חרונולוגיה חסרת חשיבות

בהליכה ביישובים מנומנמים יש הרבה מהכרת מציאות אחרת.

וכך, טיילתי ביישוב שאם הייתי בו בעבר, הדחקתי זאת. הלכתי לפי תומי, בשקט, בשלווה, כהרגלי בקודש. הגעתי למרכז הישוב, על הכביש הראשי בו הלכתי. משמאלי (או אולי ימיני, כבר איני מבדיל בינהם, ולא, לא שכחתי את ירושלים) עמדה הצרכניה, היא עמדה שם אחרי שחלפתי על פני בית העם. מולה היה עוד איזה בית עסק, ועוד אחד. ועל הכביש היה שלט, כחול, לא גדול במיוחד. כותרת השלט הייתה "הסליק". השלט הסביר את ההיסטוריה של המקום.

היישוב הוקם ב-1936, חודשים מספר לפני הפרעות. בעקבותיהן, החליט היישוב להגן על עצמו, וקנה לעצמו נשק. אולם, השולט הבריטי (האכזר, האנטישמי, והאנטי-ישראלי, אם יורשה לי להוסיף) אסר על החזקת אמצעי לחימה ביישובים. לכן, היישוב החליט על חפירת סליק (מנהרה או אולי מחבוא בעברית בת זמנינו) להסתרת אמצעי הלחימה. כדי שהשלטונות לא ימצאו את אמצעי הלחימה, חפרו את הסליק מתחת למבנה הציבורי הראשון, בו רוכזו גן הילדים, הצרכנייה והמרפאה (מכאן מקומו במרכז היישוב). כך, הוחזקו אמצעי לחימה, מפחד השלטונות, מתחת לאדמה ומתחת לבית ילדים ובית חולים.
קצת אחרי שחזרתי מהטיול הקצר הזה, החרידה אזעקה את שמי אותו יישוב מנומנם בו שהיתי. הטיל של החמאס (אותו אויב אסטרטגי אכזרי במיוחד, שמאז ימי עכברוש או אולי אחשורוש לא קם לנו רע ממנו), יורט על ידי כיפת הברזל. ורק אני חשבתי, האם הטיל שיורט הוחזק מתחת לאדמה, מתחת לאיזה בית ילדים, צרכניה, או אולי מרפאה, מפחד השלטונות? ואם כן, האם צדק צהל כשהחריב את אותו בית ילדים, צרכניה, או אולי מרפאה על מקצת יושביה (אחרי שהם סרבו להתפנות משם, כשהתבקשו לעשות כן כל כך יפה!)?
אולם אז, מיד, בלי מחשבה שנייה או שלישית, מחקתי מחשבות אלה ממוחי, כשם שעושים כל הישראלים כיום, כשהם שומעים מחשבה ביקורתית כלשהי. הרי אסור לפגוע בקונצנזוס הנדיר המתקיים כאן, ודאי אסור לחשוב מחשבות כנגדו, בטח ובטח לא כאלה העושות הקבלות בינינו (הצודקים תמיד) לבינם (האויב האסטרטגי האכזרי ביותר מאז ימי עכברוש או אולי אחשוורוש). וכך, חזרתי לשגרת החירום בה מתקיימת המדינה הזאת מאז לידתה, שמח, מאושר, בלב הקונצנזוס, ובלי שמץ של ביקורתיות או מוסר.
אכן, בהליכה ביישובים מנומנמים יש הרבה מהכרת מציאות אחרת. מזל שכבר אי אפשר למצוא יישובים מנומנמים במדינת ישראל. כך, המציאות אינה משתנה ואינה יכולה להשתנות כאן. שגרת חירום.

אז לכבוד השלום שינחת עלינו מיד לאחר צוק איתן, החלטתי שוב למחזר חומרים. ומה? רק לפוליטיקאים ולצבא מותר למחזר מבצעים? מטרות? הצלחות? נצחונות? לא! גם לי מותר למחזר. בשינויים קלים, מאחד הנצחונות הקודמים שלנו.

היא צרחה שוב ושוב.

"אנחנו במלחמה. אתם חייבים להקשיב לי."

"אנחנו במלחמה. אתם חייבים להתנהג טוב כלפי האזרחים."

"כבר עשרים שנה אני ככה. אנחנו במלחמה. תראו קצת התחשבות."

וכך היא ממשיכה. מרעידה את כל השכונה בצרחותיה. המלחמה חוזרת בכל משפט רביעי או חמישי שלה. הטרוניה שלה מתעצמת. עולה ויורדת. כמו אותן אזעקות במהלך המלחמה.

אולי בניגוד למצופה, יש היגיון בדבריה. אנחנו במלחמה. בזמן המלחמה אין שוטרים ברחובות לאכוף את חוקי התנועה.

עכשיו אולי המלחמה נגמרה. פתאום יש שוטרים שרושמים דוחות. האזרחים עדיין לא רגילים לכך. אז היא ממשיכה לצרוח:

"אנחנו במלחמה. אנחנו במלחמה. אתם חייבים לא לרשום לי דוח."

היא לא עצרה בעצור. או שכן עצרה בעצור. העיקר שאנחנו במלחמה.

כאילו שישראל עצמה כמדינה מאמינה בלעצור בתמרור עצור (בקו גבול, בהרג אזרחים, או בקווי מוסר כלשהם). ומכאן, טרונייתה של אותה אזרחית, שלא עצרה בעצור, מוצדקת עשרת מונים.