ירושלמי בהוליווד
It's my party and I'll cry if I want to |
| 2/2005
 והעולם הופך לשקשוקה *
דודו גבע.
אני מעריץ גדול כבר הרבה שנים. ידידתי הטובה שולחת לי את השער האחורי של עיתון העיר, "הברווז" היה תלוי בשירותים כתערוכה מתחלפת, שהייתי מעדכן אחת לכמה זמן. אמנם אין לי את כל הספרים, אבל קראתי את רובם (ומדובר בכמות נכבדת מאוד) , ואני נוהג לחזור ולקרוא אותם שוב. תמיד מתחבאת עוד איזו פנינה או הלצה שלא קלטתי בפעם הקודמת בטקסט. הומור גבוה והומור ירוד גרים זה לצד זה כזאב עם כבש. תמונה של קיבוצניק עם כובע טמבל מזיין כבשה על רקע אידילי של קיבוץ, עם הכותרת הזועקת מה לא בסדר בתמונה והתשובה (במהופך) שהרוח מזיזה את הדגל ימינה אבל העשן מהארובה עף שמאלה (מדובר בשני פרטים חסרי משמעות ברקע).
בדיוק אתמול נוצרה סיטואציה שבה ציטטתי את דודו גבע, שוב. ההקשר: נסיונות לסתום חורים בקירות. איך: להשתמש בחומוס תל-אביבי, כמו אהלן וסהלן (צמד הבלשים הירושלמיים שכיכבו בסדרת קומיקס שפורסמה במקומונים בשנות השמונים. אגב, המפגש הראשון שלהם עם חומוס תל אביבי הוא טראומתי, אהלן נזכר בילדותו ואיך אימו היתה מגישה לו את זה, אבל קוראת לזה קוואקר. בהמשך הם מצילים את העולם מפצצת החומוס של כנופיית החומוס).
וכמו כל אמן גדול, הוא היה אנטי ממסדי, אנטי חברתי ופשוט אנטי. אבל היצירה שלו היא בעיניי על-זמנית, אקטואלית, מחאתית ומחוכמת. שלא לדבר על מצחיקה ובועטת.
(אני יודע שזה לא ברווז, אבל זה הכי דומה שיש לי)
* - מה שאומרים המדענים לנשיא ארה"ב ביל קלינטונג שיקרה אם לא ישתלטו על הגודזילות במתקן האטומי אפסילון ("רב-שאנן נגד בנו של גודזילה", סיפור הרפתקאות מסעיר לזקן ולצעיר)
יום טוב
N
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
