בין הנסיעות האינסופיות שלי לשם ובחזרה באוטובוסים,קפצה לראשי מחשבה.
(ואמן שזו הייתה מחשבה מהסוג הזה שג'יי קיי רולינג קיבלה לפני כמה שנים.
מחשבה שגרמה לה לכתוב ספרים שריתקו מיליונים, והכניסו כמה מיליארדים לחשבון הריק שלה.
אבל לא, זו הייתה אחת מהמחשבות האלו שלא באמת נותנות לי משהו, רק עוד הבנה קטנה נוספת עד כמה שהאדם בעצם מתנוון עם גדילתו).
אני לא יודעת למה, אבל באוטובוס אני תמיד מגיעה למסקנות לגבי החיים, מסתבר שהאוטובוס מעורר בי את האני הפילוסופי שלי שגורם לי אשכרה לחשוב מה קורה בעולם הזה לעזאזל.
ובנסיעה מסוימת פתאום מצאתי את עצמי חושבת על האהבות השונות בחיים שלי,
מה שהוביל אותי דיי מהר למסקנה שחשיבות האהבה יורדת ככל שגילנו עולה ואנחנו מפסיקים לראות בה משהו הכרחי.
אתם לא תמצאו ילדות בכיתה ז' שזורמות ויוצאות עם בחורים רק כי הן מקוות שאולי הן יתחילו להרגיש אליהן משהו.
הכל ברור כשאנחנו קטנים וצעירים יותר, קודם באה האהבה הלוהטת והאינסופית שגורמת לך לכתוב את אותו השם על כל דף במחברת שלך...רק אחר כך מעיזים בכלל לדבר עם הבן אדם, ואם נהיים ביחד זה האושר הכי גדול בעולם.
כשאנחנו גדלים קצת, בתחילת מערכת יחסים השאלה אפילו לא עולה בכמה חודשים הראשונים, ורק כשסוף סוף מכירים את הבן אדם, ועושים כל דבר שאפשר לעשות ביחד...האהבה מופיעה ואפשר להודות בה ובעצם האהבה פה בכלל לא מה שגורם לשני אנשים להתמזג.
אצל מבוגרים זה ממש לא נהיה יותר פשוט, השאלה של האם זו אהבה אמיתית עולה רק עם הופעת איום החתונה.
אני יודעת שיש דרכים לסתור את איך שאני רואה את זה, אבל באותם רגעים באוטובוס כל מה שאני מצליחה לראות הוא עד כמה שהצורך הזה באהבה בחיים שלנו הולך ונעלם למרות שההשתוקקות שלנו אליו רק הולכת וגדלה.
בחורות שאם הן לא מתאהבות בטירוף בבן אדם לא יסתכלו עליו בכלל בכיתה ז', יכולות לבלות שנים עם בחור שנוח להן איתם אבל אין שום אהבה לוהטת ובוערת כעבור כמה שנים.
וכל זה משאיר אותי תוהה אולי אפשר לוותר על כל הרעיון האהבה כבר עכשיו, כי כנראה שבכל מקום היא תמצא דרך להרים את הראש המכוער שלה אם יינתן לה הזמן.
יעל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
