לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

חרונולוגיה חסרת חשיבות

Those who can make you believe absurdities can make you commit atrocities. Tangles should be welcomed as good news-they keep out demons. 1988:28 Becker :וולטר


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2017    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

המילון לפאקצ'ית כתובה (איות)


אז אף אחת לא הרימה את הכפפה לחבר את המילון. אני אוהב מילונים. יש להם נטייה לקרב לבבות, להוביל לאחדות בעם, ולשלום עולמי. במקום מלחמות כיתבו מילונים. ואם אין אני לי מילי. לכן החלטתי להרים את הכפפה בעצמי. אז הנה, לאחר חודשי עמלות רבים, בהם כדבורה השוקדת אחר דבשה, כלקטן הדיאלקטים האוסף את קלטותיו מהמרואיינים, כך גם אני כיתתי רגליי לאינספור בלוגים, שונים ומשונים, צבעוניים יותר וורודים הרבה הרבה יותר, בהם קראתי על נפלאות הנוער והילדות, הריהו לפניכם.

אני מתכבד להגיש לכם את  המילון המלא לפאקצי'ת כתובה - חלק א' האיות. 

 (הוא חלקי בהגדרה כי מילון זה משהו דיאכרוני)

א - % או לחלופין Ic

ב- 2

ג –

ד- T

ה-

ו – 1 או לחלופין ! או לחלופין ][

ז – Z

ח –

ט – 6

י - +,  או לחלופין *

יי – "

כ – c

ל – J או לחלופין ¯| או לחלופין 5

מ – N

ם - 0

נ – לחלופין J או [ או לחלופין (

ס – 0

ע – y

פ – 9

צ – 3

ק –

ר – 7 או R

ש – e או לחלופין @ או לחלופין W או לחלופין /!\

ת –

מניתוח המילון עולות מספר תופעות מעניינות.

הראשונה:

אי שווין בין האותיות - אי השוויון בין האותיות מובן, אולם מעניין שלאו דווקא האותיות השימושיות ביותר הן אלה שזוכות להרבה סימנים. כך לדוגמא האותיות ה' או ת' לא זוכות לשום סימן למרות נפיצותן בעוד האות ש' שכבודה במקומה מונח, אולם היא אינה כה נפוצה (וראו מיקומה השולי במקלדת) זוכה להרבה מאוד חלופות.

התופעה המעניינת השניה היא הקושי בכתיבה. מנסיוני הדל בכתיבה בפאקצ'ית שמתי לב שהתוכנה פה די בלתי נסבלת. היא מחליפה עיצורים, היא לא מאפשרת חיבור של אותיות, העברית והאנגלית יחד בגלל יוצר בלגן. מאוד לא נוח.

כמובן שמאוד חסרה לי האות ג' מסיבות מובנות.

אני אשתדל לעבוד על דקדוק, למרות שזהו פרוייקט שאפתני הרבה יותר.

וכן, מי מכן שנתקלה באותיות שלא לוקטו כאן, אשמח לשפר ולתת קרדיט.

נכתב על ידי , 19/12/2004 14:01   בקטגוריות כתבנו בשטח  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



wanna sleep with the common people


מדי פעם בפעם צריך לרדת מהאולימפוס. אז אני עושה את זה. הפעם נסענו למקום הנמוך אבל לכיוון אחר. דווקא קרוב. פעם קודמת ירדתי העירה, למי ששכחה. הפעם ירדתי לקריות. אותו איזור פשע מסוכן הנמצא נמוך מחיפה. קצת מפחיד להסתובב שם, בייחוד אם את לבנה כמוני. אבל, נטלתי את נפשי בכפי, הכנסתי עצמי לאוטו ונסעתי. אחרי שלוש פניות שגויות לצמתים לא נכונים שהובילו לסמטאות אפילות וחשוכות הגעתי למקום שאליו רציתי להגיע. מצאנו חניה די בקלות ואז נאלצנו לבחור.


הבחירה הייתה לא פשוטה. היו שלושה בתי קפה. לראשון קראו דיזל. זה שם די מוזר לבית קפה. למה לקרוא לבית קפה על שם דלק כלשהו. המחשבה הזאת חלפה בראשי כבר לפני כמה חודשים שבית קפה דיזל נפתח על הכרמל. ובכן מסתבר שזוהי רשת. כאמור "דיזל" זה לא שם משהו לבית קפה. אבל אולי בכל זאת נלך אליו. כי בית הקפה שלידו נקרא, נו נחשנה איך הוא נקרא? יפה, צדקתן, "בנזין". אני כבר שאלתי למה לקרוא לבית קפה על שם סוג של דלק? חיפשנו בית קפה שלישי בשם סולר ולא מצאנו.


מה שכן מצאנו היה פאב בשם, נו מי חכמה של אבא? יפה מאוד "אוקטן". שלושתם באותה צומת.


כיון שאנחנו מעדיפים פאב, וחושבים שיש קשר טוב יותר בין דלק לבין פאב (אפשר להסניף אדים גם של דלק וגם של אלכוהול, שניהם נשרפים בחלות וכו') העדפנו ללכת לפאב. מובן שהוא היה ריק לגמרי. טוב עוד היה מוקדם.


והאמת, מה שיותר מובן הוא שכבר המילה השלישית בתפריט הייתה שגויה. טוב, לפחות לדעתי היא שגויה, אבל סביר שיש להם דקדוק אחר בקריות. כלומר, אתם יודעים אדי הדלק שהם נושמים (ולראיה אפילו בתי הקפה שלהם קרויים על שם הדלק אותו הם נושמים), יכול להיות שמשפיעים על הדקדוק שלהם ועל אוצר המילים שלהם (שכאמור מוגבל לשמות של דלקים). ולכן הציעו לנו שם כנפי עוף טריים. שותפתי לפשע לא נרעשה כמוני מטעות זו. היא יותר רלטיביסטית ממני. היא גם לא ניסתה להניא אותי מלשאול את הברמן לפשר טעות זו. ידעתי לא לשאול לבד. אנשים במקומות שכאלה לא אוהבים שמעירים להם על כך שהדלק ואדיו משפיעים על יכולת החשיבה שלהם. הוא בסך הכל עושה את עבודתו ונהנה מהבחורות שבאות כדי להציג בפניו את מרכולתן.


למרות שהכנפיים הטריים נשמעו לי מלהיבים, היו רק שמונה מהן שהוצעו במנה, ולכן לאחר המלצת הברמן לקחתי שיפודי שניצלונים על מצע צ'יפס. מובן שגם מנה זו גרמה לבעיה קונספטואלית קשה. שיפודים זה יופי (יחסית). ושניצלונים זה יופי (יחסית.) אבל השעטנז של שיפודי שניצלונים. קודם כל יותר מדי סמיכויות, ודבר שני למה לערבב? מה הטעם בכך? מה זה יוסיף? הרי לא עושים את שיפודי השניצלונים (פעם הבאה אני משתמש בהעתק והדבק בשביל המנה הזאת) מעל האש כשיפוד. אז מישהו שם את כל השניצלונים על השיפוד ובין כל שיפוד עגבניית שרי. וזה קשה, כל כך קשה. עכשיו אני מבין למה יש כל כך הרבה אלימות בכל המקומות שאוכלים בהם הרבה שיפודים. קודם כל יש סיף זמין. אבל, שעה ישבתי שם בניסיון נואל ונואש להוריד את כל השניצלונים מהשיפוד. שעה!!! בסופו של השיפוד השני, שעליו היו כ10 שניצלונים, כבר כאבה לי הזרוע מהמאמץ. אז לאכול שיפודי שניצלונים זה מצוין לשרירי הזרוע ולתסכול וזעם ומאמץ. והטעם, נו אתם חושבים שאחרי כל המאמץ הזה עוד היתה לי אנרגיה לטעום את המנה? אכלתי. פשוט וקל. כמו שנהוג במקומות אלה. פשטות קלה. כמו אדי דלק באוויר. הקלות הנסבלת של האנשים הפשוטים.


אבל יש סוף טוב לסיפור שלנו. עובדה, חזרתי הביתה ואני עדיין מסוגל לספר על הביקור בקריות. קצת אופטימיות לשם שינוי, מה יש?

נכתב על ידי , 6/11/2004 16:48   בקטגוריות כתבנו בשטח  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



DownTown


איני מרבה לרדת העירה. לעיר התחתית של חיפה העיר בה אני גר. מסיבות די מובנות אני חושב, כך זה די רחוק. משהו כמו חצי שעת נסיעה, אולי עשרים דקות, תלוי בתנועה. ואף פעם אין שם חנייה דבר שמוביל לכך שאני נוסע על הקטנוע והורס את גבי בגלל כל המהמורות בדרך, שלא נדבר על פסי ההאטה, אותן גבעונות שבונים ברחבי רחובות שנהגים רצוי שייסעו בהן לאט יותר. שיטה מצוינת להוציא את כולם משיוווי משקלם. ולהרוס לי את הגב. לכן זה לוקח חצי שעה על הקטנוע, שזו כבר נסיעה ארוכה למדי בשביל קטנוע.


הוריי לעומת זאת מרבים לרדת העירה. אימי נהגה לעבוד בעיר התחתית. (אני חושב שאני צריך לאכול.) ומשום כך מרבה ללכת לבעלי המלאכה שעובדים שם. אנשים שלרוב רק שמעתי את הסיפורים עליהם. הם אף פעם לא צעירים, זקנים למעשה, ועובדים בעבודות שכמעט נשכחו מלב. סנדלרים, שענים (עם סגול בש' בבקשה) מייצרי מטאטאים, ושאר עבודות מוזרות שכאלה. גם אבי פוקד את העיר התחתית לעיתים מזומנות. אבל אני משתדל להימנע מכך. אה כן, וגם התפיסה שהפשע הוא השולט בעיר התחתית לא מוסיפה לחן של חלק זה בעיניי.


לכן, ידעתי שהיום יהיה יום קשה, כיון שהייתי צריך להתרוצץ בשביל אימי. ובשבילי. להביא תמונות לפיתוח, החלק שעבר בהצלחה. שאלתי את מפתח התמונות היכן יש שען והוא אמר לי פה ממש ממול.


הלכתי לרחוב העצמאות וראיתי את השען. עם חלון ראווה מנופץ. העוזר שלו עמל על להוציא את מעט השעונים שהושארו בחלון הראווה, בעוד בעל החנות, צעיר דווקא, היה עסוק בלנסות להפיל את שברי הזכוכיות שנשארו תלויים. אכן, זה קרה בלילה שעבר. בעל חנות קרובה, גם הוא צעיר, בא להתעניין. גם לו פרצו לא מזמן. הרימו את התריס הצדדי, שברו את החלון, ונכנסו. כן, גם אצל השען כך היה. הרימו את התריס, שברו את החלון וניקו את חלון הראווה מהשעונים שהיו שם. שלושים ארבעים אלף שקל נזק. עם לום שברו את החלון, והרימו את התריס. עם לום. והעוזר המשיך לספר שגם לבעל חנות שלישית ממש עכשיו שברו את החלון של האוטו. תמונה של כאוס החלה להצטייר במוחי, אבל שילמתי על תיקון השעון והמשכתי בדרכי. למעשה, מייד התחלתי לתמוה, האם אכן כאוס או שמא שרשרת סיפורים העוקבת זו אחרי זו בגלל שכך סיפורים נוהגים לעשות. אבל, הנזק היה ממשי, השברים איימו לחתוך את בעל החנות שניסה להורידם, ולכן חברו, בעל החנות האחרת, הבהיר לו לעוזבם, יבוא הזגג וייעשה את מלאכתו. הוא גם המליץ על הזגג הקרוב. בעלי מלאכה קרובים זה לזה בעיר התחתית.


כמו הסנדלר ועושה התיקונים של אמי, שהוא היה תחנתי הבאה. בסימטה צרה, הסבירה אימי, אם הוא עובד, הדלת פתוחה, אפשר לראותו מהרחוב, יורדים שלוש מדרגות ומגיעים אליו. הגעתי לסימטה, ראיתי את המדרגות, יושב לו עומל ורוקע בנעל. עם פטיש שכזה. בתחילה חשב שבאתי לקחת נעליים, אבל לא. באתי בשביל תיק. הרבה זמן האיש לא תיקן תיקים, ובירר אם אכן אימי היא הלקוחה עליה אנו מדברים. "אישה מבוגרת" אמר הסנדלר שנראה זקן יותר מאותו עמית למקצוע שלו שיושב במקומו ולא עושה דבר. מוזר לשמוע מאיש זקן קורא לאישה "מבוגרת" בייחוד כשהיא אימי. ועוד יותר מוזר לשמוע שהוא הרבה זמן כבר לא תיקן תיקי עור שכאלה. אצלו הרבה זמן זה הרבה יותר זמן מאצלי, אני די משוכנע.


אפילוג שכזה לוקח אותי ללוס אנג'לס דווקא. על משקל בעלי מלאכה זקנים. כי חנותו של הסנדלר, המבולגנת מאוד, מלאה תיקים ונעליים, ומכונת זינגר ידנית גדולה, ועוד נעליים וחלקי עור, ומרצע ומרקע ושאר דברים בחוסר סדר לכל שאר העולם, וסדר מובן לבעל המלאכה עצמו, כל אלה הזכירו לי את בעל המלאכה שלי מלוס אנג'לס. גם הוא נהג לעבוד שעות מועטות בלבד, אבל עשה מלאכתו בנאמנות. גם הוא היה יושב בפתח חנותו, היא היתה מלאה בגלגלים, ופנימיות, וחלקים של אופניים. הוא היה מתקן אופניים. תיקן לי את שני הפנצ'רים שהיו לי באופניי, ותמיד התפעמתי מאותו בעל מלאכה מבוגר, זקן, שידע את מלאכתו בעיניים עצומות. הוא הזכיר לי את חנות האופניים באורנים, איפה שהיום קפה נטו. גם שם היו רק פנימיות ואופניים בחנות, ואיש זקן שתיקן אותם.


עולם הולך ונעלם של בעלי מלאכה, שמפנה את מקומו לחוסר סדר ואדישות מיואשת.

נכתב על ידי , 19/10/2004 19:10   בקטגוריות כתבנו בשטח  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שרשרת נצחית, אינסופית ובלתי מתקבלת על הדעת


יש גם גירסא קצרה יותר, ואפילו יפנית.




"היה פקק חבל על הזמן. היה חפץ חשוד אז סגרו את רחוב יפו. משהו כמו חצי שעה עמדנו ככה באוטובוס."


במו אוזניי שמעתי את הסיפור הזה ודי תהיתי. הרי יש חוקים. סיפורים חייבים להיות מסופרים אם הם שונים, יוצאי דופן, חריגים. אי אפשר (חוץ ממני כאן, כמובן) לספר על הבנאלי כאילו היה חשוב. המובן מאליו אינו ראוי לסיפור.


רק כמה שעות קודם ישבתי בבית קפה, וופליה. סיימנו את הוופל, המתחרה אגב, ועמדנו לצאת. איך שיצאנו השוטר נבח עלינו. יש להם נטייה לשוטרים, לנבוח. תחזרו מייד פנימה. ההמולה שבחוץ עכשיו התבהרה לנו. יש חפץ חשוד ברחוב, אסור לצאת. שאלנו את מוכר הוופלים והוא ענה שאם לא סוגרים את הרחוב פעם בשבוע, הוא לא יודע שעבר שבוע. כן, לפחות פעם בשבוע יש שם חפץ חשוד. גם בפעם האחרונה שהייתי שם באוטובוס, לפתע הוא נסע במקומות מוזרים. נוסעי האוטובוס החלו להסתכל זה על זה בחשש. "רגע? באיזה רחוב אנחנו בכלל?" שאל אחד הנוסעים. ונוסעת אחרת השיבה שאין לה מושג. היא לא ידעה מה קורה שם. בסוף הגענו לתחנה אחרי 40 דקות (במקום 20, כמובן) מהכיוון ההפוך. היה חפץ חשוד.



תמיד יש חפץ חשוד בעיר הזאת. אז איך אנשים מספרים על זה סיפורים? עובדה.


יש הרבה עובדות תמוהות אחרות שם. כך למשל יש יריד חוצות העיר. פעם הוא היה חוצות היוצר. הנוסטלגיה הדביקה השתלטה עליי כשטיילתי בחוצות העיר. פעם הכל היה יותר טוב. זה היה במקום אחר בעיר. האבטחה הייתה אותה אבטחה, אבל היריד היה אחר. היה שם משהו שכיום אסור לדבר עליו יותר בארץ. בחוצות היוצר היה גם חלק של דוכנים מכל רחבי העולם. המבקרים נחשפו לאמנים מקומיים, אבל גם לדוכנים מתרבויות אפריקה השונות, תרבויות אסיה השונות, תרבויות דרום אמריקה השונות, ותרבות הפיליפינים שהיא כמו כל אלה שהזכרתי עד עכשיו רק במקום אחד. הייתי מהלך בין דוכני התרבויות השונות האלו ומתפלא. איך הן כולן נראות אותו דבר. איך בכל התרבויות השונות האלה יש את אותם שרוולים מצועצעים, את אותן מטפחות משי צבעוניות, וגולת הכותרת, אותם מקלות גשם. אוה, מקלות הגשם. איך הייתי מתפעל ממקלות הגשם של התרבות האפריקנית. ומקלות הגשם הקסומים של התרבות ההודית. ונפלאות מקלות הגשם של התרבות הדרום אמריקנית הפרה-קולומביאנית תמיד הפליטו מפי אנחת הערצה.


ועתה? נאדה. גורנישט. אין עולם, אין תרבויות אקזוטיות, ואפילו מקל גשם אחד לא ראיתי לרפואה. כלומר, יש עולם, אבל הוא אנטישמי ושונא אותנו. אז הוא לא קיים.


גם שירותים לא היו קיימים, לא רק מקלות גשם. זה די ברור. העיר לא מאמינה בשירותים. בשביל מה המציאו את הרחוב? וכך הלכתי וחיפשתי שירותים. בכל מופע ציבורי שמכבד את עצמו יש את השירותים הכימיים האלה. אבל פה? נה, לא צריך.


לכן תרמתי לטרור. סליחה, ללוחמה בטרור. לא לטרור, אני לא תומך בטרור, אנא אני מבקש, השב"כ עלול לקחת אותי ברצינות. ראו ערך טלי פחימה. אז שוב, זו הייתה פליטת קולמוס. לא התכוונתי, באמת שלא. תרמתי ללוחמה בטרור. רק ללוחמה אני תורם. כמו כולנו כאן. אני מגנה כל סוג של טרור, כולל כזה שמופעל על ידי מדינה.



לכן תרמתי ללוחמה בטרור (ואו, אני מקווה שזה עזר ואם איעלם, תבררו עלי בשב"כ, תשאלו את קלינברג על היעלמויות.). השלפוחית החלה לוחצת ובגילי זה כבר לא משהו שניתן לזלזל בו. לכן חיפשתי את השירותים. לא מצאתי, כי כאמור, כמו חניה, אין צורך להיערך במיוחד ליריד שמושך אלפי אנשים, עם שירותים נוספים. ואז נזכרתי שיש שירותים בבניין העירייה בכיכר ספרא. אז שמתי פעמיי לשם, כשלפתע משום מקום ראיתי סניף סבארו. כן, אותו סבארו שפעם היה בפינת קינג ג'ורג' – יפו ונטה להתפוצץ כל שנה שניה או אולי כל שניה שניה, עבר מקום, ועכשיו הוא שוכן סמוך ובטוח בעצמו ברחוב יפו עצמו. ורגע, בטוח יש שירותים. שמתי נפשי בכפי, אזרתי עוז, שינסתי מותניי ונכנסתי מעדנות לתוך סבארו. השומר בדק אותי בדיקה קפדנית מכף רגל עד ראש (לשלפוחית הוא לא הגיע למזלי) ומשם לשירותים. אוה, ההקלה המלווה במתח. השלפוחית מתרוקנת והפחד גואה. האם האירוע הדו שנתי יתפוס אותי בשירותים? האם יגיע עליי מותי דווקא בשעה המכובדת הכי פחות? בשירותים? במסעדה איטלקית כשרה למהדרין וטעימה הרבה פחות מזה? האם שם יסתיימו חיי? ברור שזה יכול היה להיות סיום נאות ומושלם לחיי. חיים שהמטפורה הטובה שלהם היא


אחד מחבריי לעומת זאת הוא צמחוני. אבל הוא רצה בירה. השעה הייתה קצת מוקדמת (17:40) ולכן הפאבים לא היו פתוחים. התעצבנו על ליבנו ובמקום זה הלכנו לוילג' גרין. מסעדה צמחוניה. הוא צמחוני האיש הזה. מוזר. ושם הציעו אינספור פשטידות וקישים. הוא כבר לקח את מה שלקח. ואז אני נחבטתי או אולי התחבטתי בבעיה איזה קיש לקחת. היא הציעה ברוקולי:


Another Broccolli related incident



כמו שאמר דוקטור היברט לאחר מותו בטרם עת של הומר סימפסון הבהיר שלא, לא אקח פשטידת ברוקולי. היא הציעה עוד כמה עד שהבנתי. אני מי שאני. משעמם, די אפור, לא מסעיר. או בקיצור: פשטידת פטריות. בחרתי בפשטידת הפטריות וחברי אמר לי שאני מחמיא לעצמי, לפשטידת פטריות יש סיכוי להיות מעניינת. חייכתי חיוך מבין.


זה מה שעשיתי רוב הזמן עם חברי זה. חייכתי חיוכים מבינים. מדי פעם עניתי, דיברתי, שאלתי, אבל בעיקר הקשבתי. אני טוב בלהקשיב. אבל גם שאלתי שאלות קשות. הטחתי את האמת בפרצופו. הוא היה צריך את זה. כנראה שאין לו הרבה חברים שגם מקשיבים וגם מטיחים שאלות קשות. אומרים את האמת, מובן שאחרי זמן ולא מיד, אבל עושים זאת. בכלל, הניכור ניכר בחייו. זה עצוב קצת. חייו עצובים קצת.


בניגוד לחברי האחר. שהמשיך להתלונן עם חיוך של שימחה על פרצופו על החופש הגדול. תקופה של תסכול בגלל שיש חודשים בהם הוא יכול לא לעשות כלום ולחשוב מה היה יכול לעשות. הוא לא משתנה. ממשיך לא לעשות כלום, להתלונן על כך, ולהיות מרוצה מכך בו זמנית. האירוניה שבחייו ברורה לו היטב. הוא נפלא, לא משתנה, הקיטורים אותם קיטורים, הסיגריה הפכה לפלסטיק, הכרס הפכה משתפלת יותר (החמאתי לו, אמרתי לו שהכרס כמו הסיגריות תחת שליטה. שכחתי לומר כמו השטחים. אבל לא רציתי להיכנס לעוד ויכוח פוליטי סוער. רק הקשבתי. היה מעניין.)


הכרס שלו גדלה, בניגוד לזו שלי. אולי בגלל קשיי התקשורת שיש לי עם העולם סביבי. הלכתי ברחובות העיר, כשלפתי שתי עלמות חן צעירות ומצודדות, שהזכירו לי מוכרות כדים ירוקים הופיעו. הן הלכו עם היחידה האחרונה בעוגת פרה אדומה של עלית. אתן יודעות, מאלה שיש בכמה גרסאות הכוללות עוגת שוקולד חלב עם ריבת חלב ועוגת שוקולד מריר עם בראוניס. עלמת החן המצודדת התנצלה שזה רק קצת נמס לכן זה נראה ככה. ואני רעב שכמותי, ולא רק לשוקולד, שאלתי בתמימות: "זה חלב עם משהו" הבחורה הסתכלה עלי במבט מבועת ואמרה: "כן, זה חלבי" ונסה על נפשה. היא חשבה שאני עוד אחד מאותם פנטים שהמחשוף הנדיב שלה מן הסתם פוגע בנימי נפשם, ואני רק ניסיתי לברר אם זה שוקולד חלב או מריר. כך נעלם עוד מחשוף וחתיכה (של שוקולד) מחיי. בגלל שבעיר זו חלב מקושר לחלבי ולא לסוג שוקולד.


ושוב, אם לא נשברתן עד כה, הרי שלא הגענו לגולת הכותרת. אז אם אתם רוצים דיווח קצת יותר קצר, קולע יותר, ומעניין הרבה יותר, אתם יכולים לקרוא אותו כאן. (והפעם הלינק לא אליי). ואגב, היא מדווחת על ערב קודם. בו לא הייתי.


ועכשיו, הגיע הזמן לסיבה שבגללה הגעתי לירושלים. לא, אני יודע, לא אשים כאן תמונה של דייט לוהט. הפעם לא נסעתי לדייט. מוזר, אני יודע, תמוה לגמרי, שאגיע לעיר לא בשביל בחורה. מוזר מאוד. טוב, אני מסתפק כרגע בשוק המקומי.


טוב הסיבה האמיתית שבגלל הגעתי לשם היתה כי רציתי לקרוא. אבל סוגרים את הים. לא, לא את הים, את הספריה, והאוניברסיטה. בשביל מה צריך אוניברסיטה בכלל. ושתהיה גם פתוחה? אז היא סגורה, אוה, זה בסדר הרגיעה אותי ידידתי, זה לא נורא כל כך. אפשר להסתדר בלי לכמה זמן, אפשר לחשוב. באמת לא נורא כל כך. ולא טרחתי לחזור בפניה על הסיפור על ביקורי הראשון מזה זמן באותה אוניברסיטה שהגעתי לשער האוניברסיטה ואמרתי שאני רוצה להיכנס והשוער שאל אותי: "למה?" רציתי להשיב כי אני שואף לקנות ידע, ושיערתי שזו לא תהיה התשובה הנכונה. סגורה, זה חסכוני יותר. הידע יכול לחכות.


לכן, כיון שאני צרכן תרבות ידוע, הלכתי להופעה. חבריי הפכו לבנים יותר עם השנים, וכך סירבו לבא איתי. אני טענתי שאם לראות את הברירה הטבעית אז רק בירושלים איפה שהקהל אותנטי וחם. הקהל היה אותנטי וחם. הלהקה גם היא היתה חמה ואותנטית. הם שרו הכל.


בשירו של הרב קרליבך ייבנה ביהמק במהרה נוער הגבעות שהגיע לאירוע קפץ. איך שהם קפצו, ואני חשבתי למה הם פה? מדוע אינם באולימפיאדה. הרי בטוח ינצחו שם. גם חשבתי למה יש קפיצה לגובה, וקפיצה לרוחק, ואין קפיצה בזמן? מי שקופץ הכי הרבה זמן רצוף מנצח. למה לא? ונוער הגבעות בטוח ינצח. ויביא הרבה כבוד לעמישראל. ואז אחרי השיר של קרליבך הגיע שיר אחר. נוער הגבעות המשיך לקפוץ, אבל קצת פחות גבוה.


מירי אלוני, לעומת זאת, לא קפצה. היא התהפכה בקברו של רבין לשמע ביצועה של לקהת הברירה הטבעית ל"שיר לשלום". שיר לשלום זה אחד השירים הפסיכוטיים האלה, והם עשו זאת יפה, אפילו השליכו מילים ערביות לתוך הביצוע שלהם. מגוחך להפליא.


ואז שלמה בר דיבר. גם הוא חשב שהקהל אותנטי. "אתם חמים" אמר לירושלמים. "אין עליכם" אמר לירושלמים. "מכם תבוא הגאולה, לא כמו התל אביבים התפשושים האלה" אמר. ואולי התכוון לומר תשושים, או יבשושים או משהו כזה ולא הבנתי אותו. הקהל השתלהב עוד יותר, וההופעה נכנסה לישורת הסיום שלה בספרינט מרהיב.


כמעט מגוחך כמו שרשרת הסיום של המופע שלהם.


"תביאו תריסר, ולמה לא חי, תביאו עשרים ילדים" כן, ילדים זה שימחה, ילדים זה ברכה. אלוהים הוא גדול, לאחד הוא נותן כסף וכוח ועושר ולכם הוא נותן ילדים. איך יש אנשים שלא רואים את המחאה בשיר זה?

פשוט, אולי בגלל שאחרי שיר זה הם שרו את "הליכה לקיסריה." הליכה שכשחושבים על זה לעומק, השיר באמת אומר שהדרך מקיסריה לשדות ים או להיפך היא ארוכה לגלות ובלתי נסבלת. לכן היא לא נגמרת לעולם. ייאוש, בשיר שהפך לקנוני. שני דברים יצאו משדות ים: מרצפות וחנה סנש, כך נהג אחי הבכור לומר. והברירה הטבעית לאחר שיר המחאה החריף עברו ל"שלא ייגמר לעולם". חוסר השיוויון מהשיר הקודם? מי יודע. נוער הגבעות אגב, המשיך לקפץ בשני השירים האלה גם כן. קפיצות שהפכו לאקסטטיות לגמרי בשיר הסיום שהגיע לאחר הליכה לקיסריה. שיר הלל שסוגר את ספר תהילים. כן פרק דתי, אחרי חנה סנש אחרי יהושע סובול. שרשרת תמוהה שכזו, שאולי זו העיר היחידה בעולם שקופצים לכבודה ולא רואים את הבעיה שבה. עיר חסרת בעיות, חסרת דאגות, עיר נצח.
נכתב על ידי , 29/8/2004 11:05   בקטגוריות כתבנו בשטח  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  
כינוי: 

בן: 21

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

79,152
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , תקשורת ומדיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפינחסה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פינחסה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)