שאלות של תרבות

עקרונות בחינוך©

אני מאמין שישנם כמה עקרונות בסיסיים בחינוך :

1.  ללא  חזון ייפרע עם

 2.  חינוך מהותו העתיד

   ללא חזון ייפרע עם

חינוך  שאין בו חזון רוחני כלשהו, איננו חינוך, לדעתי. כשאנחנו מולידים או יולדים את צאצאינו, אנחנו מדמיינים בעיני רוחנו מה יהיו בעתיד, איזה ערכים ניתן להם, ויש לנו גם חלום-חזון לגביהם, חזון אשר משמש כבסיס לכל העבודה הרוחנית, ההורית, החברתית והתרבותית, ויש יוסיפו גם הפוליטית שלנו עם צאצאינו.

החזון הוא העיקרון המארגן של סדרת פעולות המקבלת  משמעות מעצם  קיום החזון. ללא חזון, הפעולות השונות נפרדות זו מזו, המשמעות שלהן נקודתית ולא בעלת טווח נרחב גם לתוך הזמן ולתוך החיים. המשמעות נטול החזון אינה יכולה לשמש תמריץ, מקור של עוצמה, אבן בוחן לבדיקת מעשינו, כי האנרגיה שלה ממוקדת זמן ומקום קונקרטיים ולא משתלבת בתוך מארג רוחני-תרבותי-פוליטי גדול יותר.

המורה , הגורו, הרב, הכומר, הנזיר או השאמאן פועלים מתוך תפיסת עומק חזונית של חייהם ומעשיהם. מהו, למשל , החזון שלי כשאני מלמד? החזון שלי הוא תלמידים  מחוברים בטבורם לתרבותם היהודית והכללית. תלמידים אשר מסוגלים לראות הלימה בין מצבם האישי למצב הכללי , יהודי או אוניברסאלי, בו הם חיים. בני אדם שעינם צופה לעתיד רוחני ולא כלכלי-חומרי, בני אדם שמסוגלים לשאול שאלות, ויש להם אומץ לקבל את התשובות.

איך עושים זאת, בפועל?

אני מאמין גדול בכך, שכאשר למורה יש חזון הוא נכנס אתו לכיתה, והחזון הזה מפעיל אותו, מעניק משמעות לפעולותיו ומעשיו, ובפועל – התלמידים שואלים שאלות, שאילת השאלות הופכת למעשה החינוכי הבסיסי. המורה אינו "סמכות ומאגר ידע" המורה הוא מטרה לשאלות, וכל שאלה לגיטימית. מורה מהסוג הזה גם ירחיב דבריו אל מחוץ לפרופסיה , תחום התמקצעות. מורה כזה יפגיש תלמידים עם עולמו הרוחני ועם מקורות חזונו, וכן יעודד תלמידים לכתוב את החזון שלהם. העולה יכולה להיעשות בכל שיעור של הומניסטיקה, שבעצם בנויה על "שאילת שאלות" רוחניות, אתיות ומוכוונת לא לחקר העבר לשם חקר העבר, אלא לחקר העבר לצורך תיקונו בהווה על בסיס חזון רוחני עמוק ומשמעותי. כך, לצערי, החינוך הדתי המבוסס על חזון עמוק ועשיר גובר על החינוך החילוני-החופשי שהפך את "הספק" לעיקר והעלים מתוכו את המשמעות, את הרוחנית, את יצירת החזון.

× חינוך מהותו עתיד

מהו חינוך אם לא עתיד. כל הגיונו של החינוך נמצא בעתיד ולא בעבר. הרי אנחנו מחנכים את ילדינו וילדותינו להווה ולעתיד, אם כי החינוך לעכשיו ולכאן הוא בסיס לעתיד בו יהפכו חלק מהחברה ומהתרבות שלתוכה גדלו.

ראיית העתיד כמהות החינוך היא עקרון  מהותני בחינוך, שלצערי הלך לו לאיבוד בתוך "קטנות היומיום" ופוליטיקה קצרת מועד ואלימה. החינוך מוקרב בשני העשורים החרונים במדינת ישראל לצרכים פוליטיים צרים, שעיקרם גריפת רווחים פוליטיים ואישיים <השרים>. החינוך, המורים, מערכת החינוך אלה מנטרות גדולות ועבשות שהחברה הישראלית משלמת למולך כלשהו, שאינו ברור. <באין חזון ייפרע עם>.

מהו תפקיד המורה המוסרי, הרואה בעתיד את עיקר עבודתו. שוב, לעורר את תודעת העתיד של התלמידים, לעודד את התלמיד כך שיראה עצמו בפועל מתכנן את עתידו, על בסיס העבר, רואה עצמו כחלק מחולייה בשרשרת אנושית רצופה של ידע, תרבות, רוח ותקווה.

חינוך ללא תקווה הוא אינדוקטרינציה מהסוג האלים ביותר. ילדים קמלים בהיעדר תקווה ובהיעדר עתיד. בהיעדר עתיד בתפיסה של המחנך, המורה שיעוריו יהפכו למשעממים או למצער סיכום של העבר, שיכול להיות מעניין, אבל לשם מה?

מי שמכיר טרמינולוגיות וגישות בפילוסופיה של החינוך כבר עומד על הגישה הקונסטרוקטיביסטית שבבסיס דבריי.  הידע הוא בסיס למחשבה, ליצירה, לעומק, למשמעות ולרוח, בלעדי הידע ובלעדי היצירתיות-העתיד התודעה האנושית סובלת ואומללה.

סיכום

החינוך  הוא שילוב של עבר ועתיד, שימור ושינוי. כל חינוך מכיל בתוכו מחד רצון להנחיל את חוכמת השרידה לדור החדש , כמונו כמו הרבה יונקים  וזני בעלי חיים נוספים, שמקדישים מאמץ לתת לדור הצעיר  מיומנויות שרידה בעולם.

אבל אנחנו בני אדם, ולכן חוץ משימור מיומנויות הכרחיות אנחנו פורצים קדימה, אל העתיד, אל המקום הלא ידוע ולא וודאי. הידע האנושי איננו רק כל שנלמד עד עתה אלא גם כל מה שמתוכנן לעתיד הקרוב או הרחוק במיוחד. האדם מחפש משמעות עמוקה לחייו. משחקים, צעצועים טכניים, סיפוק יצרים או תשוקות הם חלק חשוב במתן משמעות לחיים של בני אדם רבים, דא עקא שרבים אחרים אינם יכולים להסתפק במשמעות החומרית. החזון, תפיסת העצמי בתוך הקשר רחב וגדול ממני, תפיסת עתיד או אתוס אלה הם חזונות, שיש לעודדם כבר מגיל קטן.

כדי ליצור תודעה כזו, המאחדת "עבר ועתיד" <כמאמרו הידוע של אחד העם> ובעלת חזון רוחני או אחר לאדם/לצאצא/לתלמיד, החינוך חייב לתרגל עתידנות, או בדיקת השלכות של פעולות לעתיד הקצר/הרחוק ליד לימוד היסטוריה, כל מיומנות חייבת להילמד על בסיס העבר, אבל במקביל יש לבדוק את השלכותיה על העתיד. אבל ההשלכות יבדקו לאור החזון. או אפשר גם ללמד איך גוזרים את "החזון" לפעולות לקראת מימושו.

אלה עקרונות החינוך הבסיסיים ביותר לדעתי.