חרונולוגיה חסרת חשיבות

ישנן גם חדשות טובות בישראל.

למשל הקמפיין המעולה של מפעל הפייס "א-אר-ארא-אראלה ממפעל הפיס".

ולמה הקמפיין מעולה? כי סוף סוף מובן וברור לכל שהאמונה במפעל הפיס דומה לאמונה באותו הצדיק שמת לפני כמה מאות שנים וקבור אי שם באומן.

כשם שהאמונה בנחמן מאומן תביא לך ישועה כך האמונה באראלה ומפעל הפיס תביא לך ישועה. 

ובכלל, ניכר הדמיון בין שתי אמונות תפלות אלה. המאמינים בנחמן מגיעים לרוב ממעמד נמוך, כזה שהמדינה הכזיבה, וכך גם המאמינים הפיס הם כאלה מהמעמד הנמוך שהמדינה הכזיבה. אלה גם אלה אינם מאמינים בהשכלה, בסטטיסטיקה, בנאורות, אלא במפעלים שמטרתם להשאיר את ההמונים מרוצים באמצעות מיני תפילות, גמגומים, ואמונות שלא יוציאו את ההמון ממצבו הבור.

ניכר שהפרסומאים אל מפעל הפיס, ממש כמו דן שילון, אינם מאמינים במוצר שלהם, ולכן ממשילים אותו לאמונה בנחמן מאומן (שגם בהם הפרסומאים של מפעל הפיס אינם מאמינים).

כן, אלה הן החדשות הטובות. מפעל הפיס, אותו מפעל נצלני שמעביר כסף מהשכבות החלש לכל מיני מפעלים מושחתים ברמה כזאת או אחרת (ראו למשל פרס לנדאו, שבו הודה המנחה קודם כל ליו"ר דירקטוריון מפעל הפיס עוזי דיין, אותו גנרל שכל כך כשל כפוליטיקאי, שהיו חייבים לסדר לו ג'וב עם 80 אלף ש"ח בחודש, בנוסף לפנסיה הצבאית שלו) דומה למפעל הדת, שמעביר כסף מעניים לעשירים בדרכים מושחתתות כאלה ואחרות (ע"ע שוק הכשרות). שני מפעלים אלה מטרתם להשאיר את הסדר על כנו, שהעשיר יתעשר, והעני יישאר בעניו, וזאת על ידי מתן איזשהי אשליה לעני שיש לו דרך לצאת מעוניו, או באמצעות מפעל הפיס (עושר) או באמצעות אמונה (אושר). שתי דרכים אלה, היותן אשליה מוסתרת עד כמה שניתן על ידי אלה שהסדר החברתי הנוכחי טוב להן. שתי דרכים אלה, הדמיון ביניהם, ודאי שהוא סוד כמוס, שכן הן מהוות דרכים משלימות זו לזו ולעתים מחליפות זו את זו (במקום להאמין במפעל הפיס, התחלתי להאמין בנחמן, ולהיפך).

אז לפחות הפרסומת למפעל מושחת זה, מפעל הפיס, מבהירה שהוא אמונה תפלה וריקה כמו העלייה לקבר הצדיק רבי נחמן מאומן. השוואה נאה שחושפת את האמת הן על נושא הפרסום (האמונה בצדיק) והן על מושא הפרסום (מפעל הפיס) (ואולי החלפתי בין נושא ומושא). וחשיפות שכאלה, המבהירות את הדמיון בין מפעל הפיס ומפעל הדת, בייחוד באמצעות פרסומות (אותו פורמט תקשורתי שרוב מטרתו להתל בצרכניו), הן חדשות טובות, בחברת מדיה, חינוך, ופוליטיקה כמו ישראל, שם מנסים להסתיר שהדת ומפעל הפיס חד הם, ומטרתם לשמר את הסדר הדורסני הקיים שמנצל את החלשים ומעביר כספים מהם לחזקים. 

ופעם אולי כתבתי כאן על ויכוח נוקב שהיה לי אם סופגנייה שאין בה ריבה, סופגנייה היא. טענתי שלא. מסתבר שטעיתי. ההיסטוריה שוב הוכיחה שכל קשר בין היגיון (שלי, בריא) לבין המציאות לא קיים. האמנתי שסופגנייה היא אותו דבר שמרני, שבו קמח תופח משמרים מטוגן ואז מוזרקת לתוכו ריבה, רצוי משמש. אבל עדיפה בעיניי סופגנייה ריקה (אלללי) על פני הגיחוך הנלעג שנקרא כיום סופגנייה.

כן, פעם טענתי שסופגנייה היא אותו יצור מטוגן, מקמח תופח עם שמרים, שמזריקים לתוכו ריבה, רצוי ריבת משמש. אז טענתי.

והיום?

מעבר לעובדה שאמי קנתה סופגנייה לי,

סופגנייה ריקה מריבה,

סופגנייה ריקה מריבה,

שטעמה אכן כמדבר סהרה.

מעבר לכך, נחרדתי לראות בערבו של א' חנוכה אנשים עומדים בתור לרולדין לקניית מה שרולדין קוראים לו סופגניות. ומהן אותן סופגניות? למעשה הן פסטיש של סופגניות, כלומר סימולקרה של סופגניה, כלומר איזשהו מאכל שכל קשר בינו לבין סופגנייה מקרי בהחלט. מעין הדהוד שבו המקור נשכח ופס מן העולם (כמו מרכך השיער מהפוסט הקודם). עוד שנה שנתיים ואיש כבר לא יזכור שסופגנייה היא משהו שיש בתוכו ריבה. (כמו שאיש לא יזכור שהייתה פעם מטרה להחזיר את היהדות להיות נורמאלית, ציונות קראו לזה, והיא שהובילה למדינת ישראל. הא, הנורמאליות הישראלית היא כמו הסופגנייה הקלאסית. כזאת שרק שרידים ישארו ממנה בעוד שנתיים, כשכולם יאכלו סופגניות רולדין).

הסופגנייה של רולדין היא משל נאה למדינת ישראל ולתרבות הישראלית בכללותה. לוקחים דבר פשוט למדי, בעל מסורת מסוימת, של סופגנייה, אותו דבר מקמח תופח משמרים שמטוגן ואז מוזרקת לתוכו ריבה, רצוי משמש, ומעמיסים עליו דברים נוספים בצורה מוגזמת, עמוסה מדי, צפופה מדי, זעקנית, צעקנית ועוד כמה וכמה שמות תואר נוספים, שגם אם אכתוב אותם, עדיין אהיה מרוחק מרחק רב מהלעג הקיים בהגזמה הפראית שיש בסופגניות רולדין.

למשל, סופגנייה ויסקי קרמל. לא מספיק סופגנייה. לא מספיק ויסקי. לא מספיק קרמל. לא, מעבר לכל אלה ישנו גם ציפוי שוקולד בלגי מריר ובציפוי קרוקנט. רגע, זה סופגנייה בכלל? מה לסופגנייה ולויסקי? שלא נדבר על קרמל? או על ציפוי שוקולד בלגי מריר? ומה זה לעזאזל ציפוי קרוקנט?

או למשל סופגניית בננה קוטה. בננה בסופגנייה? ושקדים מקורמלים? למה? איך? איפה? ולמה ביחד? ולמה לקרוא לזה סופגנייה???

אבל זוהי התרבות הישראלית. תרבות של רהב, הגזמה, פראות, חוסר פרופורציות, שילובים שבינם ובין הטעם הטוב אין ולא כלום. תרבות צפופה שבה חייבים להספיק הכל, לעשות הכל, להוכיח ולהראות שעשית הכל, הספקת הכל, ושיש לך הכי גדול, הכי מהר (כמו שאמר פוליקר לפני אי אילו שנים). התרבות הישראלית, והסופגנייה הפוסט-מודרנית כמשל לה, היא גרוטקסה של התרבות האמריקאית. כי אמריקה היא הכי גדולה. וישראל היא הכי גדולה בשטח הכי מיניאטורי שיש.

וכך אנחנו מסיימים עם סופגנייה שיש בה הכל, והרבה יותר מדי. סופגניה שאולי פעם הייתה בה מידה טובה, והיום היא מוקד לפלצנות ולהצגת ה"שלי יותר גדול" "יותר מרשים" "יותר" מטופש, סר טעם, צעקני, חסר גבולות וכוחנית. כי זוהי ישראל, צעקנית (ואפילו לא שמה לב לכמות הרעש שהיא עושה, לא מאמינים, תנסו ללכת למסיבת גן כלשהו, ותגלו שמסיבות אלה אינן דומות לאלה אותן ארגן ירון לונדון בזמנו, וצריך אוטמי אוזניים כדי לעמוד בווליום בהן), עמוסה בקולאז מטופש של דברים שאיש בעל היגיון בריא לא יחשוב שהם צריכים ללכת יחד. כן, הסופגנייה הנורמאלית פינתה את מקומה לערבוב סר טעם של אינספור דברים שלא צריכים להשתלב האחד עם השני, וודאי לא לרמוס ולהחליף את הקלאסיקה. כן, אין בישראל קלאסיקה. אין בישראל הערכה לקלאסיקה. בישראל יש אהבה של פסיאודו-מסורת שמשומשת לצעקנות, חוסר טעם, והוכחת האל היהודי הצודק (ראו שני פוסטים אחורה) והוכחה שאנחנו הכי הכי הכי הכי (הוסיפו איזה שם תואר שאתם רוצים, בעצם הוסיפו 10 מהם ביחד!). הכי הכי הכי הכי צעקנים, וולגרים, חסרי גבולות, מוכנים לעמוד בתור בשביל להוכיח ששעטנז אמנם אסור מן התורה, אבל גרוטסקה של שעטנז היא מה שישראל היא כיום. 

למשל, סופגניית פופקורן!!!

ותודה למניפה, שהצביעה על כך שכשכתבתי את הפוסט, כתבתי טופח במקום תופח. תיקנתי, ותודה.

אנחנו ממשיכים במסגרת הדיונים התיאוזופיים, ואחרי שדנו באלוהים, מלכים, והוביטים, אנחנו דנים בשניים שהם אחד, או שניים שהם אחד, או אולי אחד שהוא שניים. שילוש קדוש, מישהו?

זהו עוד פוסט שכמעט נכתב במקלחת. האמת, הוא נכתב בטרגט. רעיונית. הוא כמובן נכתב במחשב (עוד לא המציאו את הממשק מוח מחשב, אבל עובדים על זה!) אותה רשת אמריקאית נחמדה שאפשר למצוא בה הכל. חוץ מאת מה שהאמריקאים חושבים שלא יקנו יותר.

וכך, פס לו מן העולם אחד המוצרים החשובים ביותר לכל מי שמתקלח וחופף שיער מדי פעם, הלא הוא המרכך. כן, המרכך נעלם ממדפי טרגט, והוחלף באותו מוצר נואל (ומשום מה יש לי תחושה שכבר כתבתי את הפוסט הזה בעבר, אך זוהי תחושתי ביחס לרוב הפוסטים שאני כותב, ככה זה אחרי עשר שנות כתיבה כאן), הידוע בשם שמפו ומרכך באחד. שניים שהם אחד. בעצם, אחד שהוא שניים. 

וכל מי שחושבת שהשלם גדול מסכום חלקיו מעולם לא הבינה על בוריה את השמפו ומרכך באחד. שכן, השמפו ומרכך באחד אינו שמפו ואינו מרכך. הוא גרוע כמעט כמו מכונת הכביסה והמייבש במכשיר אחד. באמת, יש מכשיר כזה. גם יפה וגם אופה. גם כובסת גם תולה וגם מייבשת. חוץ מהתולה, כמובן. רק שמכונת הכביסה והייבוש היא טיפשית אף יותר מהמרכך והשמפו באחד. שכן, המייבש יכול לייבש חצי מנפח הכביסה. כלומר, מכבסים, ואז נותנים לחצי לעמוד בצל, להתייבש, בזמן שהחצי השני מתייבש. אחרי שהחצי השני התייבש (במכונה), אפשר להכניס את החצי הראשון (שהתייבש בצד) למכונה. אבל, לא כל הרעיון היה שהמכונה תעבור מהכביסה לייבוש בלי שאצטרך לטפל בה?

ולא כל הרעיון היה שהשמפו יחפוף את השיער והמרכך ירכך אותו? ולא שתכשיר אחד לא יעשה אף אחד מהשניים.

אבל השמפו והמרכך באחד, השנים שהם אחד, או אולי האחד שהם שניים, או האחד שהוא אף פחות מאחד, שכן הוא לא שמפו ולא מרכך, מבהיר שאי אפשר הכל בחיים, וודאי אי אפשר הכל ביחד.

אבל התפישה הזאת, שצריך מוצרים נפרדים לדברים נפרדים, שאי אפשר שאותו המכשיר יעשה הכל, ושרצוי התמחות שתכשיר אחד יחפוף ואחר ירכך, התפישה הזאת היא המפסידה בראייה ההיסטורית. היום הכל צריך לעשות הכל, או שלא קונים את זה. אם בטרגט, הרשת שמבהירה מה קונים באמריקה, מחסלים אט אט את המוצר הנקרא מרכך (עצמאי) ומוכרים אותו רק יחד עם שמפו בתכשיר אחד שלא עושה כלום, ניכר שנישאר קירחים מכאן ומכאן.

כל שנותר הוא לתלוש את מעט השערות המקורזלות בייאוש.

אחד הסטיקרים הראשונים, והדי בודדים, שראיתי בדרך משדה התעופה היה "ה' הוא המלך". כך יאה, בשבוע בו יוצא לאקרנים הסרט "exodus: Gods and Kings" אכן יאה שהסטיקר בישראל יבלבל ביניהם. איני יודע איך הסרט תורגם לעברית. "יציאת מצרים: מלכים ואלים" אולי "יציאת מצרים: מלכים ואלילים"? או "יציאת מצרים: מלכים ואלוהים"? לא יודע, לא חשבתי לבדוק.

אבל הסטיקר ביטל את המתח בין האלוהים והמלכים. אותו מתח שפרעה, לפי הסרט, שאת סופו אנחנו יודעים, גם לא הבין. יש אלוהים (לפחות לפי מי שמאמין) ויש מלכים. כותב הסטיקר, וודאי מדביקו, לא קראו מעבר לספר בראשית. פרק א'. פסוק 26. שם נאמר שהאלוהים ברא את האדם כדי לשלוט בארץ. אז בארץ שליט האדם, כלומר האדם הוא המלך. ולא הסטיקר. סליחה, לא אלוהים. אבל במדינת ישראל, הבלבול הוא שאלה שחושבים שאלוהים הוא המלך, לא טרחו לקרוא, וודאי לא להבין, את ספר בראשית, או את האמונה היהודית, לצורך העניין.

אבל צחוק הגורל הוא ששבוע אחרי שיוצא לאקרנים הסרט "אקסודוס: אלים ומלכים" (זהו השם הרשמי בישראל), יוצא לאור גם הסרט ההוביט: קרב חמשת הצבאות. אם צריך להתערב, אני מתערב שהסרט בו מככב אלוהים יודח מרשימת הסרט הצפוי ביותר על ידי סרט בו מככב גמד (טוב, נו, ועוד כמה). אז אולי צריך לשנות את הסטיקר ל"ההוביט הוא המלך"?

אני חושב (לא בצלילות יתרה) שעולם בו הסטיקר יבשר "ההוביט הוא המלך" יהיה עולם טוב יותר. וודאי, שישראל תהיה טובה יותר אם "ההוביט הוא המלך" יחליף את הסטיקר "ה' הוא המלך".

ספוילר אלרט:

בסוף הם יוצאים ממצרים, והמצרים טובעים בים! אלוהים (או אולי אלילים) מנצח ופרעה מובס. כל דור ודור!