתונות שמוצגת בימים אלה במרכז עזריאלי בכל זאת עוררה בי מספר הרהורים נוגים.

הראשון שבהם כמובן הוא כשלון הפוסט-קולוניאליסטים. אם ברצונך בפרס ראשון בתחרות צילומי עיתונות, סע לאפריקה! היבשת הלא נודעת, לעולם השבע והאירופי, היא בור ללא תחתית לאומללות אנושית. אומללות, אללי, היא כה פוטוגנית. פוטוגניות זו תביא לך פרס ראשון בכל תחרות צילומי עיתונות, בין אם התמונה היא של מלחמה (ויש באפריקה כאלה בשפע), ברעב (וגם כאלה יש באפריקה בשפע) או במחלות (רצוי איידס, וכן, גם כאלה יש באפריקה בשפע). אגב, אם ממונך לא מאפשר לנסוע לאפריקה, כל מדינת עולם מתפתח תזכה אותך בפרס שני. ואם אתה מתעקש להישאר בעולם הראשון, אפשר לשכוח מפרס ראשון. אולי פרס שלישי. גם כאן רצוי, לצלם את האומללות. אבל תמיד צריך לקשרה לסמים. הרי אין זה סביר שקיימת אומללות בעולם הראשון. אם היא קיימת, הרי בהכרח היא נובעת מהתנהגות לא נורמטיבית. כך, יש לקשר את האומללות בעולם הראשון לסמים.  אז למדנו שהאומללות היא הדבר הפוטוגני ביותר שקיים, לכן העיתונות מסקרת את אפריקה. וכיון שהאומללות פוטוגנית, הפרסים הולכים לתמונות מאפריקה. אולם לא רק בגלל הפוטוגניות אפריקה זוכה בפרסים על צילומים אומללים. פרסים אלה באים להשקיט את מצפונינו והתעלמותינו מהעולם השלישי. כך אנו משאירים את הזוועות באפריקה לצילומי זוועה עיתונאים שאפשר להזדעזע מהם. בייחוד כיון שאנו נמצאים בחירותינו.

וכיון שאין יכולת להזדעזע מהתמונות, נעבור לטקסטים שליד התמונות. לעיתים קשה לעשות זאת. בייחוד ליד תמונת כדורגלן שבה הטקסט טוען שדווקא היד היא המשמשת את השחקן להוביל את הכדור. לעיתים גם קשה להבין איך תמונה ליד תמונה מופיע אותו צלם אך איות שמו (העברי כמובן) שונה. אבל מובן שהנקודה המרכזית בטקסטים היא ההקשרים שבהם הם ממוסגרים. אתן לנהנים מהתערוכה לקרוא את הטקסטים בעצמם, ולראות איך תמונות זוכות להקשר שהוא לא תמיד ברור. למעט, שיא התערוכה.

זוהי תמונה מצפון קוריאה. הנה חלק מהטקסט:

"בצפון קוריאה אין פרסומות אך הממשלה משתמשת בלוחות מודעות למטרותיה."

מקצת התמונות נמצאות כאן.