חרונולוגיה חסרת חשיבות

לקראת סיום הבגרויות ותחילת העבודות והמבחנים האקדמיים, להלן מספר ממצאים על קורות הפסיק בימינו.

כידוע, פעם, הפסיק היה כלי להפריד קצת בין מלים ובין חלקי משפט שונים. הוא היה עושה זאת במגוון דרכים. הדרך המרכזית הייתה באמצעות הידבקות פסיכוטית למלה שלפניו, והשארת רווח אחד (בגלל היותו מצורע) אחריו.

אבל, לא עוד. כיום, לוחמים אנשים בכל רחבי הארץ למען שתי מטרות צודקות.

האחת, שחרורו של הפסיק. הגיע הזמן , אומרים אותם אנשים , שהפסיק יזכה לעצמאות , שכולנו , זכאים לה ומייחלים לה. אין סיבה , כך הם כותבים , שהפסיק יוצמד למלה . הפסיק הוא מספיק טוב . הפסיק יכול לעמוד לבד . לעולם כן תצעד לבד , הפסיק . על כן , הפסיק עומד לו בבדידות מזהירה , רווח אחד לפניו , רווח אחד אחריו , והוא עם לבדד ישכון . משל למה הדבר דומה , אומרים אותם טוענים , לישראל , שהיא כפסיק בעיני הגויים , אבל עוצמתה וכוחה רב לה לעמוד בבדידות מזהרת בין ים המלים והסימנים העוינים העומדים מסביבו . על כן , הפרידו , בין , הפסיק , לבין המלה שלפניו ואחריו .

לעומתם,טוענים אחרים,שאל לו לפסיק להמשיך להיות מצורע.הו לא,כך הם טוענים,הפסיק אינו מצורע.אין שום סיבה,נראית לעין לדעתם,להפריד בין הפסיק לבין הקיים סביבו.לעולם לא תעמוד לבדך,הפסיק,כך אומרים חברי קבוצה זו.בקמפיין אגרסיבי במיוחד הם קוראים,וחוזרים וקוראים,להצמיד,לחבר,לשלב,לקרב את הפסיק למלים סביבו.כי הפסיק,הם אומרים,הוא כמו עם ישראל.חייבים,אבל חייבים,להיות ביחד,לבד נפול,ביחד נקום,כך אומרים חברי קבוצה זו,ומחברים את הפסיק לכל מה שסביבו.

מובן ששכחתי שישנה גם קבוצה שלישית .תמיד ,כך אומרים ,צריך שלוש קבוצות .השלישית ,קטנה משתי קודמותיה ,מעצימה את הפסיק .חברי קבוצה זו רואים בפסיק ,הו הפסיק ,ראש וראשון לכל דבר .לכן ,הם מצמידים את הפסיק ,למלה ,כשהוא מופיע ראשון.

ואני? שמרן שכמותי, דבק, דווקאי ומדייק להקפיד להצמיד את הפסיק למלה שלפניו ולשים רווח אחד אחריו, כמקובל בחוקי העברית.

אגב, כך אני עושה גם עם רובם המוחלט של שאר סימני הפיסוק. אבל, זה רק אני, האחרים תמיד יודעים טוב ממני.

בנימה קצת יותר רצינית, אולי, לפני שמעניקים למנהלים סמכות לפטר מורים ומעמיסים על המורים עוד קצת שעות הוראה, אפשר ללמד את תלמידי ישראל כיצד יש להשתמש בסימני הפיסוק?

כשהולכים ברחובות ירושלים מפחדים לא להיקלע לשכונה ערבית.

כשהולכים ברחבות ירושלים נקלעים רוב הזמן לשכונות דתיות-חרדיות.

משום מה לא מפחדים מהשכונות הדתיות חרדיות. אולי בגלל שהאלימות שם כבושה היטב. היא כבושה בידיעה שאלוהים יעזור, שלא יעזור כלום, בסוף אלוהים יעזור, הכופרים ישלמו את המחיר, הכל יהיה בסדר. המשיח יגיע.

שוטטתי היום בשכונה שכזאת. אי אפשר לראות שם חילוני. החילוני המבקר שם אולי יזהה את דוכן הפיס השכונתי, אולם שאר המאפיינים של הרחוב חסרים. החנויות נראות מלפני שלושים שנה, הן לא התקדמו. מכולות קטנות זו בצד זו. הילדים ברחוב לצד הוריהם או לצד מבוגרים אחרים. המון ילדים יש ברחובות האלה. המון. כאמור, הבעיה הדמוגרפית, אם קיימת, היא לא מבחינת הערבים אלא דווקא החרדים הם אלה שעומדים לשנות את אופייה של המדינה.

כשהולכים ברחובות ירושלים אין במה להתגאות.

אולי לכן צריך שלפחות יום בשנה יצעד כאן מצעד גאווה.

(השנה מטעמים פרקטיים אפספס את המצעד, אולם כיוון שבמצעד לפני שנתיים נהרסו לי זוג הנעליים הכי טובות שלי, הרי שאהיה שם ברוחי).

עומד להיות עכשיו בערוץ עשר את משחק השלום. זה משחק שנועד לקדם את השלום.

ואני שואל, הא???

כל מיני אנשים אמרו שהכל יחסי, שהזמן הוא פונקציה של המהירות או אולי להיפך.

כל דברי החוכמה האלה לרוב נופלים על אוזניים ערלות כשמגיעים לכל מיני שיעורי נהיגה, קורסי רענון, קורסי נהיגה מונעת ונהיגה נכונה וכולי'.

בכל הקורסים האלה ובשיעורי הנהיגה האלה מתעלמים מחוסר החשיבות של מהירות מופרזת כגורם בתאונות. מהירות מופרזת היא גורם משני בתאונות דרכים. למרות זאת, בכל המקומות האלה מפתחים את האגדה כאילו מהירות מופרזת אינה מועילה כלל. הטענה לרוב הולכת כך: אוטו שנוסע מתל אביב לירושלים במהירות כך וכך מגיע שתי דקות יותר לאט ממי שנוסע כך וכך יותר מהר ממנו. המספרים משתנים בסיפורים, בדרך כלל אחד נוסע 80 ואחד נוסע 100 או משהו בסגנון. סיפורים אלה מופרכים והגיע הזמן להיפטר מהם.

בואו ניקח מקרה קיצון ומקרה הגיוני.

מקרה הקיצון מתייחס לאותו קטע אגדי, תל אביב-ירושלים. אגב, בסיפורים משתמשים בו משתי סיבות: האחת, הוא מאוד קצר (60 ק"מ), השני שרוב הזמן יש בו פקק ולכן אין כלל הבדל מי נוסע בו ובאיזה מהירות, הפקק יהיה אחיד לכולם. אבל בואו ניקח את הקטע הזה ונבחן אותו בשני מצבים. האחד, מצב פנוי, בו אדם נוסע במהירות האפשרית (לא על פי החוק), אזי נניח שהוא נוסע במהירות ממוצעת של 120 קמ"ש. אגב, אגדות מספרות שמהירות שכזו אפשרית בהחלט בקטע נסיעה זה. חשבון פשוט אומר שהנסיעה תארך בסביבות שלושים דקות (60/120). מובן שנסיעה במהירות ממוצעת 90 קמ"ש (המהירות הפחות או יותר חוקית כיוון שזה משתנה בחלקי דרך שונים) תארך 40 דקות. כלומר, הבדל של 10 דקות, לחלופין של 25% בזמן הנסיעה. אם תראו לי תחום בו אפשר לקצר זמן ב-25% בכזאת קלות, אשמח לשמוע.

טוב, זוהי דוגמא מופלצת תטעננה. זוהי דוגמא בלתי אפשרית, תטעננה.

בואו ניקח קטע כביש מעט ארוך יותר ונבדוק אותו בתנאים מציאותיים קצת יותר. נרחיק את נסיעתנו. ניסע מירושלים לחיפה. אתייחס כאן רק לקטעי הכביש בין שתי הערים: כביש מס' אחד > כביש מס' 6> כביש 65 לכביש 2> כביש 2.

ננסה לעשות זאת מהירות חוקית לעומת מהירות אפשרית:

כביש                מרחק   מהירות אפשרית    מהירות חוקית

1                       30 קמ   120 קמש            90

6                       90         150                   110 קמ"ש

65                     20         110                   90 קמ"ש

2                      45          130                   90 קמ"ש

עכשיו אפשר לבדוק ממוצעים וזמני נהיגה - עמודה שניה לעומת שלישית ולעומת רביעית:

על פי המהירות האפשרית               על פי המהירות המותרת

 0.25   שעה                                 0.33 שעה

0.6 שעה                                     0.81 שעה

0.18 שעה                                   0.22 שעה

0.346 שעה                                 0.5 שעה

ולסיכום, נסיעה על פי המהירות האפשרית תיקח 1.376 שעות בעוד נסיעה לפי המהירות החוקית תארך: 1.86 שעות. הפער עומד על מעט פחות מחצי שעה, על נסיעה של כמאה וחמישים קילומטרים.

עכשיו נעבור לטיעון שהופך את הנסיעה המהירה להגיונית הרבה יותר. נשכח מטיעון העלות והיעילות הכלכלית כשאנו מתייחסים לזמן, כלומר החיסכון בזמן של הנהיגה המהירה, שכפי שהראיתי משמעותי מאוד.

הטיעון הזה אומר כך: ככל שאדם נוהג יותר, כך הסבירות שלו להיות מעורב בתאונה עולה. סבירות זו אף עולה בקשר לא ישר אלא בקשר גיאומטרי - ככל שאדם נוהג יותר זמן הסיכוי שלו להיות מעורב בתאונה עולה הרבה יותר מהעלייה בזמן הנהיגה שלו, זאת ממגוון גורמים כמו עייפות וכו'. מכאן, ככל שנקצר את זמן שהייתו של אדם בנהיגה ובכביש, נחסוך בתאונות. מכאן, רצוי לעודד אנשים לנהוג במידת המהירות האפשרית. החוק במקרה זה עומד ביחס הפוך להיגיון.

אבל נמשיך לנסוע על פי החוק. כמובן.