שאלות של תרבות

אתמול במסגרת שילטוטיי בחיפוש אחר משהו להפיג את הכבדות, המתח, העצב והכעס ואי הנוחות צפיתי במקרה

 באיזה אלוף משנה, שנעמד והתחיל לנאום במלים האלה:

"ושוב אנחנו נפגשים... " וגו'

דבריו החזירו אותי לחוויה הלא נעימה שלי בבית ספרו של אחי ז"ל.

זה המכתב ששלחתי להנהלת בית הספר, בהשמטת שם המנהלת ושם ביה"ס.

נכון, אנחנו נשמעים קטנוניים, אבל במשחקי הזיכרון , בראש ובראשונה יש לשים את הלב לרגישות

המשפחות שבנם/אחיהם נפל במלחמה! אין מה לעשות, זה היום "שלנו", כבדו אותנו!

אתמול השתתפנו בטקס יום הזיכרון של בית הספר, ולצערנו, וללא התייעצות עמנו הוחלט שנציג ביה"ס

 יניח זר על לוח הזיכרון של אחינו, אלי חביב.

בבירור שערכתי עם  אחיי ועם בת זוגי, עלה שפעמיים הודיעו לכם בשיחות טלפוניות שאנחנו מגיעים.

יש לנו מערכת קשרים מסועפת עם בית הספר, והחיבה איננה ממש חלק ממנה, לאור

טעויות בלתי פוסקות של ביה"ס ביחס לאחי. עולה, שוב, שהחלפת מנהל/ת לא משנה את היחס של בית הספר אלינו.

אין ברצוני לבטא את מלוא תחושת אי הנוחות שלנו לאור המצב המביך בו אחייניו

של אחי, חמישה במספר, מגיל 30+ ועד גיל 10 לא זומנו לשים את הזר, ונציג ביה"ס,

לצערנו, לא ניחן ברגישות מספיקה כדי לפנות את השטח לנציגי המשפחה. אבי השנה לא הגיע לטקס, ואני שמח מאוד.

אנחנו מבקשים, שתכבדו את התשובות שלנו, וכאשר אנחנו אומרים שנגיע, כנראה שאנחנו מגיעים.