חרונולוגיה חסרת חשיבות

אז לכבוד השלום שינחת עלינו מיד לאחר צוק איתן, החלטתי שוב למחזר חומרים. ומה? רק לפוליטיקאים ולצבא מותר למחזר מבצעים? מטרות? הצלחות? נצחונות? לא! גם לי מותר למחזר. בשינויים קלים, מאחד הנצחונות הקודמים שלנו.

היא צרחה שוב ושוב.

"אנחנו במלחמה. אתם חייבים להקשיב לי."

"אנחנו במלחמה. אתם חייבים להתנהג טוב כלפי האזרחים."

"כבר עשרים שנה אני ככה. אנחנו במלחמה. תראו קצת התחשבות."

וכך היא ממשיכה. מרעידה את כל השכונה בצרחותיה. המלחמה חוזרת בכל משפט רביעי או חמישי שלה. הטרוניה שלה מתעצמת. עולה ויורדת. כמו אותן אזעקות במהלך המלחמה.

אולי בניגוד למצופה, יש היגיון בדבריה. אנחנו במלחמה. בזמן המלחמה אין שוטרים ברחובות לאכוף את חוקי התנועה.

עכשיו אולי המלחמה נגמרה. פתאום יש שוטרים שרושמים דוחות. האזרחים עדיין לא רגילים לכך. אז היא ממשיכה לצרוח:

"אנחנו במלחמה. אנחנו במלחמה. אתם חייבים לא לרשום לי דוח."

היא לא עצרה בעצור. או שכן עצרה בעצור. העיקר שאנחנו במלחמה.

כאילו שישראל עצמה כמדינה מאמינה בלעצור בתמרור עצור (בקו גבול, בהרג אזרחים, או בקווי מוסר כלשהם). ומכאן, טרונייתה של אותה אזרחית, שלא עצרה בעצור, מוצדקת עשרת מונים.

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן.

הדבר המרכזי אליו אני מתגעגע כאן, בגולה הדוויה, הוא המילקי. אותו מעדן חלב, שרובו שוקולד, וחלקו העליון קצפת. אותו מעדן שמשפחות התפצלו בגללו. חלקן מערבבין וחלקן מפרידין. (אני מן המערבבין, בני משפחתי  מן המפרידין). אותו מילקי ששטראוס במתיחת מותג מטורפת הפכו למוצר מטורף לגמרי ושכחו את הבסיס. חלקו שוקולד וחלקו קצפת. כה פשוט, כה טעים.                                   אם ישנו דבר אותו האמריקאים לא יודעים לעשות הם מעדני החלב. הם פשוט לא יודעים. אז כן, ישנו עכשיו גל של יוגורטים יווניים. והם חדשים. והם לא כל כך טעימים. הם לא כל כך טעימים. או שיש בהם 25 גרם סוכר בגביע של 100 מל יוגורט. או שיש להם טעם לוואי חריף של פלסטיק או גומי או כל תוצר אחר מהם עושים את מוצרי החלב האמריקאיים (נפט או טופו, כאילו שמישהו מבדיל בין השניים). ואני מחפש ומחפש לי את אותו האחד דמוי המילקי. או למצער, אותו דנונה עם פצפוצי שוקולד, או אורז מצופה שוקולד או אפילו אגוזים מצופים שוקולד. את זה אחפש, את שאהבה נפשי, ולא מצאתיו.

 יגעתי ולא מצאתי, לא אאמין. ואכן, לפתע, על המדף מולי יושב לו בנחת יוגורט של מולר עם פצפוצי שוקולד! האח, הידד. סוף סוף, אפשר יהיה לאכול משהו שהוא גם בריא וגם טעים, וגם יזכיר את המולדת הדוויה (ועוד של מולר, שתי מולדות במכה אחת!). אז בנפש חפצה ניגשתי למדף ולקחתי את המולר שבקצהו ישנם פצפוצי שוקולד ובתוכו ישנו יוגורט, כך שאפשר לערבב אותם. ממש כמו אותם היוגורטים עם פצפוצי השוקולד בארץ. הגעתי לביתי, ומובן שלא חיכיתי, ישר פצחתי במלאכת פתיחת היוגורט, השלכת פצפוצי השוקולד אל תוך היוגורט הלבן הלבן, לקחתי כפית, העמסתי הכפית בכל טוב היוגורט והפצפוצים. ו? טעם וניל! וניל! למה לעזאזל שמישהו יהפוך את היוגורט עם הפצפוצים שלו לטעם וניל? 

וכך, כבר שבועות ביקשתי את שאהבה נפשי ולא מצאתיו. חיפשתי בין כל רחובות העיר העמוסה שקרים הזאת ולא מצאתיו. מה כבר רוצה האדם? יוגורט עם פצפוצי שוקולד, או משהו דומה. שלא נאמר מילקי, חלילה וחס. אותו מעדן שוקולד שבחקלו העליון קצפת. אני מן המערבבין.

המשכתי בחיפושיי.

הגעתי לסופר בעיר השכנה. עיר עשירה יותר, מתקדמת יותר, שראשי עריה לרוב באים מהאוכלוסיה הגאה. שתושביה אמנים ואנשים אנינים אחד אחד. הסופר שלה עשיר. מוצרים משונים בו. מגוונים. טעימים. שמתי פעמיי אל עבר מקרר היוגורטים. אולי אמצא משהו דומה למילקי. או לכל הפחות ליוגורט שאפשר לזרוק לתוכו פצפוצי שוקולד או משהו דומה. ואכן, נפלאות העיר השכנה, העשירה, שראשי עריה לרוב באים מהאוכלוסיה הגאה, ותושביה אמנים, או לפחות אנינים. מצאתי! יוגורט. בדקתי את הטעם. עושה רושם לבן פשוט. והתוספת? שוקולד מריר ושקדים. נשמע מגניב. מעולה. או, את שאהבה נפשי ולא מצאתיו, כמאמר המשורר. ואז הגעתי הביתה. האותיות הקטנות קצת בלבלו אותי. מה עושה כאן הקוקוס? קוקוס? קוקוס עם פצפוצי שוקולד ושקדים.

מה אגיד לכם. אז מילקי אין. ויוגורט פשוט עם פצפוצי שוקולד גם אין. אז אולי אסתפק ביוגורט בטעם קוקוס עם שברי שוקולד ושקדים.

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל המודרנית שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת נפלאות צִיּוֹן (הלא הוא המילקי).

כשרואים את אלטון ג'ון בהופעה פתאום עולה ההכרה. רגע, מי יהיה האומן שבעוד שלושים שנה, ארבעים שנה, אפשר יהיה ללכת ולראות ולהבין שאנחנו ראינו אותם בתחילת הקריירה. שכשם שהקריירה שלנו התפתחה גם הקריירה שלהם (אולי ונסה קרלטון? מי???). הרי הוא עבד על אלבומו הראשון לפני ארבעים שנה. דמיינה לעצמכן, ארבעים שנה, יותר משרוב האנושות כיום קיימת, והוא כבר זימר אז. שלא נדבר על ליאונרד כהן, ששר עוד לפני שאבותינו חיו (פחות או יותר). אלטון ג'ון בכיתה ממוצעת מבוגר יותר מהסבים והסבתות של הילדים כיום. ועדיין, ישנם בני נוער שהולכים לראות את אלטון ג'ון, או דוויד בואי, אם היה מופיע, האבנים המתגלגלות, שלא נדבר, כאמור על ליאונרד כהן או אולי דילן. ואומנים אלה בגילם של הסבים והסבתות של אותם בני נוער (שסביר להניח שלא הולכים לבקר אותם).

אז מי זה יהיה? ג'סטין ביבר? אולי מישהו שכבר היום מבוסס יותר, אולי ג'ורג' מייקל, או ג'סטין טימברלייק. רק לא הבלק אייד פיז. ואולי צדקו מארגני הסופרבול שהזמינו את ברונו מארס, והוא עודנו עולל, בן 27, להופיע במופע המחצית של תכנית הטלוויזיה הנצפית ביותר בשנה? איך נדע להבחין בינהם? האם נוכל להבחין בין פלופ חד פעמי, כמו הליגה האנושית לבין תופעה שתימשך דורות, כמו דפש מוד? דוראן דוראן אל מול ואהם? מועדון תרבות אל מול נוער שוליים? איך נדע להגיד מי מהאומנים כיום יחזיקו מעמד  ומי יחלפו כפרוזן יוגורט של השנה שעברה?

ומה, האם באמת הדג נחש יהיו הכוורת של שנת 2040? יתאחדו כשהם בשנות השבעים לחייהם, למופע אחרון בפארק הירקון? סבלימינל? עמיר בניון יהיה השושנה דמארי של שנות החמישים של המאה הנוכחית? מי יהיה יורם גאון הבא? (כלומר קשיש מוזיקלי שפעם היה כוכב ענק והיום מי זוכר מיהו, חוץ ממהגג בתכנית רדיו שבועית, אני בטוח שהייתה תכנית ריאליטי כזאת)? החברים של נטשה, מכריסים כרס, ומזקדנים באופן נאה, מי יותר ומי פחות. רפי פרסקי? מני בגר? איך נדע מי יהיו הפלופים ומי הקלאסיקות?

ובכלל, האם אלטון ג'ון הוא איזשהו קלאסיקה? שלא נאמר, קלאסה? הקול עמוק, הכישרון? קיים. לא בטוח שהכישרון המוזיקלי הוא גדול כל כך. הכישרון הגדול יותר הוא לדעת מה ימצא חן בעיני אנשים, ולייצר אותו. כמו שאומרים, הוא יודע באיזה צד מרוחה החמאה (עוד אחד מאותם ביטויים מוזרים למדיי, האם ישנם ביטויים שאינם מוזרים?). אז זהו כשרונו האמיתי של אלטון ג'ון. חדשן גדול, לא חשבתי שהוא היה. מוזיקאי גדול, נו. פרפורמר? יושב ליד פסנתר, מנגן, קם, קד, חוזר לפסנתר. לא מגיע לקרסוליה של טורי איימוס כפסנתרן. לא מגיע לקרסוליו של ניק קייב כמופיע. ומוזיקלית, אני לא מבין הרבה, אבל מבחינת חדשנות והופעה, לא מתקרב  לדויד בואי בשיאו (בשנות ה-1970) לא מבחינת תכנים ולא מבחינת צורה או מוזיקה. ועדיין, אנשים מגילאי השישים ועד גילאי העשרה מגיעים להופעה של אלטון ג'ון.