שאלות של תרבות

זכורני עת הייתי ילד בירושלים, אי אז לפני ארבעים ויותר שנים, רק "צום" אחד נחשב במחוזותינו, צום יום כיפור.

הוריי, אנשים חופשיים, אידיאולוגים, אנטי דתיים ואנטי כפייה דתית לא צמו ביום כיפור, אם כי תרבות "דע את האויב", נאמר היתה מרכזית בחייהם, וכך ידיעותיי הכלליות על דת ישראל, מנהגיה וחוקותיה היו רבות.

חורבן בית המקדש הראשון וחורבנו של השני, שניהם באותו היום[?] לא היוו סיבה מבחינתנו לעצב עמוק, אם כי מגילת "איכה" נחשבה גם אז וגם היום בעיני בני כאחת הקינות הגדולות ביותר שקראנו. גדלתי ללא כותל, ללא ירושלים המזרחית והאמת - היא לא ממש חסרה לנו כילדים.

כך או אחרת, מקדש אחד יותר מקדש אחד פחות, לא ממש נחשב.

גדלתי, ירושלים המזרחית נכבשה [שוחררה?] ואט אט נוהגים דתיים החלו לשזור עצמם אל מרכז השיח התרבותי הישראלי. אין לי ויכוח עקרוני עם מושגים תרבותיים גדולים, כמו מקדש כמטונימיה לעצמאות, לחירות, או מקדש כסמל לדת גדולה המתפוררת לה אט אט לתוך פרגמנטים הזויים וצווחניים בחלקם או לתוך פארגידמה גדולה, חובקת את החיים מתוך מאבק ומתח וחיפוש משמעות עכשווית לאמונה ולאובדנו של "המקדש".

פעם אחר פעם אני שומע דיבורים הזויים על הקמת המקדש, החזרת "עטרת" ליושנה, כפייה על האל או על השכינה שלו לרדת ולהתישב בירושלים. דא עקא, שלאלוהים או לשכינה שלו אין מקום לשבת בגלל חורבן הבית, שלפי אחת הפרשנויות האהובה במיוחד על החופשיים ואולי חלק מהדתיים נחרב בשל "שנאת חינם", ומובא הסיפור האווילי של קמצא ובר קמצא כמשל לשנינה ולמופת לכל הדורות.

שנאת חינם בעם היהודי קיימת מאז הוא נוצר, רק ראו את סיפורי קנאת האחים, ועוד לפני, מלחמות הנשים אצל אברהם, קנאתיעקב ועשו, בני יעקב - אם יש משהו שמאפיין את העם היהודי זו בדיוק המחלוקת, התככנות, היהירות וכן, שנאת חינם.

מדוע עליי לצום ביום הזה?

מדוע עליי לכבד התנהגויות פרועות של מנהיגים חסרי הבנה מדינית בסיסית ואמונה פותה ומטופשת שאלוהים "יצילנו מכל פגע"?

נרטיב החורבן היה אולי רלוונטי בעבר, עת העם היהודי שמר על זהותו מול נסיונות אינסופיים לכפות עליו התבוללות, איבוד זהות. היום, כשאנחנו חיים במדינה עצמאית, חזקה ויהירה, שאין מה להשוות את מצב היהודים בה למצב היהודים בממלכת יהודה בשלהי המאה הראשונה לפני הספריה והמהאה הראשונה לספירה, עלינו לחגוג ב"תשעה באב" את הקמת בית המקדש השלישי. נכון הוירטואלי, אולי, הסמבולי, המטונימי, הייצוגי לתרבות היהודית שקוממה עצמה כמו הפניקס מהחורבות.

אשרעל כן

אינני  צם בתשעה באב

אינני רואה בצום זה שהחודר בכוח למרכז השיח הפוליטי והעצמאי במדינת ישראל העצמאית, מסיבות שמצביעות על חוסר בטחון, על איבוד הדרך החופשית , על אובדן רעיון הקוממיות.