אבא של מנשה

עכשיו אנחנו יודעים שמנשה זה גבר, לא גברת. ועוד איזה גבר. אבל על כך בהמשך...

לפני עשרה ימים עברנו את הסקירה המוקדמת באולטרה-סאונד. לכבוד האירוע נסענו עד למרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, כדי לעבור את הבדיקה אצל הפרופסור, שעליו שמענו שירי הלל ושבח. אפילו הגניקולוג של אמא של מנשה אמר שהוא שלח את אשתו אל הגורו מחיפה כדי לעבור את הבדיקה. סיפרו עליו שהוא רואה הכל, אפילו את הפגמים הכי קשים לגילוי. טוב, אז נסענו לחיפה.

בשורה התחתונה הכל עבר בשלום. למנשה יש כל האברים הדרושים והכל נראה תקין.

עמדתי שם מאחורי הפרופסור והבטתי במסך הקטן. הפרופסור עבר דבר-דבר, תוך שהוא מחליף הערות מקצועיות עם אמא של מנשה (שהיא כזכור רופאה בעצמה) וטובל את המידע בבדיחות קטנות (שאותן הוא סיפר ביבשושיות). תחושת ההקלה לשמע המלים "תקין" ו"בסדר" היתה נפלאה. לחלוחית הציפה את עיני. סבב נוסף של חרדות עבר בשלום.

לראות את הלב של בני לעתיד פועם, את הדם זורם פנימה והחוצה מליבו הקטנטן, את עמוד השדרה על כל חוליותיו, את כף רגלו הזעירה עם בהונות זעירות עוד יותר, את צדודית פניו עם העיניים, האף והסנטר, את אונות מוחו (שמחולק כראוי), לשמוע שהכבד, הכליות, הקיבה והריאות נראים תקינים (גם אם אין לי מושג איך הם אמורים להיראות), לדעת שהכל בסדר. איזו תחושה נפלאה.

לבסוף ראינו גם את ההוכחה לזכרותו של מנשה, מזדקרת בגאון בין רגליו. זה צץ ככה פתאום על המסך. לרגע עוד שאלתי אם זה מה שאני חושב שאני רואה, אבל רגע אחד אחר כך לא היה ספק. לאמא של מנשה לקח עוד רגע להבין.

פתאום אי-הבהירות ואי-הוודאות לגבי הצאצא התפוגגו בבת אחת. פתאום היה ברור שזה בן. פתאום כבר אין סימן שאלה. יש סימן קריאה!  קשה לי להסביר את התחושה. קשה מאוד להתייחס לעובר כאל זכר ונקבה במקביל. אני לא מכיר מישהו שהוא גם וגם. קל יותר ברגע שיודעים מה זה - בן או בת.  פתאום אני יכול לדמיין אותו כילד, כאדם, לא כעובר ללא מגדר.

לרוב חברינו נולדו בנות ב"סיבוב הראשון". אמרו לנו שזה קל יותר עם בת בכורה מאשר עם בן בכור. אבל אצלנו זה יהיה אחרת. אולי קשה יותר, מי יודע. אבל מרגע שנפל הפור זה כבר לא משנה. אמא של מנשה אומרת שממילא זה אני שקבעתי את מין הילוד...  (גם נחסך המשך הויכוח איתה על שם לבת)

העיקר שהוא בריא ושלם ותקין ושאין שום חשד לשום דבר חריג. זה הכי חשוב.

 

בסוף השבוע הצגנו את סרט הוידאו של הבדיקה למשפחה הקרובה. הסבים והסבתא הביטו בסרט בעיניים כלות, נפעמים מהמראה.

דודה של מנשה וגם הבת-דודה דרשו לוודא שהשם "מנשה" לא יישאר גם אחרי הלידה. סבא של מנשה (מצד אמא) דווקא משתעשע ברעיון שלילד ממש יקראו "מנשה". טוב שיש להם במה להתעסק.

בינתיים אמא של מנשה ואני צריכים להתחיל לחשוב ברצינות על שם לבן. רעיונות?