|
מעשה בתוכי
מותה בטרם עת של אחותי העלה מעל פני השטח זכרונות ישנים, שנקברו תחת הקילומטראז' הרב ורצף האירועים היומיומי הבלתי-אפשרי. היא לעולם היתה בעניין של ביחד, אהבה את המשפחתיות ורצתה שנהיה כולנו ONE BIG HAPPY FAMILY. לצערי, משקעים רבים מנעו מכל שאר חברי המשפחה את היכולת להרגיש כך. עכשיו שהיא כבר איננה, אין יותר צורך להעמיד פנים. זה מאפשר לי להיזכר בדברים שניסיתי לשכוח ולקבור, ואולי אפילו לנסות ולהתמודד איתם, ממרומי האולימפוס של פרספקטיבת הזמן.
דיסקליימרצ'יק: הסיפור הבא הוא טרגדיה אישית. אני מודע לכך ש 80% מילדי העולם לא ראו נורה נדלקת בחייהם, והיו מתים לכוס מים בלי דרעק בקרקעית. אבל לא אני. אני גדלתי בגבעה הצרפתית, צפון ירושלים.
הבה ננסה לתאר את תמונת העולם באותם הימים: שנות השמונים. אין פלאפונים, אין פלייסטיישן. מסכי מחשב הם מונוכרומטיים. הכפר הגלובלי עדיין לא קיים, בשביל לקיים צ'אט כתוב יש להצטייד במעטפות ובולים. ג'ורג' מייקל נשבע שהוא לעולם לא ירקוד יותר.
הייתי ילד חנון. תחביבי העיקרי היה מטוסים. הייתי בחוג תעופה וחלל, שבמהלכו כתבתי איגרות אויר בנוסח קבוע למחלקת יחסי הציבור של חברות אמריקאיות שייצרו מטוסים וקיבלתי מהן תמונות של מטוסים. היה לי אלבום שבתוכו אספתי את כל התמונות, והייתי מחליף אותן עם חברים חנונים אחרים. לבר-המצווה קיבלתי כמעט כל ספר שיצא בעברית על מטוסים. הייתי מנוי לבטאון חיל האויר, שאת הפוסטרים שלו תליתי על הקירות בחדרי.
כחלק מהתחביב, הייתי חניך פעיל בגדנ"ע אויר. הייתי בונה טיסנים מעץ בלזה, וכשאלו היו גמורים, הייתי צובע אותם ומנסה להטיס אותם. בחופש הגדול שבין כיתה ח' לט' יצאתי עם עוד כמה חברים לקורס קיץ של שלושה שבועות מטעם הגדנ"ע בבסיס חיל האויר אי-שם, שבמהלכו בניתי טיסן מתקדם, שכמובן התרסק בהטסה הראשונה.
כשהייתי בכיתה ט' התחילו החברה' להתעניין בטיסנים ממונעים. חנות הטיסנים במרכז כלל בירושלים היתה האשראם. היינו עולים לשם באוטובוס פעם בשבוע, נסיעה של חצי שעה שבאותם הימים נראתה לי ארוכה מאוד. היינו מכינים רשימת שאלות לפני כל מסע, שואלים ומתעניינים, קונים דבק בלזה ופלטות עץ. חסכתי את דמי הכיס שלי, שקל ישן לשקל ישן, כדי לקנות את כל הרכיבים הדרושים לבניית הטיסן הממונע הראשון. הטיסן שרציתי לבנות היה טיסן מונחה כבלים מדגם "תוכי". מדובר בטיסן שיש לו כנף רחבה, והוא מחובר למנוע קטן. ההטסה שלו מאוד אנאלוגית – הטיסן מחובר לכבל שמוחזק על ידי המפעיל. המפעיל מסתובב במעגלים, חיוך אוילי נסוך על פניו, ושולט רק בגובהו של הטיסן. כאמור, לא משהו מסובך במיוחד, אבל לילד בגילי היה מדובר במטרה נשגבת, גם בגלל עליית המדרגה במורכבות הבנייה וגם בגלל האילוצים הכלכליים.
לקח לי כשלושה חודשים לגרד את כל הכסף הדרוש. בכל פעם שהיה לי ביד סכום שהספיק לקנות חלק אחד, הייתי קונה ומרכיב אותו. החלק היקר ביותר בכל הסיפור היה המנוע. אני זוכר שקיבלתי החלטה ש"בשבילי רק הטוב ביותר" ולכן העדפתי להשקיע יותר ולקנות מנוע 0.49 סמ"ק במקום מנוע מצ'וקמק של 0.22 . לצורכי המחשה, נפח המנוע הוא בערך כגודל קוביית שש-בש. לאוטו קטן יש מנוע שיכול להכיל את מנוע ה BLACK WIDOW שלי 2000 פעם.
אני זוכר באיזו התלהבות נכנסתי לחנות הטיסנים, הנחתי את כל הכסף שהיה לי בעולם על הדלפק, וקניתי את המנוע. ניצחון. כשהגעתי הביתה, מיד הוצאתי את המנוע מהקופסא וחיברתי אותו לקידמת הטיסן. נראה טוב, התוכי שלי. מאושר, החזרתי את המנוע לאריזתו (שלא יתלכלך) וחיכיתי ליום שבת, לעשות למנוע הרצה. הרצת מנוע היא שלב הכרחי לפני שיוצאים להטסות. יש לוודא שהמנוע פועל כמו שצריך ולא מקרטע.
ביום שבת, חיברתי שוב את המנוע לטיסן ויצאתי למרפסת הבית. בזהירות רבה, חיברתי את הסוללה לחלקו העליון של המנוע. נטלתי את המזרק והזרקתי מעט דלק לפתח הבוכנה.. ענדתי את כפפת העור על ידי וסובבתי את קפיץ המדחף. לאחר מספר נסיונות המנוע תפס, וצרצור נעים של מנוע קוביית שש-בש מילא את הגבעה הצרפתית. שמח ומאושר, פתחתי את מצערת המנוע ותכננתי להמתין עד שייגמר מלאי הדלק במנוע (כדקה וחצי) ולסמן את הרצת המנוע כהצלחה רבתי.
את מה שקרה לאחר מכן אני זוכר במעורפל. כמו שאמרתי באין-ספור משפטים בהם נשפטתי בצבא, אני מודה באשמה אבל לא מודה בעובדות. הפרטים לא בהכרח נכונים, אבל התוצאה היא אותה התוצאה. בעודי אוחז בטיסן (שלא יעוף, חלילה) יצא אבי בסערה מהבית. אני זוכר שהוא ביקש ממני בצעקה עצבנית לכבות את המנוע. אני זוכר שהסברתי לו שאי אפשר ושצריך לחכות שהדלק ייגמר. אני זוכר שהוא חטף את הטיסן מידיי. אני זוכר שהוא דרך עליו בכוח. אני זוכר שהוא עשה זאת שוב ושוב עד שהמנוע דמם, ועימו עולמי.
רצתי לחדרי, בוכה ושבור. אני זוכר שהתבאסתי מעצמי, נער בן 15 שבוכה כמו ילד. השאלה היחידה ששאלתי את עצמי היתה "למה?" . נכון להיום, עדיין אין תשובה לשאלה הזו.
מאז אותו היום לא שבתי להתעסק בתחביב התעופה ומצאתי את דרכי בחיים בכיוונים אחרים.
למשך המון שנים שכחתי, אבל לא סלחתי. ולא אוכל לסלוח. המחשבה על אב שרומס בשרירותיות וברוע לב את חלומות בנו במקום לתמוך בהם לא מאפשרת סליחה. האמת היא שקברתי את הסיפור למשך יותר מ- 15 שנים, ונזכרתי בו רק לאחר מותה של אחותי, במהלך שיחה עם אחיי, שיחה שבה עלו סיפורים קשים מכל הפיות. מאז אני מספר אותו לכל מי שלומד טיפה להכיר אותי, מתוך מחשבה שהפנמתו לא הועילה לי בשום דרך, אז אולי הוצאתו לאויר תעזור להתמודד איתו טוב יותר.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לישרא, שסיפק במה שמאפשרת לי לבטא את שעל ליבי, ולהוריי שהביאוני עד הלום.
האירוניה הגדולה ביותר בכל הסיפור הזה, מבחינתי, היא שקרוב-לוודאי שהייתי מרסק את הטיסן בהטסתו הראשונה. חוסר הקואורדינציה שהיה מנת-חיי באותם הימים היה מחייב ריסוק מהיר, אבל כך לפחות הייתי זוכה להטיסו, ולו רק לרגע, והוא היה נהרס תחת ידיי האוהבות.
N
| |
מצאתי את עצמי לאחר שיטוטים בארבעים ארצות, ובכל יבשת אפשרית בתבל (למעט אנטרקטיקה), כולל אתנחתות לצרכי עבודה במצרים, יפן, תאילנד, אינדונזיה, מלזיה, סינגפור, אוסטרליה, ניו זילנד וארה"ב (מכירות ברוב הארצות. באוסטרליה עבדתי בתחנת דלק, במפעל לבלונים ובנקיון דיסקוטק. בניו זילנד קטפתי מישמשים ודיללתי תפוחים) אני שמח לציין שסוף סוף מצאתי את עצמי. וכל זאת בהשראת שרה הצדקת.
לא מאמינים? גגלו בעצמכם: עכשיו אני מבסוט מהקקטוס
שבוע טוב
N
| |
לדף הבא
דפים:
|