שאלות של תרבות

אתמול, לאחר שסיימתי לקרוא את המפה והטריטוריה 

חשבתי קצת על הספר הזה. נזכרתי איך סטיבן קינג מביא את דמותו של "סטיבן קינג הסופר" לסדרה הידועה שלו "המגדל האפל". איך הוא מתאר את עצמו, איך הוא לועג קצת לעצמו, למראהו וללכאורה החשיבות הסמלית או הסמיוטית שלו כ"יוצר" בעולם המערבי. מי שקרא את הספר יודע ש"מישל וולבק" סופר אף הוא דמות ברומן הזה, ואף הוא זוכה לתיאור לא מחמיא מ"מספר-מחבר" ה"יודע כל" שככל הנראה מושפע עמוקות מבלזק [ומדוע לא בעצם? ענק של כתיבה ריאליסטית משובחת ומעניינת עד היום, שעסק במוגלה של החברה הקפיטליסטית כשעוד היתה חברה מבוססת על מעמד חברתי-פוליטי, וטרם הפכה לחברת "תאגידים" הנקראת היום "פוסט תעשייתית", בה אחד בשם אילן בן דב, יכול ללוות כסף מהציבור ולא להחזיר את הכסף, למה? כי שום חוק לא מחייב אותו להכניס יד ולהוציא כסף מכיסו הפרטי, מה פתאום? הרי אצל באלזק האומללים היו חייבים להחזיר את חובם, והעסקאות של נישואין, הלוואה ריבית, מכירת רכוש עתיק יומין הניעו לילה שלמה אצל באלזק, כמו ב"אבא גוריו"]. בניגוד לקינג, וולבק רוצח את וולבק "הסופר" ברומן.

כמובן שיש כאן ענין אסתטי מרכזי בפואטיקה של כתיבת פרוזה וייצוג דמויות, שתמיד הן יותר מרק "עצמן"  ומשקפות פעמים רבות ייצוגים חברתיים, עליהם אגב מתרחש דיון מעמיק ברומן באמצעות ז'ד מרטן, הצייר שעסוק בציור "הדברים בעולם" כלומר ב"ייצוג" באמצעות ציור של "הדברים בעולם" וסדרת "המקצועות הפשוטים", התערוכה השנייה שלו הפכה אותו למליונר. אגב, ה"אירוניה" הגסה והלא מזוקקת של מוולבק עולה בתמונה האחרונה לתערוכה שצייר מרטן, והיא "דיוקנו של וולבק". כמובן שיש תיאור מפורט של תהליך היצירה המפגיש את את שתי פואטיקות תיאור המציאות, הנרטיבית-מילולית וה"ציורית" . מרטן נותן את הדיוקן מתנה לוולבק, והאדישות של "הסופר" היא מקבילה אירונית, אלא מה, להתרגשות החד פעמית שאחזה את מרטן כשצייר את הדיוקן. עם זאת, הסופר כותב בצוואתו שיש להחזיר את הציור למרטן.

מרטן מקבל את התמונה חזרה לאחר הרצחו של וולבק, ולא מסוגל לשהות אתה באותו חדר, בגלל אנרגיית החיים העזה הפורצת ממנה, ומטרידה אותו. או אז הוא מוכר, בסכום עתק, שמבטיח את המשך חייו מבחינה כלכלית.

אז וולבק ברומאן אינו וולבק האדם הביוגרפי, כלל יסוד לקוראי ספרות באשר היא, מחווה אולי לבארת' על "מות המחבר", בכך שהוא ממיתו בפועל?  בכלל הרומן לדעתי הוא תוצר של הפילוסופיה הצרפתית של חצי המאה הקודמת. שאלות הייצוג לסוגיהן [בארת', דלז, בודריאר] או סוגיות מרכז ושוליים, פוקו, או אפילו סוגיות בפסיכואנליזה א-לה לאקאן. במובן הזה הרומן מרתק. הוא לא רומן פוסטמודרניסטי, ממש לא. לדעתי הוא רומן ריאליסטי מהמאה ה- 19. תפיסת המחבר כ"יודע כל" יכולתו לנוע בין דמויות, בין זמנים, ידיעת העבר ההווה והעתיד [ מבחינת זמן, הרומן מסתיים ככל הנראה בשנות החמישים של המאה ה- 21], הנרטיב הריאליסטי המלא בפרטים על מנת ליצור חלל [ ואיך לא, הרי הוא מתייחס גם לז'ורז' פרק וגם לרוב אלן-גרייה] הוא מאפיין מובהק של באלזק ושל כתיבה ריאליסטית, כולל נוסח צ'כוב. העברת המערכות ה"כאוטיות" לכאורה של מחשבת ה-דה קונסטרוקציה או חתירה לקראת הבנת הכאוס בחיים האנושיים יצרה רומן שהמבנה שלו הדוק לגמרי, עד כדי כך, שהמחבר חייב היה להוסיף ,אפילוג" וגם הודה לקציני משטרה על שהסבירו לו כמה דברים הקשורים לזירת הרצח של וולבק. [גם כאן היה מוזר בעיניי, שסופר מתח רציני כמו סימנון לא מוזכר ברשימת ההמלצה של סופרי "בלש" שמפקח המשטרה הפורש מבקש מסגנו].

ממליץ מאוד לקרוא את הספר, אבל ממליץ למי שלא קרא מעודו ספר של וולבק, וכדי לקבל תמונה מעמיקה יותר של הפואטיקה המיוחדת שלו לקרוא את "החלקיקים האלמנטריים" וכן, מכיוון שוולבק הסופר מרפרר לרומנים של וולבק האדם האמיתי, את "הפלטפורמה". אלה שני הרומנים שהוא מזכיר ללא הרף ב"מפה והטריטוריה" שלו.

כרגיל, כמה קישורים לטקסטים שנכתבו על הרומן:

1. ליאת אלקיים, 'הארץ' אפריל 2011 - http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1223661.html

2. קובי חוברה, יקום תרבות [אין תאריך] http://www.yekum.org/2011/04/%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%92%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E/

3. פרק ראשון מהספר, ידיעות אחרונות - http://www.ybook.co.il/htmls/page_7496.aspx?c0=21393&bsp=13392