יושבת על אדן החלון ומסתכלת החוצה, רואה אנשים עוברים ברחוב טרודים בעצמם ומאושרים בחלקם. ואולי לא, לא יודעת, לא באמת מתעניינת..
כמו האריה השולט, שמביט בעצלתיים בלביאות שסובבות אותו, צדות בשבילו, מטפלות בצאצאיו, ומספקות אותו בכל הנוגע לרצונותיו המיניים. הו. איזה עולם נפלא.
העט נופל מהיד והמבט עוקב אחריו עד שהוא מתנפץ על רצפת הרחוב.
הו. כמה כואב. עולם אכזר.
ואז מישהו דורך על העט, והצליל הנורא הזה של השבירה נשמע כלכך בהיר וכלכך צלול עד שזה מפחיד לחשוב כמה הוא מקביל לצליל של הלב הנשבר.
הו. כמה נורא.
שורה ממחזה של שייקספיר עולה במחשבה, כמו עולה באוב.. המלט, מחזה נפלא, לקראת אמצע ההצגה, או כך נדמה.. אולי בסוף.
"נופל מחוץ לווילון – 'הו! נרצחתי!' נופל ומת.
החלפת סצינה."
סימבולי עד פחד.
רצח אולי היא לא המילה המתאימה פה בדיוק. אבל היא מספיקה. היא מכסה את מה שיש להגיד, שזה לא כלכך הרבה וזה כבר אומר יותר.
כמו כולם. זו לא מחשבה רעה. זו אפילו מחשבה די מעודדת. מה רע בלהיות כמו כולם? כולם יודעים מה הם עושים, ואם לא, אז לפחות הם כולם ביחד. כולם זה לא להיות לבד.
זמזום עולה בראש, הסולן ההוא, של החברים של נטאשה, פולירק, או אולי דוכין..
"מיליוני אנשים לבד/ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה/שלא ניפול/שלא נפחד/שלא נשתגע"
מאוחר. משוגעת, נופלת, פוחדת. הכל כבר שם. מאוחר מידי. הרכבת עזבה את הרציף!!
צחוק מריר מתבקע מבעד לשפתיים מבלי יכולת לשלוט בו או להתכוון אליו בכלל, לא נורא, אפשר לחיות עם זה. זו רק עוד פליטה לא רצויה סהכ.. יש דברים גרועים מלאה.
יש לחיות בלי עתיד. טוב אולי לא באמת בלי עתיד, אבל להתרפק על זכרונות הערב, שאין בזה טעם. כי יש סיבה שהם זכרונות והם לא מעשיים.. כי גדלים, כי נמאס, כי בורחים, כי מפחדים להתמכר לזה.. מליון סיבות וכולן הגיוניות באותה המידה.
מהנהנת בהסכמה מול אף אחד באמת. כמה נפלא שיש מי שיסכים! לא לעמוד לבד – הכי לזה שואפים מההתחלה! כי מה הטעם בלהיות – אם לבד? אין טעם!
נידנוד ראש לשלילה, זה כמט אינסטינקטיבי! אין טעם בלהיות לבד?! מי לימד את זה?! זה שקר.
איפה הערכים?! איפה הנשים והאנשים שעמדו לבד מול מבול של אסונות ועמדו בו וצלחו אותו והמשיכו?! הם מאוד רחוקים.
והם גם בטח לא באמת עמדו לבד, זה פשוט הרבה יותר הירואי להגיד שזה נעשה ע"י אדם אחד.. הרי אמרו את זה כבר.. "אפילו האדם הקטן ביותר יוכל לשנות סדרי עולם", טולקין. (טרחן מבקיר. כמה מופלא.) ואם כבר הירואי אז מי אנחנו שנגיד שזה משהו אחר ונקרא לזה בקול גדול וצלול – פחדנות.
הו. פחדנות. מילה גדולה. כואבת. צועקת. בועטת. מאשימה. לא קל להתמודד עם האשמה שכזו.. זה אפילו די קשה.. האשמה כזו לא באה סתם, זה כאיול יש לה סיבה וקרקע יציבה להשתקע. קרקע שזרענו כולנו ביחד, עם הכולם הזה שרוצים להשתייך אליו. הרי זה עובד לשני הכיוונים, גם כשצריך להאשים מאשימים את כולם.
לא לא לא , קול עולה מן המצפון השקט בד"כ. לא מאשימים את כולם. מאשימים רק בנאדם אחד. רק את מי שצריך. אי אפשר להאשים את כולם, אם נאשים את כולם במי נחזיק? למי נשווה? את מי נעריץ?
צפירת מכונית. חריקת גלגלים. קללה עסיסית נזרקת לאוויר. ניפוץ זכוכיות. המבט מוסט שוב לעבר הרחוב, רואה אנשים מתגודדים סביב מכונית ותמרור עקום. מעניין למה הנהג נתקע בעמוד. זו וודאי לא פעם הראשונה שלט פה. וגם אם כן, התמרור זה לא דבר שקל להתעלם ממנו.. סהכ, זה דבר די גדול. הוא בולט. אם הנהג הזהיר מצא זמן לחשוב על מחשבה כלכך מסיטת דעת אז איך אפשר להאשים את המחשבות התועות המרחפות האלה שככ נח להחזיק בהן ברגעים כאלה.. מלנכוליים מה.
עוד קללה עסיסית. עכשיו יש גם צרחות. רעש של סירנת אמבולנס נשמע מרחוק, המבט זז הכי רחוק שאפשר כדי לנסות וקלוט את האמבולנס המתקרב. לא מצליחה. לא נורא, הוא תכף יגיע בכל מקרה. מחליטה לרדת למטה, לחוות הכל ממקור ראשון, אומרים שזו החוויה הכי טובה.
נועלת את הכפכפים אך מתעטפת בקפוצ'ון ארוך. הו האוקסימורון של החיים שוב נכנס לפעולה.
יורדת למטה במדרגות עם סיגריה אחת ומצית. פותחת את הדלת של הבניין, מביטה בסיגריה. להדליק או לא להדליק, זו השאלה האמתית. בוחרת שלא בנתיים. שמה אותה מאחורי האוזן, כמו שהם עושים בסרטים. חיוך קטן מוצא את עצמו על השפתיים.. אחח מה יש לתת בשביל לעבור ולחיות בעולם כזה..
יוצאת לעולם הרחב. השמש הזאת. שמישהו כבר יתבע אותה ויכבה אותה. מורידה את משקפי השמש היקרות האלה מהשיער המפוזר בקפידה רגעית, ומניחה אותם על קצה האף הכפתורי. לוקחת צעד אמיץ קדימה לעבר מקור הרעש.
כמו חלום. לא, יותר כמו בקליפ ההוא של דה וורב. סימפוניה מרירה-מתוקה. רק שהוא היה יחף, והיו לו שיניים עקומות. הפעם אין פה רגלייים חשופות והשיניים מיושרות אחרי גשר בילדות המוקדמת.
האנשים כמו נמוגים סביב, מתהלכת כמו רוח רפאים, חצי בעולם הזה, חצי בעולם הבא. כמו טריסטן מרוחות של תשוקה. הו.. בראד פיט. הוא הגבר להתחתן איתוץ מחשבה מעודדת. איזה יופי שיש מחשבות כאלה.
מגיעה למקום התאונה. הכל מלא בזכוכיות מנופצות. אנשים עדיין צורחים. הצרחות שלהם מאוד לא נוגעות. כאילו עמומות. כאיול השיער הגולש ומפוזר בקפידה חוסם את הצלילים האלה מהאוזניים הכה עדינות.
מסתכלת בבוטות לעבר האדם שמוטל על הקרקע.
הא. אין כלכך הרבה דם. תמיד אמרו שציפיות זה לשווא.
בחדות בוטה נכנסת הסירנה למגעל השמיעה, מרימה את העיניים ורואה את הפרמדיקים יוצאים בסערה מן האוטו. משמרת שלישית בחיים האמיתיים!
רצים לאיש המוטל, נוגעים בו קצת, צועקים עליו קצת, נוגעים בו עוד, מסתכלים אחד על השני, נוגעים בט עוד, צועקים עוד קצת, מסתכלים שוב אחד על השני. ואז זה בולט. בולט לכל מי שטורח להסתכל עליהם ולא על האיש המוטל. האכזבה, חוסר האונים, ואז זה נופל. כמו טון של לבנים שנופל למישהו על הראש. או כמו פסנתר/סדן בסרטים המצויירים או כמו הילד ההוא מיעד סופי 2, עם היונים והזכוכית הענקית.
האיש המוטל הוא לא איש מוטל. הוא גופה מוטלת.
הא. אין כלכך הרבה דם. תמיד אמרו שציפיות זה לשווא.
זה הרגע בו ההחלטה נופלת, סיגריה היא במקום. מוציאה אותה ממאחורי האוזן, מקרבת אותה בעדינות לפה, מדליקה ולוקחת שאיפה ענקית. הרבה זמן לא נכנסה סיגריה למערכת. הרגשה נעימה.
הם עוטפים אותו, הפרמדיקים. ומזיזים אותו ולא אכפת לו.
עולה מן חשק כזה לבעוט בו רגע כדי להעיר ולהגיד לו לקום ושיראה מה עושים לו. זה בטח נקרופיליה באיזה אופן.
הם מכניסים את הגופה לשק. זה נעשה בדממה. רוכסים את השק, מכניסים אותו לאמבולנס ומביטים אחורה על הקהל המתאסף בעיניים שמבקשות, לא לא. מתחננות (!) לסליחה. יש להם. לפחות מבחורה אחת בקהל.
האמבולנס נוסע, בדממה, כי אין טעם בסירנה יותר, הוא לא יקום פתאום, גם אם הם יסחבו אותו על ילד בן 6, זה לא ישנה בכלל.
פתאום הקולות כבר לא כלכך עמומים. מסתכלת לצד ורואה מישהי עומדת, אולי קרובה אליו, אולי לא. די ממררת בבכי. לוקחת עוד שאיפה. סיגריה זה נחמד.
מסתכלת שוב על המקום בו הייתי מוטלת הגופה, צוחקת על האירוניה שעד לפני דקה זה היה איש מוטל, ופתאום זה שינה מין והפך לגופה מוטלת. מסתכלת על המקום טוב טוב.
הא. אין כלכך הרבה דם. תמיד אמרו שציפיות זה לשווא.
מסתובבת מהקהל והולכת חזרה לכיוון הבית. הסיגריה בפה והמשקפיים על האף. הקולות שוב עמומים עד נעלמים לגמרי.
איזה יופי זה שאפשר להתנתק ככה מכל מה שקורה.
אולי בעצם לא כדאי להתגאות בזה באמת.
נכנסת הביתה, מורידה את המשקפיים וחולצת את הכפכפים, חושבת רגע האם להוריד את הקפוצ'ון או להישאר איתו להאבק בחום נעים. מחליטה נגד. חום זה לא נעים.
חוזרת להתיישב על עדן החלון, זה נעים. לשבת ככה ולצפות בעולם. אנשים הולכים, אנשים באים, הם רצים.. נראים גם קצת כאיו הם ממהרים משום מקום לשום מקום. כאילו הם הולכים בלי מטרה כי מישהו אמר להם פעם, מתישהו, שאם הם לא ימהרו יגמר להם הזמן והחיים שלהם יגמרו והם ימצאו את עצמם עם הזין ביד.
אי אפשר להחליט באמת אם זה שקרי או לא.
כנראה שכל אדם אחראי לגורלו הוא.
יושבת על עדן החלון ממשיכה להסתכל על החיים למטה. הם חולפים. כמו עונות.
והשיער מתנדף לו בבריזה קלה ופורחת תקווה מטופשת שלמטה בדיוק בפינת הרחוב, מסתכל עלם חמודות נפלא, עם עיניים חמות וזרועות מזמינות, ומרים ומבטו בדיוק ברגע שהרוח משחק בשיער והעיניים שלו נדבקות ולא יכולות להזיז את עצמן. והוא מחליט שהיא! היא האישה של חיו, והוא מחייך בחצי חיוך וזוקר מבט חצוף ומחליט לחפש אחריה. ואז הוא ימצא, ואז זו תהיה הפנטזיה מהסרטים, האדם הזה.
*הזה*.
זורקת מבט לפינת הרחוב. אין שם אפילו כלב. מתאכזבת.
מנסה את הפינה השניה. או! שם דווקא יש כלב. קטן כזה, שעושה הרבה מידי רעש. חמוד, כך טוענים.
מחייכת לרגע. מסתכלת בפעם האחרונה לאותה הפעם החוצה, חורקת את העולם.
קמה מעדן החלון, סוגרת אותו, מכסה עם וילון. ומתיישבת מול הטלביזיה.
אחח.. אילו חיים נפלאים!
Quiet Now
*כן, אני יודעת שאלו לא המילים הנכונות, אבל זה התאים לי יותר.*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
