סיפורה של או, הוצ' הספריה החדשה
הרומן מתאר את התנסויותיה של או בקרב קבוצה של חובבי מין
סאדו-מזוכיסטי. הוא מתחיל בחטיפתה וכליאתה בטירה ימי
ביינמית, שם היא לומדת את כללי המשחק הסאדו-מזוכיסטי, ממשיך
אל התאהבותה באחי אהובה הראשון והטבעת סימנו על ישבנה
ומסתיים בהצגתה לראווה, עירומה, שרק מסכת ינשוף על פניה
במסיבה-אורגיה. הרומן מוצג דרך עיני האישה, ונכתב ע"י אישה.
סיפור זה הוא מעין חלומו של כל גבר. אישה המוכנה להיכנע לכל
גחמה גברית-מינית. הגישה הסטריאוטיפית המציגה את האישה דרך
מבט הפנטזיה של הגבר בולטת היטב.
את הסיפור מספרת אישה. הדוברת היא אישה, אך הפלא ופלא היא
מצליחה לחדור אל מוקדי הזכריות בתפיסתה את האישה מבחינה
מינית- פוליטית-תרבותית-חברתית, כמו חברו באחת כל ביטויי
החיים המערביים ביחסם אל האישה. בראש ובראשונה האישה היא
רכושו של הגבר, ובתור שכזאת, אין לה כל זכות להביע דעה. מאימתי
מביע הכיסא דעתו על השימושים הנעשים בו?
הלסביות, אחד המתאבנים המיניים החזקים ביותר לגברים מקבלת
את ביטויה הנאות. 0 היא לסבית. 0 היא אף לסבית בעלת מאפיינים
גבריים, היא צדה נשים, היא נהנית מהכיבוש של הנשים, ובחלק
מהמקרים היא משתמשת בנשים, כדרך בה גברים משתמשים בנשים.
"השתמש וזרוק". האנלוגיה לדמות הגבר, כמו מעצימה סטריאוטיפ
של לסבית, ואינוס 0 , השפלתה על ידי גברים נחשף כמעין עונש
ראוי לאישה הפולשת לתחום הזכרי במובהק.
מרכיב נוסף בפנטזיה של הגברים הוא סקס עם קטינות. נדמה לי
שספרי הפסיכולוגיה, האנתרופולוגיה וגם הספרות מלאים בניסיונות
לפענח את דאגת האב לבתו, כמעין סובלימציה לתשוקתו אל בתו
הגדלה. מדפי הפורנוגרפיה, כמו גם טיולי המין הידועים לשמצה של
גברים מערביים אל המזרח, כדי לממש פנטזיה זו בפועל. גם ספר זה
אינו מוותר על מרכיב זה בחוויה הזכרית- המינית.
וכמו לספק את הגבר עד תום, איננו זוכים כקוראים לקבל תיאור
הגברים, למעט אזכורים קלים מאוד של צבע שערם, או עוביו של
אבר המין שלהם, ללא התיאור הדקדקני של צורתו, עורו, צבעו וכו'.
מדוע? שאלה זו טרדה את מוחי ללא הרף בזמן הקריאה. סיבה
נרטיבית נמצאת, לפחות בבית בוארנסי עיני 0 מושפלות או
מכוסות, וכך אין ביכולתה לדעת מי אנס אותה או התעלל בה. אך גם
כאשר הסקס אינו בעיניים מכוסות, וקיימים מפגשים כאלה,
ההתכחשות לגופו של הגבר מדהימה. ומדוע זה סיפוק רצון גברי -
בהתעלמות מגופו זוכה הגבר למעין חסד. הוא גבר, וגברים לא חשוב
כלל איך הם נראים. (שוב דעה קדומה שאמותינו טרחו לא מעט
לפמפם לראשינו - נשים צריכות להיות יפות, אצל גברים זה לא
חשוב. גבר יפה המודע ליופיו חשוד ב...)
אבל אפשר לראות בהתעלמות זו התכחשות מוחלטת לגבר כמהות.
אמנם הוא האדון, אמנם הוא המתעלל, אמנם על פי דבריו עולם
קיים, אך לאמיתו של דבר הוא חפץ ככל שאר החפצים בסיפור. 0
אוהבת את גבריה עד כדי כך, שאין היא מתארת אותם , כמעט,
מבחינה חיצונית. גם הם הופכים עבדים לסדיזם או לצורך השליטה
שלהם, ליוהרה ולרכושנות שלהם ובכך מתאיינת מהותם אפילו
כזכרים.
נקמה נשית ????
0 הופכת לחור. כל נקביה משרתים את אדוניה, ואותם שלא
משרתים את אדוניה מדוכאים (שמיעה, ראיה). על פי התפתחות
הסיפור היא בעצם הופכת למעין בובה מינית - שדיים, פה, הערווה
ופי הטבעת. ההשפלה מגיעה לשיאה עת שער ערוותה מגולח, ואז
המהות המינית-נהנתנית-פרוורטית מגיעה לשיאה. האם אין פה
מעין מימוש דמות הילדה הנאנסת? וכמו לחזק אפשרות זו, מי
רובצת לרגליה - נטלי, הילדונת המעונינת בחיים אלה, חיים אשר
יעניקו לה משמעות. האם בסיום הראשון של הסיפור, עת היא
מוצגת כחפץ/פסל לראווה בפני ציבור בני אדם לבוש, שרק מסיכה
לפניה לא הופכה למעין "טוטם" לו סוגדים ואותו מעריצים ולו גם
בזים?
אריאנה קראה לסיפור זה אגדה. אגדת מלים המצליחה לעורר מתח
חריף בין הזוועה המתוארת אותה אנו רוצים לראות (מציצנות) לבין
הדחייה המוסרית, הרגשית שלנו את המתואר. במלים אחרות, לפנינו
גרוטסקה מוצלחת אשר מצליחה לחשוף באכזריות את מסתרי
המיניות הגברית הפרוורטית, ולפי עמליה זיו, במסתה בסוף הספר,
כל אחד ואחת יכול להפוך ל - 0.
אבל אגדה למבוגרים, אשר יסודות הכאב סטריליים בה כל כך
מחמיצה את העיקר. האגדה מטבעה רוצה לומר משהו על החיים,
על האדם ועל העולם. האם הריקנות שספר זה מציג לעולם היא
המשמעות הסופית של הטקסט? האם באמת הספר דן בצורה
אלטרנטיבית בשאלת הרצון החופשי? לו נזדקק לישועה לרגע,
המאמין האוהב את האל, מעבר לעצמו, מעבר לתשוקותיו מסוגל
להפעיל רצון חופשי? האם החירות היא בכלל אופציה עבור 0 ?
נכון שריאז' כמה פעמים לאורך הרומאן מעלה את דברי סר סטיבן -
אינך חייבת בכלום. את יכולה לקום וללכת. האם 0 יכולה לקום
וללכת? שוב, חירות. נדמה לי שסארטר הצליח להראות את אשלית
החירות במלוא עוצמתה. האם המספרת לא נסתה להוכיח תיזות
אקזיסטנציאליסטיות??? האם ספר זה לא ממשיך מסורת צרפתית
ארוכה של הערצת החוטא, הפושע הסוטה ( ואזכיר את באלזק
בספר מוכר - אבא גוריו - רסטיניאק, ווטראן - האין הם דוגמות
לסוטה, כמובן לא בעוצמות של המאה העשרים). גיורא שוהם קרא
לזה גאולה דרך הביבים.
הסיפור הזה פגע בי בעצמה. הוא חייב אותי לבדוק את מערכת
המושגים שלי. הוא הכריח אותי לבדוק את בסיסי הזכריות שלי, וכן
לראות אם בכלל הייתי מוכן שתהיה לי 0 משלי. אני יודע שלא הייתי
רוצה אישה שתסומן באכזריות כשלי. יתכן ואני רומנטיקן חסר
תקנה, אך כאשר בני אדם (למעט ילדי, ואף הם נדרשים לעצמאות)
מתנהגים בנוכחותי, כמו אני מושא להערצה, אני נתקף בחרדה
ובורח כל עוד נפשי בי.
האם זה ספר חובה - לטעמי לא.
האם יש לשרוף אותו - לא ולא. יש לתת לזמן לעשות את שלו.
כינוי:
אריק בנדק-חבי"ף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
