חרונולוגיה חסרת חשיבות

לפעמים אני מצליח להשתמש בה. היא הולכת גם יד ביד עם ציניות, יהיו מי שיאמרו. האדם שאומר הרבה פחות ממה שהתכוון. לפעמים הוא אומר אפילו את ההיפך ממה שהתכוון. אבל הפעם נתרכז בזה שאומר מעט. מחזיק מעט אבל אומר הרבה.

"אבל למה אתה צועק עליי" נאמר. ואני דיברתי בקול רך ושקט. גם זו צורה של אנדרסטייטמנט. התוכן של הדברים נשמע כמו צעקה, אבל הצורה הייתה של דיבור רגיל. המסר צעק, הטון היה רגוע. זאת לעיתים חוכמה די גדולה להשתמש באומנות זו. פעם ידעתי להשתמש בה יותר.

מה שמטריד אותי זה היעדרה של אומנות זו ממקום זה. טוב, אולי אני מגזים. אני לרוב מגזים. גוזמאי שכמוני. אבל, הבולטות היא זו שבולטת יותר כאן. אוברסטייטמנט הוא זה שמשיג יותר תגובות פה. אני חושב שזה ברור. זה משתלב יד ביד עם ההחצנה הפראית שיש פה. הכל בחוץ, הכל גלוי, הכל לעיני כולם. אז איך משהו עדין, רך, מופחת ייצור אפקט? הוא לא ייצור אפקט. המדיום והכתיבה פה מאבידים את היכולת של הדיבור הרך, המאופק, השקט, הסולידי. אתה רוצה תגובה, תזעזע. טוב, זה לא רק פה. זה גם בחיים. המגע הרך עושה רושם מאבד את מקומו לפראיות. הלכה הרומנטיקה אתן אומרות. (הלכה האירוטיקה לטובת הפורנוגרפיה? די מובן מאליו, מי כמוני יודע.) כן, אבל איתה הלך משהו חשוב הרבה יותר, היכולת להשתמש באנדרסטייטמנט. המגע הרך הוא האנדרסטייטמנט של הרגש. שניהם נעלמים. והמקום הזה פה תורם לכך.

אגב, אם אתן שואלות מה בעצם אני אומר, התשובה פשוטה. כלום. אני לא אומר כלום.

כן, מישהו אמר לא מזמן דבר די יפה. שתיקה היא כמעט תמיד אירונית. אנדרסטייטמנט הוא דווקא לא אירוני. הוא מדויק, עדין, שברירי, מעט המחזיק מרובה. האין זה הזיקוק של הרגש?

כל מה שאני לא יכול להיות.

כי אחרת, איך לכל השדים והרוחות, לחלופין, לאלף עזאזלים, תגבנה?

tשו כוחותי (עד כדי כך שאיני זוכר אם תשו או טשו, אני חושב שהראשון). כן, אני מותש. כנראה שזה בת'. כבר כמה ימים זה ככה. נכון, יש לי איזה ארבעה פוסטים כתובים שעוד לא פרסמתי. והיום הצלחתי סוף סוף לכתוב את הפוסט של הפרומו שעשיתי פה שלשום. אבל אין לי כוח. אז כדי ליצור לחץ מהקהל, החלטתי פשוט לתת את הכותרות של הפוסטים שצריכים להיכתב. ואולי, יהיה לנו טוב שיהיה חם על הירח. אז ככה:

(כאמור היה את כוחה של שורה שנכתב סוף סוף רע מאוד היום)

המדריך לכתיבת מודעה באתר היכרות (לא צריך להרחיב מה ייכתב כאן)

עננה (בעקבות ההשראה)

תמונה גדולה מדי (מקרה אמיתי)

טוב האם הם ייכתבו אי פעם? לא ברור. אחד הפוסטים הראשונים שפירסמתי פה היה של מה אני רוצה לכתוב. היו שם כמה כותרות של פוסטים, אחד מהם היה בראשית, השני היה דוד ויהונתן. שני פוסטים אלה לא נכתבו. על דוד ויהונתן אני עדיין רוצה לכתוב מדי פעם. בראשית, כבר מזמן שכחתי מה נתכווונתי לכתוב בו. מובן בגילי. אז כן, שבת שלום.

לכל מיטה מוצמדים מספר בלונים. על הראשונה שניים, על השנייה שניים, ועל השלישית חמישה.

הבלון האחד על המיטה הראשונה הוא כזה עם דמויות מצוירות של הוורנר ברוס עם גב מוכסף. הבלון השני הוא בצורת דג ענק וגם הוא עם דג כסף. סוג הבלונים שממלאים בהליום והם עפים להם להנאתם. גדולים, צבעוניים ויפים.

הבלונים על המיטה השנייה סטנדרטיים יותר אך מוטבעים עליהם, עוד לפני מילואם באויר, מיני מילים כמו "Love" וkisses".

הבלונים על המיטה השלישית פשוטים. חלקים ועליהם הוסיפו בכתב יד בלורדים כל מיני ברכות.

סביר שלמרות שהם חמישה, חמשת הבלונים על המיטה השלישית זולים יותר משני הבלונים על המיטה הראשונה.

סביר שהמשאבים שהושקעו בבלונים מעידים על כמות המשאבים שיושקע בכל אחד מנשואי הבלונים.

כשטיילנו במוזיאון הן סיפרו לי על ההחלטה החדשה של לימור. שרת החינוך. בכל כיתה תהיה תמונה של הרצל. הרעיון פשוט, התמונה תתרום להנצחתו של הרצל. חשבתי על זה קצת ושאלתי איך זה בעצם שלא מנציחים אותי? הרי אני הרבה יותר אטרקטיבי מהרצל. לא רק שאני נראה הרבה יותר טוב, אין לי זקן מטופש, למרות שהיה לי. אני חי! ואני גם יכול לספר על עצמי כלומר לעשות

Show and tell

בניגוד להרצל שמת כבר די הרבה זמן. גם חיי הרבה יותר ציוניים משלו, העוכר ישראל הידוע. אני גם לא הולדתי שום ילדים סכיזופרניים ופסיכים באופן כללי (עדיין), (ועם קהילת נפגעי הנפש, הסליחה, אני לא משמיץ אתכם אלא את הרצל). ובכלל מעלליי רבים מאלה של הרצל.

הרי כבשתי את העולם מהפיליפינים עד לוס אנג'לס, שלא נדבר על הפיליפינים שכבשתי בלוס אנג'לס. יותר נכון פיליפיניות שכבשתי בלוס אנג'לס, והפיליפיניות שכבשתי ביוון. בכלל יש לי משהו עם פיליפיניות עושה רושם. (טוב, ההיסטוריון יטען כאן שהכיבוש מפוקפק אבל כפי שלימדונו החכמים האינידיאניים, לא הורסים סיפור טוב בגלל האמת, מצוטט בRosen, 1988) על כל אלה, אוכל לספר. והתמונה תהיה הרבה יותר טובה, אפילו יותר טובה מזאת במקומות אחרים פה.

כן, לדעתי, מן הראוי לפתוח מפעל להנצחתי. כן, אני חושב שזה מה שאעשה, אפתח עוד איזה בלוג אולי להנצחתי. מזמן לא פתחתי איזה בלוג, זה חסר לי. ואל תגידו לי שמנציחים אנשים רק אחרי שהם מתים.

That’s the fucking problem with this country!

כל הזמן עסוקים בלהנציח את המתים במקום את החיים. אז אני החלטתי אני מעכשיו מנציח את החיים. את עצמי, בתור התחלה, והרי אני בן אדם דגול.