חרונולוגיה חסרת חשיבות

זהו אחד הדברים המוזרים בעולם ההופעות החיות, מופע הפתיחה.

כששמענו שהולפרלורס (פרחי הקיר) יופיעו יחד עם סופרי העורבים לא התרשמנו. אמנם רוב האנשים מכירים רק שיר אחד של שתי הלהקות, שכן רק מר ג'ונס מושמע בגלגלץ של סופרי העורבים (ולפעמים הכיסוי שלהם לג'וני מיטצ'ל), ורק שיר אחד של הוולפלורס מושמע בגלגלץ (שכן יש להם רק שיר אחד), אור קידמי אחד. אבל אנחנו מכירים את סופרי העורבים, ולכן הלכנו להופעה, שכללה גם את פרחי הקיר, עליהם לא שמעתי מעולם. אבל בכל זאת זיהינו את הלהיט הבודד שלהם, שכמובן סיים את הופעת הפתיחה שלהם לפני שסופרי העורבים התחילו בהופעה בשבילה שילמנו.

ואם יציעו לך להיות הופעת הפתיחה של סוזן ווגה, לא תסכימי? ברור שתסכימי. כך קיבלנו הופעת פתיחה של מיה איזיקוביץ, כן כן, זאת שגלגלץ עושים לה הרבה כבוד, כהופעת הפתיחה של סוזן ווגה. היינו היחידים בקהל שזיהו את הופעת הפתיחה. בדיוק גם קנינו דיסק שלה. קיבלנו שתי הופעות במחיר אחד. אמנם מיה החליטה לא להגיד מיהי בתחילת ההופעה, וכך איש לא ידע מיהי. היא גם בחרה לשיר שיר של ג'סטין טימברלייק לקהל שבה לשמוע את סוזן וגה (לא ההחלטה המבריקה בחייה), אבל בכל זאת, נחמד לקבל הופעת פתיחה מרשימה שכזאת, לפני סוזן ווגה שעושה הכל כדי שהקהל יהיה מרוצה, כולל לספר את אותם סיפורים בפעם החמש מאות.

the improved, more detailed, and way more offensive (I started studying tricolons!) English version follows the Hebrew one.

המלצרית במסעדה קצת התבלבלה כששאלנו אותה מה גודל הסטייק. סיקס אינצ'ס. היא ענתה במהירות. הסתכלנו עליה מופתעים. שישה אינצ'ים אינה מידה של סטייק. סיקס אאונסס מייבי? שאלנו באנגלית הרצוצה שלנו. אלור, היא ענתה, כן, הצרפתית שלי לא כל כך טובה. כך היא השיבה, והנהנה שהסטייק אכן בגודל של שישה אאונסס, אותה מידה מוזרה, כמו האינצ'ים, שאם אתה לא באמריקה, אתה לא ממש יודע מהי.

אלור, היא חזרה אלינו, המלצרית הצרפתיה, ושאלה אותנו מה נרצה להזמין. חשבנו להתלוצץ על חשבון המלצרית הצרפתייה, אבל כיוון שהיא התחילה כל שאלה ב"אלור" שהיא אחת ממילות הפתיחה החביבות עליי (אלור!) אז לא התלוצצנו. והאמת, זה גם היה די הגיוני. אחרי הכל, המסעדה עצמה הייתה מסעדה צרפתית, ובעל המסעדה היה צרפתי בעצמו. זה עדיין לא הסביר את האוכל הלא טעים, שכלל מרק תירס. שהגיע קר, ולזוועתינו, אמור היה להיות קר מלכתחילה, אבל המקום היה צרפתי, ולכן גם המלצרית הייתה צרפתייה.

זה אחד הדברים היפים בניו יורק. בניגוד למקומות קטנים, בהם אני חושד שהמלצר במסעדה האיטלקית מזייף מבטא איטלקי, בניו יורק המבטאים של המסעדות אותנטיים. כך ברור שבמסעדה סינית, בה מנות הפתיחה היו גרועות כמעט כמו במסעדה הצרפתית, אבל המנה העיקרית הפתיעה לטובה, ברור היה שהבעלים מדברים סינית.

במסעדה המקסיקנית שנכנסנו אליה, המלצר הצליח לענות לשאלה המפגרת של אחד הלקוחות מהי הבירה המקסיקנית שכולם שותים. קורונה, כמובן, זאת הבירה שחיפש הלקוח. המלצר דווקא המליץ על בירה מקסיקנית אחרת (צודק, והרי הקורונה היא זוועה), אבל התמרמר עם אחד הלקוחות האחרים שהמסעדה המקסיקנית לא הייתה כלל מקסיקנית אלא קובנית-דרום אמריקאית, ולא, לא מקסיקנית. אולי, אגב, לכן הצלחנו לשרוד אותה, ואפילו נהננו מהאוכל בה. אבל ברור שהעובדים במסעדה יהיו מהעדה של המסעדה עצמה.

על מסעדות איטלקיות אין מה לדבר. ראשית, זהו המטבח החביב עלינו. שנית, הם תמיד מדברים איטלקית. אז נכון, שאין להם אלור, אבל לפחות האוכל בדרך כלל טעים. עוד לא ניסינו את המסעדות היפניות בניו יורק, אבל אני בטוח שהם מדברים שם יפנית. ולמקס ברנר עוד לא הגענו, אז עוד לא שמענו עברית. למרות שחלפנו פעם גם על פני ארומה, ולא נכנסנו.

When we asked the waitress how big the stake is she said “6 inches.” we look at her surprised. inches is not the right measure for stakes. at least not as far as we know. we waited the half a second and then offered a repair: “maybe six ounces?” the textbook worked, and indeed the waitresses said, yea, I'm sorry, my French is not that good. here, we decided not to correct her and tell her that it is the English that was the problem, actually the measurements, but we decided to be nice. besides, she started every turn of talk after that with my favorite opening word: “alor”. Alor this and alor that, and yeah, alor and alor. and we order the 6 ounces stake, sympathizing with the waitress about why can't the American use the metric system like the rest of the world (which is what confused our waitress, that instead of ounces she used the other obtuse American measurement.)  and besides, we couldn't make fun of the French waitress. it was a French restaurant after all. So it made sense to have a French waitress that starts every turn of talk with “alor.” “alor, how is the soup” she asked and we were not happy, French or not, the corn soup was cold! she did not apologize for that. she did said that yeah, we could put it on the menu, that the corn soup is cold. God, it was horrible.

But having the French waitress in a French restaurant makes sense. And that the beauty of NYC. all the restaurants have the right waiters. So the Mexican restaurant we went to (yeah, to devoted readers, we actually went into a Mexican place, or what we thought is one!), the waiter advised the other customer about the Mexican Beer. The customer forgot the name of the best Mexican beer, and the waiter helped him with “corona,” although the waiter offered another beer first. The beer he thinks is actually the best Mexican beer, unlike the commercialized corona (and of course the waiter is right. I believe every beer is better than corona. Expect for American beers, of course, which should not be called beers most of the time). we survived the Mexican restaurant, and the fact we went in was rather courageous out of us, but it might be the case we survived it because it wasn't Mexican at all, but more Cuban. but the customer who asked about the beer didn't distinguish the two, like most of the world who confuses the many countries which are not the US or Canada, in this continent. Maybe the Cuban food explains why we also enjoyed the food, who knows.

unlike the Italian restaurants. we usually enjoy these. I am sure that the waiter of the Italian restaurant in our little place fakes an Italian accent. For sure. no way there should be a true Italian waiter in our place. but in NYC, they talked Italian in all the Italian places. and the food is also good, most of the time.

And in the Chinese place in NYC? you can guess. Chinese speaking people, like the French waitress in the French restaurant, the Latino waiter in the south American restaurant, the Italian waiter in the Italian places. And the food? in that Chinese place? the corn soup was as bad as the one in the French restaurant, despite being warm. it was horrible, until the main dish came, and we were happily surprised that it was edible.

To the Indian crowd between the readers, you should know we don't do Indian food, too spicy.  but I'm sure the Indian places in NYC have Indian waiters, and the sushi places have Japanese. I must admit I was disappointed not to here Galic in the Irish pub, but then again, Irish is the better side of England (when it comes to pubs and food in them, so they are allowed to speak English). we didn't go to Ikea (for the Swedish crowd)!

and McDonalds? alor, they probably have fat cashiers. (you see, everything sounds better after alor!)

ובעצם, שלושה שבועות לאחר מצעד הגאווה, המצעד לזכרו של טרוון מרטין חשוב הרבה יותר ממנו. אמנם שניהם מאורגנים על ידי ארגונים ומוסדות, אולם האחד הפך חגיגה שכמעט אין איש שאינו מסכים איתה, לפחות
כאן בניו יורק, והשני מסמן עדיין את ריחוקה של ארצות הברית מהמקום בו היא צריכה להיות ביחסים בין הגזעים.
-
וביקור בדרום ארצות הברית מסביר זאת יותר מכל.
נסענו לבקר בצ'רלסטון, דרום קרולינה. אותה מדינה דרומית, שהייתה חלק משלש עשרה המדינות הראשונות שהקימו את ארצות הברית. ואז הייתה המקום בו פרצה מלחמת האזרחים בין הדרום לצפון, כשהדרום כובש את פורט סמטנר במפרץ צ'רלסטון, ומחזיק בו ארבע שנים, עד להשתלטות מחדש על ידי הצפון. 
אי אפשר לספר על כל ההיסטוריה של הדרום, אבל נשתמש במטע עבדים אחד בו ביקרנו. 
מידלטון פלייס. כך הוא נקרא, המקום של מידלטון. הביקור במקום די יקר. ביקור פשוט עולה 28 דולר למבוגר, חמישה עשר לסטודנטים. ביקור בבית האחוזה עולה חמישה עשר דולר נוספים. החלטנו לשלם את החמישה עשר הנוספים.
התחלנו בסיור. האחוזה ענקית, מרובה בגינות, וחולשת על שטח עצום לאורך נהר האשלי, הנהר המרכזי של דרום קרוליינה. וכך שמענו על ההיסטוריה של המשפחה כשביקרנו בבית האחוזה.
השטח היה בתחילה של משפחת וייליאמס שהתחתנה עם משפחת מידלטון. למשפחת מילדטון היו 19 "מטעים" נוספים בבעלותה. השטחים בשליטתה היו עצומים, וכך גם כמות העבדים שעיבדו את השטחים העצומים האלה. משפחת מילדטון גם הייתה עסוקה בלהתחתן עם המשפחות העשירות שסביבה, כולל משפחת רטלדג', ושתי משפחות אלה, כלומר הגברים של שתי משפחות אלה היו שניים מהנציגים של דרום קרולינה בעת הכרזת העצמאות, ולכן הם חתמו על מגילת העצמאות. המדריכה טענה שהבית מכוער למדי, שלא כך היא ציפתה מבית של עשירים שכאלה. אנחנו לא הבנו מה היא רוצה.
המשכנו לשמוע כיצד משפחת מידלטון בנתה לעצמה את האחוזה שלה במידלטון פלייס, כיוון שמקום זה סבל פחות מהצפות של הנהר. המקום נועד להראות את עושרה של המשפחה, כשהאורחים עלו במעלה נהר האשלי והדבר הראשון שראו היה אחוזתה של משפחת מידלטון. נוסף לבית המרכזי נבנו גם שני בתי אירוח נוספים. אלה היו נחוצים בגלל שהנהר לעתים עלה על גדותיו, ואז האורחים היו נתקעים באחוזה. אז בנו להם בתי הארחה. המידלטונים המשיכו להתחתן עם העשירים באזור, המשיכו להפגין את עושרם, שהמשיך להתבסס על העבדים שלהם. ביתם הלך והתבסס, עם תמונות יפות, כלי כסף למאכל, סרוויסים שהגיעו גם מרוסיה, שכן אחד מבני המשפחה מונה, ללא שכר, לשגריר האמריקני ברוסיה.
וסופה של האחוזה. כך סיפרה המדריכה, עוד לפני שנכנסנו לבית:
"ואז הגיעה קבוצה של ג'נטלמנים, לבושים במקרה במדי הצפון, אל אחוזת מידלטון ושרפו את כל המקום ללא שריד ופליט". היא המשיכה להתלונן שהברברים מהצפון גם פרעו בספרייה הפרטית הענקית של המידלטונים, שכללו 1200 ספרים, וכל מה שאלה רצו היה רק שלווה, כפי שמעידים ספריהם הרבים, שמעידים על הערכים המצוינים של המשפחה.
המומים מהברבריות של הצפוניים, נכנסנו אל הבית. העושר המם אותנו. תמונות פורטרייט של ראשוני המשפחה. כולל הרקע שלהם, שנסעו לירח דבש באירופה, שהפכו לשגרירים, בלי שכר, ברוסיה. שכן, רק עשירים כקורח כמו בני משפחת מידלטון יכלו לעזוב את עבודתם, לעשר שנים, ולעבור לגור ברוסיה, ללא שכר. שכן, האחוזות והמטעים, שהעבדים הם אלה שעבדו בהם, המשיכו להכניס להם כסף, והם יכלו לייצג את ארצות הברית ברוסיה.
אבל כיצד נשמרו כל חפצי הערך האלה, למרות רשעותם של הצפוניים? ובכן, אשתו של אחד המידלטונים, בעת מלחמת האזרחים ידעה שיבואו צרות, אספה מקצת מהמטלטלין וברחה לה לפלורידה, יחד עם השטיחים, הסרוויסים ועוד כמה דברים חשובים. 
ולמה הם ברחו? ולמה נשרף הבית. בית ששניים מראשיו חתמו על מגילת העצמאות? רק אחרי מספר חדרים שמענו את הסיפור וראינו את המסמך שמעט אנשים רואים העתק שלו. זהו המסמך הקורע את הדרום מארצות הברית. וראש שבט המידלטונים חתם עליו. עם קו תחתון עבה מתחת לשמו. הרקע היה עבדים, אולי כלכלה, אולי שניהם, אבל משפחת מידלטון מהדרום לא רצתה שהעבדים ישוחררו. כיוון שהיה זקן מדי, אותו מידלטון לא הצטרף לצבא הדרום. במקום, הוא תרם כסף בשווי של שני מיליון דולר של ימינו לצבא הדרום. אישתו הייתה חכמה ממנו, היא ידעה שהם הולכים לברוח, ולכן כאמור אספה את המיטלטלין וברחה. בעלה לא היה בר מזל כמוה, הוא נתפס על ידי חיילי הצפון, ישב בכלא, חלה במלריה, ולא חזר לחיות כמקודם. הטרגדיה פגעה איומות באחוזת מידלטון. בגלל התרומה הכלכלית שלו לצבא הדרום שרפו חיילי הדרום את מטעיו ואחוזתו.
ולאחר המלחמה, ונסיונות השיקום, רעידת האדמה הרסה את מה שנשאר מאחוזת מידלטון. 
האחוזה נשארה שוממה שישים שנה. ואז הגיעה אחת היורשות ושיקמה את הגנים העצומים, הגנים הראשונים שהוקמו בארצות הברית של אמריקה. והגנים צמחו, והיורשת זכתה באות כבוד על הגינה היפה ביותר בארצות הברית. ולבסוף, האחוזה הפכה למוזיאון לתולדות אותה התקופה השחורה בהיסטוריה האמריקאית. אבל הסיפור הוא על המשפחה, על שמירת עושרה וחייה. אבל כאן נגמר הסיור בבית. 
הסיור הבא, אמור להיות על חיי היומיום באחוזה. הסיור הודרך על ידי סטודנט צעיר במכללת צ'רלסטון. הוא לומד היסטוריה, של זכויות האדם, והוא מתענין לכן בעבדות שהתחילה את כל זה. הוא עובד באחוזה בהתנדבות, התמחות קיץ קוראים להסכם המנצל הזה. הוא הסכים איתי שרצוי היה שהסיור על חיי היומיום של העבדים הוא זה שצריך היה לשלם עליו, ולא הסיור על הבית ועושרה של המשפחה. גם הוא סיפר לנו שהשטח היה בתחילה של משפחת וייליאמס שהתחתנה עם משפחת מידלטון. למשפחת מילדטון היו 19 "מטעים" נוספים בבעלותה. אבל הוא סיפר לנו על חיי העבדים. או שלא. הוא סיפר לנו על מוסד העבדות. האירופאים היו באים לאפריקה, קונים שבויי מלחמה משבטים אפריקאיים, מעבירים אותם בספינות (כלי התעבורה המחריד ביותר להעברת אנשים בהיסטוריה, לדעת המדרים), ואז מוכרים את העבדים. ולא רק לארצות הברית. למען האמת, רק 4% מהעבדים היו בארצות הברית. הרוב היה אצל הספרדים והפורטוגזים. כן, זה הכל היה כלכלה. ולכן, המידלטונים השקיעו הרבה כסף על העבדים שלהם. עבד בתפקיד נפח, עבודה שמצריכה השכלה והתמחות, עולה במחירים של היום 200000 דולר. היו להם מלא נפחים, כי היו להם 19 מטעים, וכל מטע צריך לפחות (לפחות, כי צריכים איזה 200 מסמרים ביום לחביות, לאורז) 2 נפחים, תחשבו כמה כסף הם השקיעו במטעי העבדים שלהם. יתר על כן, גם העבדים הפשוטים, אותם עבדים שעובדים בשדות האורז של המשפחה (שלא גידלה כותנה, כי זה לא היה רוווחי בדרום קרולינה), עלו למשפחה כאלפיים עד חמשת אלפים דולר לעבד (במונחים של היום), והיו להם כמה אלפי עבדים. לכן, אגב, הם התנהגו אליהם יפה. כדי להחזיר את ההשקעה בעבד, הם צריכים אותו בחיים שמונה שנים. אז כן, היו התעללויות, אבל מבחינה כלכלית לא השתלם להתעלל בעבדים השחורים. בכלל, העבדים השחורים זכו לרווחה מסוימת אחרי שסיימו את יום עבודתם. ואגב, העבדים הם אלה שהסבירו למידלטונים, שלא ידעו כלום על שום דבר שכן היו עשירים  מדי, כיצד לגדל את האורז שהפך את המידלטונים לעשירים כל כך. העבדים הם גם אלה שפיתחו את המטבח הדרומי, שהיום משבחים את טעמיו כגורמה, בעצם הוא מטבח של עבדים. והעבדים, המשמעות שלהם לחיי אמריקה, כל כך הרבה יותר גדולה ממה שחושבים. שכן, הם שינו את פני הקרקע. את האדמה. הם הזיזו את האדמה, שינו אותה, עיצבו אותה, את הנוף שאותו אתם רואים, שראו כל האורחים ששטו על האשלי עד לאחוזתם של המידלטונים, שדרש חפירות דומות לאלה שיצרו את תעלת פנמה. את כל זה עשו העבדים. שהמידלטונים ניצלו בשיטה של יצירת היררכיה. מעבר לכך, שמענו על הדת של השחורים, על המידלטונים ועושרם, ועל העבדים, על חייהם? לא שמענו דבר נוסף. לא ידענו מתי מתו, כמה זמן חיו, הקיר בבית אמר שכמעט לא היו בריחות ממטעי העבדים של המידלטונים. שמענו שרצית עבד גדול וטיפש לעבודה בשדות. לא ברור באיזה גיל מתו, שואלים את המדריך את זה הרבה. אבל אנחנו לא שמענו על כך. גם לא על המלריה שהרגה בהם או על התנאים האחרים שלהם. 
מה שכן, כל המבקרים שבאו לסיור על חיי היום יום במטע ועל העבדים, היו אורחים שביקרו ממדינות צפון ארצות הברית, וספרדי אחד. אורחים מהדרום לא הגיעו לסיור על חיי היומיום של העבדים. הם חזרו לסיור על הגנים של משפחת מידלטון.
הסיור בגנים של משפחת מידלטון היה העלוב מכולם. למדנו (שוב) שהשטח היה בתחילה של משפחת וייליאמס שהתחתנה עם משפחת מידלטון. למשפחת מילדטון היו 19 "מטעים" נוספים בבעלותה. אבל למדנו פרט חשוב מאוד. שהאימא של נשיא האגודה עזבה את האחוזה כשהאחוזה הוכרזה כאתר שימור בשנות ה70. כלומר בשנות ה-1970. מאז נשיא האגודה ממשיך לנהל אותה ביד רמה. ואכן בקריאה באתר של המקום, הובהר שהאחוזה הפכה להיות חלק מאגודה למטרות חינוכיות כדי שהמשפחה תוכל להמשיך להחזיק בשטח. לא היה למשפחה מספיק כסף כדי לשלם מסים על המקום העצום, האחוזה הענקית, ולכן הפכה אותו לאגודה שלא למטרת רווח, וקיבלה הקלות במיסוי על השטח. מטרת האגודה, ללא מטרת רווח, כמובן, היא לשמר את שליטתם של המידלטונים בשיטחם ההיסטורי. לכן הסיפור שהאחוזה מספרת, כמו הדרום כולו, הוא סיפור של עושר עצום של הלבנים, שנלקח מידם, אבל הם מצליחים לשמר אותו. והעבדות השחורה? האם היא זכאית לרווחים מאותה התקופה? ודאי שלא, כמו שאפריקה לא אמורה להרוויח מגזילת אנשיה על ידי אירופאים שלושת שנה לאחר המעשה, כך העבדים השחורים, והצאצאים שלהם, אינם זכאים לחלק מהעושר. ואם הם רוצים צדק? 

שיגידו תודה שאינם טרוון מרטין. או רודני קינג. ושיתנו לסיפור של הלבנים המסכנים מהדרום, כמו הלבנים
המסכנים כולם, להמשיך להישמע כסיפור היחיד שמותר לספר במדינות הדרום של ארצות הברית, כמו פלורידה, ובמדינות שינקו מהדרום כמו קליפורניה.