כמו פרידות יוסי אלפי שירים חדשים, כרמל, 2009, 209 עמודים
אולי כדאי לפתוח סקירה של ספר זה בציטוט של שני טורים , אשר גם כותב הדש האחורי ששון סומך בחר לצטט:
היחסים ביני לבין הנוף היום:
אני רואה את הנוף
הנוף לא רואה אותי
אזן רגישה תשמע כאן הדהוד חזק לשירו של זך "ציפור שנייה" "ראיתי ציפור רבת יופי / הציפור ראתה אותי",
אני רואה בשורות אלה גלגול של שירת ההלך האלתרמנית:
עוד חוזר הניגון שזנחת לשוא
והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך עובר אורח [מחזור החיפושים, עמ' 23]
אם כי אצל אלתרמן נעדר בסיס ההדדיות, הטבע פסיבי וממתין למשורר, לאמן שידבר אותו, ישיר אותו, יתן לו משמעות.
לא בכדי שני ענקי השירה הישראליים הללו מבליחים מבין לשורות הטורים הללו.
שירתו של יוסי מחוברת בטבורה לאימאז', יותר מאשר לאייקון המילולי בפני עצמו.
דוגמה מובהקת למבט הזה , הצבעוני, המתבונן בעולם ובצבעיו ומפיק מהם מראות משמעותיים
שיר לתֹם
תהפוך את עצבות העולם מכחול לכתום
או בשיר הנמצא כמעט בסוף הספר:
*
גזע כרות
בפרק הלאומי
שלט על ידו\
עליו כתוב:
"שיטה תכולה",
הדובר המשתף אותנו בתנועת המבט שלו , מצביע על השיטה הכחולה.
שוב הצבע, הצבע המגדיר את המציאות, לא השחור ולא הלבן..
*
שירי הספר נמצאים בתוך הקשר רחב מאוד של פרידה או כמו פרידה.
פרידה היא סיום, ניקוי השולחן, מעבר אל סטטוס אחר, מקום אחר, מהות אחרת.
שערי הספר, כולם, למעט האמצעי והאחרון, בסימן פרידה:
נפרד מהשירים, נפרד מעצמי, נפרד מאחרים, נפרד ממקומות, <תאילנד כמשל > ,
נפרד מגבולות, נפרד ממערב, נפרדים ממני, נפרד מאוהבים, מותר
אין בי ספק, שיש כאן תנועה מרתקת של ה"אני השר" –
היציאה מהליבה הקיומית - שירים אל העולם הרחב, אל המעגל התרבותי הרחב [נפרד מהמערב].
התנועה הליניארית הזו מרתקת ומרגשת גם יחד,
כי היא וידוי עמוק של הטופוגרפיה הפואטית-הנפשית של הדובר השירי, היא מצביעה בהרחבה
וללא משחקים על מורכבות העולם הזה, על אינסופיותו ועל סופיותו, ואכן מורכבות השירים,
הגיוון הנושאי שלהם, הצבעוניות, הרעש והדממה שבהן מציגים תמונת רנטגן [אם תותר לי המליצה] של מה שהיה, וכן רמזים ל-מה שיהיה.
*
המעגל הרחב ביותר של השירה הוא "מערב" ה"מערב" בין אם הוא אמיתי או מפונטז,
בין אם הוא פיזי או מטאפיזי. יוסי הוא משורר יהודי-ישראלי ממוצא עיראקי אשר מודע בעוצמה רבה
למקורות האתניים שלו כיהודי, אך בה בעת, אין הוא מכיל בתוכו כעסים "גדולים" ודרמטיים ומזעזעי עולם:
במחזור שיריו "קובה" [עמ' 138] הוא כותב בשיר האחרון במחזור :
היינו בסרט הזה
בעוני העקרוני
אוכל ממוחזר
ושלט צבעוני
ובוז לבורגני
ובוז לחנווני
ובצנע אוכלים האחד את השני [עמ, 141]
השער, נפרד מהמערב, מסתיים במחזור "קובה" ואין אירוניה גדולה מזו לאדם שפריצתו התרבותית
לשיח הישראלי העמוק היה בתיאטרון קהילתי בפרדס כץ ובספר שיריו הראשון "איך עושים עיראקי".
אדם שמספר על אביו החנווני, על קשיי היקלטות [ ראה ספרו המשותף עם לובה אליאב - משני עברי המעברה,
קובה, המדינה הקומוניסטית האחרונה אולי בעולם מייצגת מראות, שאין בכוחם לשכנע את בן תרבות המערב, שהם צודקים.
מהי האופציה?
תאילנד כמשל? אני חושב, שאחת התמונות הססגוניות שקראתי בשירה ובספרות העברית היא זו:
שערי גן עדן בגן האורכידאות [עמ' 91]
היינו כמו שני צפרי שיר
בערוגות האורכידאות
ראינו פתח גן העדן
המעוטר ברך סגלגל
צעדנו מטופפים
בנעלי הליכה
כמו מלאכים עם כנפי ניר אורז
הנוף, הויזואליות שלו, האיילוניות שבו, וה|"אני השר"
בתוך התמונה העדינה הזו, המלאה בצבעים, קולות, חפצים ותנועה. לטעמי ולדעתי,
התיאטרון והקולנוע הם הבסיס הפואטי של שירת יוסי. המבט המתבונן החוצה אל המראה,
קולט אותו על מורכבויותיו ומעצבו במלים, כמו סקיצה לתפאורה או ל"שוט" קולנועי.
דוגמה נוספת לפואטיקה של התנועה והאימאז' נמצאת בשיר "רוכב אופניים" [עמ' 95]:
מאחורי הרוכב שקיות פלסטיק שקופות
מלאות מים ובכל אחת דג זהב, שוחה אנכי
כל שקית בקצה מקלון מוארך
כמו מניפת זהב של טוס מזרחי
נדמה לי, שקטע זה מצביע לא פחות משירים רבים בספר על המבט האפי, העמוק הרואה כל פרט והיכול לחברו למיצג ויזואלי-מילולי רב עוצמה.
והנה התבוננות נוספת ב"ברכות הקטנות" שהאנגלים ממליצים לספור:
· [עמ' 207]
ניר הטואלט היה במקום
היה גליל נוסף להחלפה
היו מגבות תלויות על מתלה
ראיתי אותי בראי
חדר שירותים מעוצב
המים החמים זרמו
היה נקי ומלא תקווה
מצאתי גן עדן
אכן, פרידה גדולה, משירה קודמת ומעבר אל שירה אחרת לגמרי.
פרידה מהמערב המכזיב, ששמו קובה אל המזרחי הפנטסטי רב הצבעים, הריחות והתנועה,
עולם קרנבל, ואל התבוננות המפויסת-משהו גם בחדר שירותים מעצב, שבטח לא היה ל"אני יוסי הבן של המכולת".
כינוי:
אריק בנדק-חבי"ף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
