מלאך בלי כנפיים

"היא נחמדה?", הדודה הספק סכיזופרנית והללא ספק משוגעת שלי שואלת בתמימות.

"היא לא", אני מחייך לעצמי כשאני מדמיין אותך שותה את הבירה שלך ומטה את הראש שלך הצידה בחצי חיוך.

אני מנסה להתרחק ולשכוח אותך - אבל הקיום שלך שזור לתוך הקיום שלי ואני לא מצליח למשוך את עצמי להתנתק.

חסמת אותי בווטסאפ - מניח שזה לטובה כי אחרת שוב הייתי שולח לך הודעה, שוב היינו שוכבים ושוב היה נשבר לי הלב.

אז אני נכנס לבלוג שלך.

ולמרות שזאת לא הפעם הראשונה - אף פעם לא רציתי שתעלמי לי מהחיים.

הדמעות נחנקות לי בעיניים, שוב.

אני מתגעגע אליך. אליך הישנה.

אליך שהייתה אלכוהוליסטית שמחה, אליך שהייתי מכין לך קפה כדי שתוכלי לשרוד את המשמרת, אליך שהיית חטובה, חייכנית וקצת רעה.

היום רק מעט נשאר ממך... XXX לפי ההגדרות שלך.

לדעתי אפילו פחות...

אני תמיד אוהב אותך.

אבל נשאר ממך בכלל משהו?!