חרונולוגיה חסרת חשיבות

היום כבר תלו לולאת חבל תלייה בספריה אצלנו פה.

רגע, רגע, איך הגענו לכאן? איך המצב הדרדר עד כדי תליית לולאת חבל תלייה בספריה? ומה בכלל אומרת לולאת חבל תלייה בספריה?

השאלה האחרונה היא הקלה מבין השתיים. כל מי שמכיר את היחסים בין הגזעים באמריקה מכיר את לולאת חבל התלייה. היא מסמלת את אדנות האדם הלבן על השחור. כנופיות הלינץ' הלבנות נהגו לתלות את הכושים, יהיו אלה עבדים בורחים, יהיו אלה שחורים שמעזים להיראות בפומבי עם לבנות, יהיו אלה שחורים שנלחמים על זכויותיהם, בחבלי לולאה. הם נהגו להשאיר את גופותיהם להתנדנד על העצים עליהם תלו אותם. שיראו השחורים וייראו. זוהי לולאת חבל התלייה. מסתבר שיש לה שם באנגלית. Noose. אני לא הכרתי את המילה. אם אתם לא מאמינים שאכן נעשתה נבלה שכזאת, דיווח המשטרה מצורף בזאת.

אז היום כבר תלו לולאת חבל תלייה בספריה אצלנו פה. זה היה בזמן הפגנות של שחורים שהיו בחוץ, פה בקמפוס. ההפגנות היו קשות. הם הסתובבו וקרו קריאות קשות. הקריאות היו פחות מוזיקליות מאלה של הפלסטינים מלפני כמה שבועות. לפלסטינים היה מקצב הרבה יותר טוב. ט –נה-נה-נה-נה-נה-נה, ט-נה-נה-נה-נה-נה-נה! או משהו כמו קילינג צ'ילדרן איז א קריים, זיוניסט אאוט אוף פלסטייין!!! המקצב של השחורים היום היה הרבה יותר גרוע. גם המשמעות של הקריאות שלהן היו גרועות.

שמעתי רעש מרחוק וצעקות של גבר שנענו בהד קלוש. כה קלוש היה ההד שלא הבנתי שצעקות הגבר נענות. אבל אם יש רעש, אני שם. גם זיהיתי הד של שחורים בצעקות, ואני יודע שהשחורים עצבניים, ולא, עוד לא ידעתי שיש לולאת חבל תלייה בספריה. הם היו זועמים והם צעקו:

"real pain!" הכרוז קרא בגרון ניחר. כשזאת הייתה בחורה גרונה הניחר הפך את הקריאה לצווחה כמעט לא מובנת. ההד ענה: "real action!". מזמן לא שמעתי קריאה כל כך צולעת. מאימתי פעולה ציבורית צריכה להיות מבוססת על כאב? האם השחורים אינם זכאים לזכויות בלי שיכאב להם? אבל זאת הייתה רק אחת הקריאות הצולעות שלהן.

"no justice" צעק הכרוז. ונענה: "no peace" קריאה שאולי מתאימה לשטחים או למוקי, אבל למה ששחורים יצעקו זעקה שכזאת? מה הם במלחמה? אם כן, נגד מי? ולמה הם רוצים שלום? אם מי הם רוצים שלום? אולי הם רוצים שוויון זכויות, אבל למה שלום, למה צדק? מה העניינים איתם, אם החברה השחורים העצבניים האלה?

"we are all fired up!" צעק הכרוז. "we are ready to go!" עניתי. זאת התשובה ההגיונית, לא? ובכן, הגיונית הגיונית, אבל שגויה. הקהל ענה לכרוז על "we are all fired up" בתשובה: "we can't take it no more!" עוד זעקה שמביעה שאין להם מושג מה הם רוצים, לאן הם רוצים להגיע, למה, ובכלל, מה הם רוצים חוץ מלצעוק שטויות. כואב להם, הם רוצים פעולה, איזה פעולה הם רוצים, ולמה לעזאזל כואב להם? נגד מי הם צועקים? איך הגענו לכך שתולים חבל תלייה בספרייה? ושקבוצה של כושים צועקים צעקות אידיוטיות בסובבם את בנין הנהלת האוניברסיטה.

היום, לפני ענין חבל התלייה, הרוחות עדיין סערו משידור הטלוויזיה. שבוע שעבר הייתה הפגנה של שחורים. הם הפגינו עם זעקות, אני מקווה שפחות אידיוטיות ממה שהיו היום, ברחבי הקמפוס. הטלוויזיה של הסטודנטים שידרה משדר פרודי על ההפגנה ועל יחסי השחורים והלבנים בקמפוס. במסגרת פרודיה זאת, אולי סאטירה, סטודנט לבן התבטא כנגד השחורים ואמר שהם: "כושים  כְּפוּיי טוֹבָה". כך בפרודיה, אולי סאטירה. הוא השתמש אותו סטודנט במילה המתחילה ב-N באמריקה. אסור להשתמש במילה הזאת באמריקה כיום. ודאי לא על רקע סטודנטים שחורים מפגינים. זה היה בטלויזיה של הסטודנטים. נשיא הסטודנטים מיד הורה על סגירת הטלוויזיה. כיום כבר דורשים להפסיק את מימון הארגון האחראי למשדר הטלוויזיוני הפארודי. סאטירי, האמת. הדיון החל להתלהט על חופש הביטוי, הזכות להעליב. הזכות ללעוג. אבל, הטלוויזיה נסגרה. נשיא אגודת הסטודנטים עומד מאחורי הצעד וגאה בו. העיתונות הסטודנטיאלית זועמת על סתימת פיות. השחורים זועמים על השימוש ב-N ועל כך שלא מתחשבים בהם ובזכויותיהם. שמשפילים אותם. הם כואבים. הם דורשים פעולה. הפעולה של נשיא אגודת הסטודנטים לא מספקת אותם. הם רוצים פעולה של האוניברסיטה עצמה. אבל מה האוניברסיטה אמורה לעשות? ולמה הם הפגינו לפני שידור הטלוויזיוני?

כי פגעו בהם. העליבו אותם. לא התחשבו בהם. הכאיבו להם והם דורשים פעולה. ממה זה הכל התחיל? מהזמנה פוגענית למסיבה. אחת האחוות היווניות כאן, יותר נכון, מספר חברים באחווה יוונית שכזאת יזמו מסיבה ויזמו הזמנה למסיבה זאת. המסיבה לכאורה הייתה לכבוד חודש המורשת השחורה. חודש פברואר, מיומו של מרטין לותר קינג ואילך הוא חודש מורשת השחורים. לזכור את עבדותם, את ניצולם, את כנופיות הלינץ' שהרגו בהם בלולאות תלייה, את ההתעללות הקבוצתית שהם עברו. את תרומתם לתרבות האמריקאית, למורשת הלחימה האמריקאית, למאבק לשוויון, לעצמאות, לחירות, לכבוד. השחורים הם חלק בלתי נפרד מהאומה האמריקאית וזאת מטרתו של חופש המורשת השחורה. המסיבה, שאליה הזמינו מספר חברי אחווה יוונית בקמפוס, לא עמדה לחגוג מורשת זאת. ההזמנה לעגה לשחורים כשהציגה את השחורים ובעיקר את השחורות מהגטו כיצורים נבערים, אידיוטים עם לבוש גרוע, חינוך גרוע, מנהגים בזויים. ההזמנה קראה לכל הבאים להתלבש כאילו היו שחורים שכאלה מהגטו. ההזמנה פורסמה בפייסבוק והיכתה בקמפוס כאש בשדה קוצים. האירוע זכה לכותרות ענק. כל רשתות הטלוויזיה והעיתונות המקומית עסקה בכך. המסיבה התקיימה, והשחורים זעמו על הצגתם כך ועל ביזוי חודש המורשת השחורה. הם החלו להפגין. הם דרשו להעניש את הסטודנטים שהזמינו למסיבה. הם דרשו פעולה מקיפה. הכאב היה אמיתי, הם דרשו פעולה אמיתית, שכוללת עונש לאחראים על כך. הם דרשו שהאוניברסיטה תעשה משהו.

ידה של האוניברסיטה הייתה קצרה. הסטודנטים ביזו את חודש המורשת מחוץ לקמפוס. המסיבה הייתה מחוץ לקמפוס. היא לא אורגנה על ידי האחווה עצמה אלא על ידי חברי אחווה בודדים. לאוניברסיטה אין זכות להעניש על כך. אם תעשה זאת, תיתבע על ידי הנענשים. יתר על כן, האם על טעם רע צריך להעניש? ומה עם חופש הביטוי של מזמיני המסיבה? כל סוגיות אלה עלו, והובילו לזעמם של השחורים ולהפגנות שלהם.

ההפגנות האלה הולידו את תכנית הטלוויזיה שהשתמשה במילת ה-N. תכנית זאת ליבתה את ההפגנות עוד יותר, כשמנגד עומדת הנהלת האוניברסיטה חסרת אונים, דנה בסוגיית חופש הביטוי, בטלויזיית הסטודנטים, באחוות היווניות בקמפוס, במיעוט הסטודנטים השחורים שיש כאן – 2% מכלל הסטודנטים -, והיא, הנהלת האוניברסיטה לא יכולה לעשות כלום. חוץ מלכתוב מכתבים ריקים הדורשים סובלנות והקוראים להנהגת סובלנות והבנה כלפי מיעוטים.

והיום, היום כבר הייתה לולאת חבל תלייה בספרייה. והשחורים ממשיכים לזעום. בינינו, בצדק.

UCSD
CAMPUS NOTICE
University of California, San Diego


                          UC SAN DIEGO POLICE DEPARTMENT
                              Crime Alert Bulletin
       
                               February 26, 2010


ALL ACADEMICS AND STAFF AT UCSD
ALL STUDENTS AT UCSD

SUBJECT:  Crime: Hanging a noose with intent to terrorize 11411 (a) PC
         Case: 2010-0240
         Location: UC San Diego Geisel Library 7th Floor (Southwest
         Corner - West side of aisle 3)

The UC San Diego Police Department encourages you to download
and post this bulletin in appropriate areas under your control.

Date/Time Occurred: Thursday, February 25, 2010 - 10:30pm

Subject: No suspect information is available at this time

Information: On Thursday, February 25, 2010, at approximately 10:30pm
the UC San Diego Police Department received multiple reports of a noose
hanging from a bookcase on the 7th floor of the Geisel Library.

The library was searched by officers and library staff. A noose was
found hanging on the west side of aisle 3, which faces the windows. The
aisle is located in the southwest corner of the 7th floor.

Officers spoke with people who were in the area but no one witnessed the
noose being placed on the bookcase. We have received unconfirmed reports
that the noose was seen hanging from the bookcase as early as 8:00pm.

The UC San Diego Police Department is asking for your assistance in
identifying witnesses and those responsible for this criminal act. If
you have any information that may assist in the investigation please
contact the UC San Diego Police Department by calling 858-534-4359 or
sending an email to [email protected]

The UC San Diego Police Department encourages you to report any criminal
or suspicious activity, occurring on campus, as soon as possible. To
report a crime or suspicious activity call 858-534-4357 or 9-1-1 (in an
emergency).

Community Service Officers are available for escorts on campus between
5:30pm to 1:00am daily. To arrange for an escort call 858-534-9255.
Escorts after 1:00am are available by calling 858-534-4357.

א: היי, הרבה זמן לא התראנו.

ב: כן, אני בדרך כלל כאן בימי שני.

א: אה, אני בימי חמישי, יש קבוצה נחמדה.

ב: כן, אולי גם אני אגיע בימי חמישי. אני צריך לעשות בדיקת דם. לבדוק סוכרת סוג C.

א: כשאתה שוכב יש לך עיקצוצים ברגליים?

ב: כן.

א: אז יש לך את זה. זה הסימן. אני יודע.

ב: איך זה באמת? מה מרגישים?

א: זה מתחיל בעקצוצים כששוכבים. אחרי זה זה ממשיך כאילו יש לך נמלים בתוך הרגליים שמטפסות לך בורידים בזמן שאתה שוכב. אחרי זה זה יותר גרוע, זה כאילו דופקים לך מסמרים בכפות רגליים זה ממש נורא.

ב: לא נעים בכלל.

א: כן, אבל אפשר לשלוט בזה. אם עושים כל מה שצריך. חיים עם תרופות, אבל אם מפסיקים לאכול ואוכלים רק את מה שמותר, אז לפעמים אפשר לרדת מהתרופות. צריך לשלוט בזה.

ב: טוב, אני אחכה לתוצאות.

א: אני כבר עברתי הרבה. את הדקירות ברגליים, את הנמלים, את העקצוצים, את המסמר. הכל. בין זר, דן זט. זה נורא נורא. עברתי כבר הכל. אבל אתה יודע מה, צריך להתחיל לאכול בריא. אתה יודע הרבה דגנים מלאים, לחם מקמח מלא. הכל.

ב: כן.

א: רק שזה הכל נורא יקר. ולא נותנים לנו סובסידיות על האוכל הבריא הזה. אז זה המצב.

ב: כן.

א: כן, צריך להפסיק עם כל הצ'יזבורגרים.

ב: כן,

א: להפסיק עם הטבעות בצל.

ב: אני מעדיף למות.

א: אם לא מטפלים בזה זה סיוט. מפסיקים להרגיש תחושה ברגליים. כמו שקרה לווילי. הורידו לו כבר רגל אחת. עכשיו כנראה הולכים להוריד לו את השנייה.

ב: אוי.

א: הכי נורא שלא איכפת לו. לא איכפת לו. אבל צריך לטפל בזה. לעשות את הבדיקות.

ב: כן.

א: אני עכשיו צריך לעבור טיפולים בידיים, הוורידים שלי סתומים. אחרי כל מה שעברתי. לא נעים.

ב: בכלל לא.

א: והכי גרוע שסוכרת זה בכלל מחלה של שמנים, לרזים אין בעיה כזאת.

ב: אני עכשיו ירדתי מ240 ל218.

א: יפה, יפה. זה מאוד חשוב. זה יעזור לך.

ב: כן, אני אוכל רק ארוחה אחת ביום. זה כל מה שמותר לי. ארוחה אחת גדולה ביום. ואני שותה גייטורד, בשביל הזרימה של האנרגיה והעיכול והתוספי מזון. וזה עובד לי. לרדת ככה זה טוב.

א: כן, זה מאוד יעזור לך. לי זה כבר לא יעזור. אבל אתה יודע, אפשר לשלוט בזה עם התרופות, ולפעמים אני חושב שהאסתמה, יש לי גם אסתמה זה יותר גרוע. לפעמים אני לא מצליח לנשום, ואז אני לא יודע מה משניהם יותר גרוע.

ב: כן,

א: בהצלחה עם הבדיקות, ומאוד חשוב לעשות אותם. כי אם יודעים בזמן אז אפשר לשלוט בזה ולבדוק את זה. לפעמים גם אם הסוכר יותר מדי נמוך אז מרגישים כאילו אי אפשר לעמוד, ואז חייבים לאכול משהו. כל דבר, העיקר להעלות את הסוכר. אני זוכר שאישפזו אותי בגלל זה. בדרך כלל הנורמלי זה פחות מ-200, לי היה למעלה מחמש מאות, התחילו מייד עם האינסולין והטיפולים הכל. היה נורא. אבל אם עושים בדיקות בזמן ומגלים את זה, אפשר לשלוט בזה. לאכול נכון, ואולי אפילו בסוף לא תצטרך את התרופות.

ב: אני מקווה.

א: הכי חשוב לעשות את הבדיקות.

ב: בטוח.

א קם והולך.

נכון, אין לי תואר מסטנפורד. אבל כל מי שקרא כאן את הבלוג יודע שיש לי מחשבות רצחניות.

אני גם בעסק רצחני למדי. לא רצחני, קטלני. לא קטלני, ביקורתי. אבל הביקורת אף פעם לא אישית. כל אדם מסוגל להתמודד עם קצת ביקורת בונה. מדי פעם. לא אישית. בונה. משפרת. מקדמת. את האנושות. לא את האדם הספציפי. את האנושות. ואגב, אי אפשר להתמודד עם הביקורת הזאת. היא בונה והיא סוגרת. והיא ודאי לא אישית.

אבל כמה פעמים אפשר להגיד לעצמך את זה.

אתה שומע לא. לאוים קטנים שכאלה, אינם מזיזים לך. אז לא תסע לכנס חשוב בעולם. לאוים כאלה אינם חשובים. אולי תמצא דרך אחרת להיכנס לכנס. דרך צדדית. כמעט תשכח את הלא. הלא אישי.

אז לא תלמד באוניברסיטה הכי מפורסמת בעולם. לאוים כאלה מתקבלים אפילו כמובן מאליו.

הרי בכל זאת לא סיימת תואר במוסד מפורסם כמו סטנפורד, אבל סיימת תואר. במוסד מכובד.

נניח שקיבלת כן ראשוני. כן ראשוני זה חשוב. כן ראשוני אומר שאתה מתחיל במסלול. המסלול. אה, אותה אגדה שאנחנו כל כך רוצים בה. אפילו אם התואר שלנו לא מסטנפורד. המסלול. המסלול הוא המסלול. הוא המתנה שאנחנו רוצים. אפילו אם המסלול הוא באונ' האנטסוויל באלבמה, או באיזה חור אחר. אבל ישנו מסלול, ישנו מסלול.

לא כולם מקבלים את המפתח למסלול. חייהם של אלה שלא מקבלים את המפתח למסלול, שהיית יכול להיות אחד מהם, נשכחים מייד כשאתה עולה על המסלול. שם עכשיו אתה נמצא. נניח. קיבלת אותו. אמנם בחור, אבל בכל זאת במסלול. עכשיו כל שצריך הוא להישאר על המסלול. ומותר במהלך הריצה על המסלול לקבל כל מיני לאוים. זה לא אישי. זה אף פעם לא אישי. מאמר כזה לא מתקבל. מאמר אחר לא מתקבל. לא נורא. לא. נורא. אבל זה לא אישי.

ואז מגיע הלא הנורא. הלא שאומר שאתה מושלך מחוץ למסלול. שהמחשבה שהיית על המסלול הייתה מחשבה חולפת. שההזדמנות שהייתה לך להיות מי שצריך להיות. אחרי שהשקעת את כל השנים האלה. בתואר, אמנם לא מאונ' סטנפורד, אבל בכל זאת. אחרי כל השנים האלה, שכבר הצלחת להיכנס. הרגל הייתה בדלת. אתה כבר היית על המסלול. כל שהיה צריך היה לא לשמוע את הלא הזה. הלא שאומר לך שאתה כבר לא על המסלול. הכל חלף. זה לא אישי. כמובן שזה לא אישי. רק שהלא הלא אישי הזה אומר שאתה כישלון. אומר שבחרת במקצוע הלא נכון. אומר שאתה במקום הלא נכון. שכל מה שחשבת על עצמך אינו נכון. שאחרים לא חושבים שאתה מי שאתה טוען שאתה. זה לא אישי. ודאי, שום דבר אף פעם לא אישי.

האחרים האלה הם האנשים במשרדים לידך. שמחייכים אליך בכל שאר ימות השנה. שהם ידידים שלך. לפעמים אפילו החלפת איתם דעות. עזרת להם בנקודה זאת או אחרת. עזרת להם. והם, שחלק מרעיונותיך מופיעים בעבודתם, אומרים לך שחייך הם שקר. הם שחלק מהם הרעיון האחרון שעלה במוחם היה לפני שלושים שנה. הם שחלקם לא חשבו מעולם על רעיון מקורי. שרק היו במקום הנכון בזמן הנכון ולכן הגיעו לאן שהגיעו. שיש להם את הקשרים הנכונים. שקמצוץ מהרעיונות שיש לך לא היה להם מעולם, לא יהיה להם מעולם. שרעיונות שלך מופיעים אצלם. הא! מאמרים שלמים שלך רשומים על שמם. הם, שבגלל השמרנות שלהם והמקובעות שלהם המאמרים שלך לא מתקבלים. שבגלל אנשים כמוהם שלא מסוגלים לחשוב מחדש, להתרגל למהפכנות המחשבתית שלך. הם קובעים את עתידך. קובעים שהמסלול שבחרת לעצמך לא בשבילך. והם ימשיכו לחייך לעברך מדי יום.

כי זה לא אישי. זה אף פעם לא אישי. ואתה צריך לקבל את זה. לשמור פאסון, לחייך אליהם, כשאתה מכניס את חייך לקופסת הקרטון ויודע שכל מה שחשבת על חייך, אחרים חושבים שאתה טועה. והאחרים האלה להם יש את הכוח. להיות "צודקים". ולך אין. כי אחרי שעלית על המסלול, והורדת ממנו, אתה לא יכול לחזור אליו. הרי אין חור יותר קטן מזה שהיית בו.

ועכשיו? מה עכשיו? מסמרים ונוצות, מוכר נעליים, עבודה מזדמנת. בגילך אפילו את זה לא תעשה. אבל זה לא אישי. הדחייה הזאת שאומרת שאתה לא מי שאתה ואתה לא מי שאתה רוצה להיות. אבל זה לא אישי. ככה אומרים האנשים מהמשרד לידך. אז כן, אפשר לשים את כל החיים בקופסת קרטון קטנה ולהודות בתבוסה. אפשר גם לקחת אקדח ולהראות להם שאמנם זה לא אישי, ואמנם לך לא יהיו חיים, אבל גם להם לא.

אז עדכון קצר למה שכתבתי כאן.

הבנק השני שלנו, זה שנתן לנו 200 דולר על שפתחנו אצלו שני חשבונות, כל כך רוצה אותנו שהוא הציע לנו מבצע חדש ואוטומטי. על כל הקניות שנעשה באמצעות כרטיס הדביט שלו - כלומר כסף שנמשך מהחשבון - בחנויות הסופרמרקט, בקנית דלק ובבתי מרקחת נקבל אוטומטית 5% חזרה. המבצע בתוקף עד 1 באפריל ואת הכסף נקבל ב1 במאי. כך, יהיה לנו החזר של 5% על כל הקניות הגדולות שלנו.

הבנק הראשון שלנו ניסה להתחכם איתנו. באמריקה יש משהו שנקרא חשבון חיסכון. שם הכסף אמור לשכב בלי לזוז ולצבור ריבית. כרגע שער הריבית באמריקה הוא 0.1% שנתי, אחוז מדהים. אבל, כיוון שזה חשבון חיסכון אסור למשוך ממנו יותר משלוש פעמים בחודש. הבנק החליט שמשכנו 6 פעמים, ולכן גבה מאיתנו 9$ עמלה על יותר מדי משיכות. משיכה אחת הייתה בגלל שפתחנו חשבון חדש עם הבנק, לכן הלכתי לפקיד להתלונן. הוא הסתכל, שאל, בירר, הסביר שהחיסכון לא אמור לתפקד למשיכות ולכן הפעם הוא יוותר ויחזיר לי את 9 הדולרים, אבל שלהבא אדאג שלא יהיו יותר משלוש משיכות בחודש, כי הממשלה מפקחת על חשבונות החיסכון בבנקים ולכן הם מפקחים על הלקוחות. חייכתי באדיבות, והבנתי שלא רק באמריקה, גם בארץ צריך לזכור שהבנקים רוצים לעשות כסף ולכן צריך לדאוג לנסות שיעשו פחות, בעיקר לא על חשבוני.