שאלות של תרבות

תקופה לא קלה עברנו בשנה הששים ואחת למדינת ישראל.

הרבה "אמיתות" התפרקו ולא שרדו להן, אחרות הצטרפו אל השיח הציבורי ונבלעו בו.

הבלבול ממשיך, תחושת אין מוצא ואבדן הדרך התעצמו בגלל מערכת בחירות מוזרה

מפלגת העבודה התפרקה לרסיסים, עוד עוגן מאז ימי העליה השניה הלך לעולמו בקול תרועה דקה

הימין הישראלי על גרורותיו הקיצוניות זכה ללגיטימציה ציבורית

כרגיל

עשור אחרי שבעולם מתרחשים השינויים הם באים אלינו

אז אולי, שפעת החזירים תגיע רק בעוד עשר שנים

מי יידע?

ומה יאמר איש הרוח , המורה, איש הציבור ביום זה?

כבר קראתי בעיתון וגם באיזה פוסט שאנחנו כילדים עדיין מתרגשים מהיותנו "עצמאיים".

השאלה היא, האם גיל מדינה חופף לגיל כרונולוגי של בן אדם.

מדינה במשבר התהוות, בלחצים פנימיים וחיצוניים עם איום אמיתי או מדומיין [לו לרגע נשתמש במינוחי הטופוגראפיה הלאקיאנית של ה|אני" האנושי"],

איום שהפך לדמות האב, או האב כמקובל בטיפוגרפיה המתמטית של לאקאן.

אינני כבר איש צעיר

התרגשות מלחמת 1973 כבר לא קיימת בי. אני שונא אלימות, אני שונא מוות, הרג ורצח. אני וותרן, שונא עימותים

 ומעדיף לחיות "בצל עצי תחת תאנתי" בשלווה ובשקט.

האזכה לכך?

אולי כשהרכבת תגיע לבת ים?

אולי כשאפרוש בשנת 2021

מי יידע?

יום עצמאות שמח.