שאלות של תרבות

הכרתי את השם עזרא זוסמן עוד מלימודיי כסטודנט לספרות, אולי הכרתי שיר אחד שלו, שנלמד באיזה תרגיל של פרוזודיה, אבל ומעולם הוא לא זכה להיות בשורה הראשונה של המשוררים הקאנוניים, או בשורה השניה של המשוררים, שיצירתם מספקת לחוקרי הספרות חומר רב להגדרת ז'אנרים, כיוונים, השפעות, מיקום מידרגי בשדה הזמן, המקום או החברה.

או כפי שנהגו לומר על משוררים בני הזמן של ביאליק, כוכבי  הלכת סביב השמש החזקה.

רפי וייכרט כותב במקור ראשון כך :

" זיכרון זקוק, לא פעם, ללובי וללוביסטים. מצער להודות בכך, אולם המציאות חושפת שוב ושוב את השִכחה האכזרית. שנים לאחר מותו, יוצר שלא הקהיל לעצמו שיירה של נושאי-לפיד, דינו נגזר לנשייה. לפעמים יידפסו ביום השנה תצלומים אחדים, רשימה או שתיים לזכרו, קומץ מכתבים, שירים אחדים, סיפור נשכח מן העיזבון  ותו לא. "

אבל, כנראה שוייכרט עצמו איננו מהשורה הראשונה של משוררי הזמן ו/או הנגישות שלו למוקדי תקשורת חלקית עד חלקית מאוד ולכן ניסיון ההחיאה שלו לא הניב תוצאות מרשימות במיוחד.

או אולי באמת זוסמן לא משורר כזה גדול?

אם מתבוננים בערך עזרא זוסמן בויקיפדיה ומתייחסים בעיקר לטקסטים שנכתבו עליו, ומנסים לברר מי ומי כתבו עליו, עולים מייד שמם של פרופ' חנן חבר, פרופ' עוזי שביט וגיורא לשם, משורר בן זמננו שגם ערך את הספר חצות ונצח

בלקסיקון הספרות העברית החדשה גם מופיעה רשימת מאמרים שנכתבו על זוסמן, וגם שם אחת הדמויות הבולטות היא גבריאל מוקד. ישנם כותבים אחרים, אבל הם לא ממרכז השיח המסאי, הביקורתי והקאנוני של השירה העברית.

המסקנה הזו שלי  בדבר מרכזיות החוקרים נשמעת גורפת מאוד, אבל אני מסיק אותה רק ממה שכתוב באינטרנט, ולכן יש לסייג אותה מאוד, כי יתכן שישנם ספרים ומחקרים שנכתבו על ידי חוקרים ממרכז חקר התרבות הישראלית ולא מוזכרים ברשת או ברשימות שציינתי.

אישית אינני מבין את הצורך להצעיד משורר לקדמת הבימה התרבותית, התרבות היא תהליך אבולוציוני אכזר מאוד, וכתבי זוסמן, לא נעלמו, אלא ממתינים לזמן הנכון, שיתכן ולעולם לא יגיע, אגב. 

מנחם בן, מזכיר את זוסמן בהקשר מאוד מסויים במאמרו הארוך על אלוהים בשירה העברית החילונית וכך הוא כותב:

"אבל מה נגיד על שיר דתי מופלא, אף כי דתיותו נובעת כולה מחוויה ארצית לגמרי, שכתב עזרא זוסמן, בן דורו של אלתרמן. מדובר בשיר "טבריה בגשם", שבו מתאר זוסמן חוויה מיסטית מאושרת בטבריה, בגשם, מצב של הארה דתית מוחלטת, "עם הגשם על שפתיים, ולגשם - טעם פדות": לא ידעתי איך לגשת באור פניה לעמוד עטופה גלימת הגשם היא נסערת ונרגשת על ראשה תפרח הקשת - וחיי - קטנים מאוד ללא קול, ללא ארשת.

מי שיטרח לקרוא את כל המאמר יגלה איך בן מקדיש שורות להערכת אלתרמן, לשיפוט השירה של אלתרמן ודמות אלתרמן כמשורר, ואילו על זוסמן הוא מפטיר "בן דורו של אלתרמן", כלומר תוייג זוסמן היטב בתוך קבוצה או דור שירי, ודרך החוצה אין.

 ההקדמה והסקירה באו כדי להציג בפניכם שיר מקסים של זוסמן, מיני, אלילי, משוחח עם שירו של טשרניחובסקי, ראי אדמה, הקושר בין עבודת החקלאות, טמינת הזרע באדמה [בבית ראשון יש פירוט בעל אופי של ליטוטס של סוגי הזרעים שהוטמנו באדמה] וההשחתה של התוצר החקלאי, המקביל למותו של דור צעיר [אם זו לא אלילות ובעילת האדמה כמעט בפועל, אז מה כן אלילות?]

אבל מכיוון של חיים ולא של מוות. השיר מופיע באסופת השירים הזו שערך גיורא לשם:

זוסמן, ע [ 1998] חצות ונצח, קשב: ישראל

בלי חרטה [ התפרסם בספר שיריו שירים בשנת 1968] / עמ' 46

רחש כוכבים תחת תקרת הבית

תעורת הזרע. הדממה נשבעת

זה הבית הראשון הציורי מאוד, המבוסס אולי, על איזו תפיסה רומנטית של אביונה כראיית כוכבים. אבל, כיוון שזה שיר, אז אפילו הכוכבים תחת תקרת הבית הם רוחשים, הם פעילים, הם מכניסים את היסוד ה"קוסמי" לתוך המעשה המיני, הגמירה. החרוז הלא שלם : תקרת הבית-נשבעת הוא וריאנט על הקיר השותק, או על סודות הנמצאים בין קירותיו של בית.

מייד הבית השני:

למפנה הלילה. אדמה כקדם

מצפה מעבר למרד ולרדם.

שפה גבוהה מאוד, כמו שוללת אפשרות של "התגססות". המעשה המיני אולי הוא מרד המוביל לרדם[שינה], אבל עם בוא הבוקר [מפנה הלילה] האדמה ממתינה , מצפה ואי אפשר ככל הנראה להימנע מציפיתה. שוב החרוז היוצר סוג של השלמה מיתית [המשלב הלשוני, וצירוף האדמה למשוואת הסקס]: קדם-רדם, אבל ה-מרד הקרוב בצלילו משבש את ההשלמה הזו, מה גם שהאדמה מצפה מֵעֵבֶר/

הבית השלישי מחבר בין תעורת הזרע ללעבודת הזריעה, חיבור ישיר הכופה על הקורא לראות את ההקבלה בין המעשה המיני בבית [רחשי כוכבים תחת תקרת הבית] לבין הפריית האדמה, שם הכוכבים במקומם הטבעי:

צעדים נעורו. זו עונת הזרע.

על נושאי המשך השכמה גוזרת

כלומר, אם נמשיך את הרעיון הקודם, השינה המתוקה בעקבות תעורת הזרע אינה אפשרית לזורע, ולכן נגזרת עליו השכמה. [נפלא, פשוט נפלא. הכל תמים, חף מציניות, חף מרובד אירוני]

שמו לב לבית הרביעי:

קריאתו של גבר. תשובתו של נער.

הבהובי שלהבת בפתחו של שער.

איך הגיעה לכאן השלהבת? האש? האם זו אש התשוקה? או אולי צבעה של החיטה? או אולי שתיהן גם יחד? אבל הטור הראשון יותר מעניין. קריאת הגבר, התרנגול - הביטוי השלם בספרות העולם וגם בספרות העברית למיניות של הגבר. התמצות הגבריות באבר מינו [נו... אין זה סוד, אני מקווה], ביכולתו להזריע. וכבר השיר הרי מדבר על הזרעת אשה, ועל הזרעת האדמה. ומהי תשובת הנער אם כך? ונער גם חורז עם שער? האם הנער מבשר את העתיד? האם הנער בניגוד לגבר רק נמצא בשער? כלומר תור ההזרעה שלו  יגיע עת יהפוך לגבר/תרנגול? או אולי זו שירת הלל לגבריות על נעוריה ובגרותה, שיר הלל להזרעת האדמה הן על ידי הגבר והן על ידי הנער - הגבריות מיוצגת כאן דרך פעולת הזריעה [של האשה ושל האדמה], והנער, לי לפחות מזכיר בעוצמה את שירו של טשרניחובסקי אותו הזכרתי קודם לכן.

והנה המעבר אל האישי והפרטי מהכללי, האובייקטיבי והמחייב בבית החמישי והאחרון:

שעורה לוחשת, לשחר עוררוה

ולבי הרחק, בין כוכבים זרוע

אכן סגירה הרמטית של המוטיב המרכזי - זרע - מהפריית האשה [תעורת הזרע] דרך הפריית האדמה [עונת הזרע] ללב הזרוע בין הכוכבים, או אם תרצו - הכוכבים בתקרה חזרו למקומם  הנכון, האהבה. אם כי הדימוי הרומנטי בשורה האחרונה של השיר קצת מעצבן, כי הוא מקלקל את התמונה השלמה, ויש בו כדי פתרון "בלית ברירה" נראה לי למתח בין סקס לבין עבודת האדמה שכנראה נתפסה בדימויים אירוטיים-אליליים [ומדוע לא בעצם?], ואו אז הלב נזרע בכוכבים.

אינני יודע אם עשיתי שירות טוב לזוסמן. השיר הקטן הזה מצא חן בעיניי למרות הסיום הדי בנאלי שלו, ולמרות שהדרמה האמיתית לא נמצאת בבית הרביעי, המוזר משהו [אלא אם כן יש כאן גם יסודות הומואירוטיים?], אלא בין התשוקה לאשה לתשוקה לאדמה.

וייכרט, רפי - [ 8.10.2006] למצוא את המקום, ולעגון - בעקבות שירתו הנשכחת של עזרא זוסמן: מקור ראשון

 http://www.makorrishon.co.il/show.asp?id=14993

מנחם בן - הוי אלוהי - איך היינו חבוקים, הארץ http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=707489&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

עזרא זוסמן - ויקיפדיה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%96%D7%A8%D7%90_%D7%96%D7%95%D7%A1%D7%9E%D7%9F

עזרא זוסמן - לקסיקון הספרות העברית החדשה http://library.osu.edu/sites/users/galron.1/00608.php

בתיה גור, אללה ירחמה, כתבה פעם, שקל מאוד לכתוב רצנזיה שלילית, קשה יותר לכתוב ביקורת חיובית.

ב'הארץ' היום התפרסמה כתבה מתורגמת של אחד ג'ו קווינן מהניו-יורקטיימס בשם הישג ספרותי נדיר - בשבחי הספרים הגרועים באמת. 

הזדהיתי עם הכתבה הזו, כי גם אני קורא ספרות גרועה בהתלהבות רבה, כי גם אני נתקלתי לא פעם בגבות מורמות עת קראתי ספר "לא נחשב", ורק לאחרונה יצאתי מארון תסביך "הספרות הטובה" בשיחה ארוכה עם בני, בו הסברתי לו שסיימתי את פרק " מסיכת איש התרבות" אנין הטעם וכו' וכו'

שתי ההקדמות האלה נועדו לרפד את דרכי לדיון קצרצר באחד הספרים הגרועים באמת שקראתי לאחרונה:

ג'יימס, ק [2007] בוליווד אהובתי, כתר: ת"א

תרגם בועז וייס מאנגלית.

הספר אמנם פותח בציטוט מקפקא, מעין מוטו שמכיל בתוכו הבטחה לטקסט, לרומן, לספר בעל איכות. דא עקא, שהספר בעל הפרטנזיות הבאלזקיות: הפתיחה של המספר הכל-יודע המציגה את הרקע החברתי-הדטרמינסטי והאכזר בתוכו פועל האדם א-לה הפתיחה ל- אבא גוריו של באלזק, הגיבור, שהוא זונה  המתקדם בשלבים החברתיים בזכות צעירותו, מיניותו וקשריו עם נציגים של החברה הגבוהה המנצלים את נעוריו ויופיו לצרכיהם האגואיססטיים, ואפילו הסיום הנמלץ, שאצל בלזאק הוא מלאכת מחשבת של "ברוואדו" לרסטיניאק .

כך משווק הספר באמצעות הדש האחורי:

"בוליווד, עיר הסרטים ההודית, טירת הכסף הנוצצת למרחקים, היתה פסגת חלומותיו ושאיפותיו של סנג'אי, שנולד בשכונת ביבים בעיר בומביי שבהודו. בילדותו התגנב סנג'אי לטירת הכסף הקסומה, וגם לאחר שגורש ממנה הוסיפו כוכבי הקולנוע שפגש שם להזין את דמיונו ואת חלומותיו.

סנג'אי בורח מביתו ומצטרף לחבורות הרחוב החיות בשולי העולם התחתון של בומביי. בזכות יופיו המיוחד הוא מתחבב על מנהיגי הכנופיות, ובסיועם של מאהבים אמידים הוא מצליח לחדור לעיר הסרטים, תחילה כניצב וכאיש פעלולים מתחיל ולבסוף כשחקן שכוכבות הקולנוע המופיעות לצדו מתאהבות בו.

לצד חיי הזוהר והזיוף של עולם הקולנוע מתוארים בספר בשפה קולחת וצבעונית החיים האמיתיים בעיר בומביי: שכונות הביבים והעוני המזעזע, מקבצי הנדבות שנמצאים בכל מקום וילדי חבורות הרחוב שעזבו את בתי הקרטון העלובים ומנסים לבנות חיים חדשים באמצעות פשע וזנות. "

אין הרבה מה להוסיף על התקציר הזה. לצערי, למרות קריאותו של הספר, הדמויות בו שטוחות ואינן מצליחות לעורר ענין רב בהן. גם סנג'אי לא מצליח לעורר ענין, כיוון שהוא חד מימדי לגמרי ומשרת אינטרסים פוליטיים של מחבר הרומאן. הרומאן הזה יוצא כנגד הכלכלה החופשית, כנגד הכלכלה הגלובלית, כנגד הקפיטליזם, כנגד תיאוריות [הקיימות גם בארץ] שהתעשרות המעטים תיטיב עם רוב האוכלוסיה, והבחירה בילד יפה-תואר ההופך לזונה היא מהלך אלגורי שקוף ומעורר דחיה, כי סנג'אי  יכל להפוך לדמות ענק. ברור לכל קורא של הרומאנים של באלזק שיש לבאלזק אג'נדה חברתית, אבל לעולם היא לא הגיעה על חשבון עיצוב דמויות, עומק עלילתי ורעיוני.

ג'יימס עושה לעצמו מלאכה קלה. בסוף הרומאן הוא אפילו כותב סוג של מאמר פוליטי-נבואי, עורך השוואות בין סוגי העוני וילדי העוני בעולם כולו ובהחלט מדבר על "סנג'אים" נוספים במקומות שונים בעולם.

האכזבה שלי גדולה מאוד.

אני לא אוהב שמוליכים אותי באף, ובוודאי כשמשתמשים בתרגילים שקופים ביותר, כמו למשל למקם את מחוז החפץ של סנג'אי בקולנוע, באותו עולם בועתי, באותה בוליווד המנותקת לגמרי מהמציאות שבתוכה היא פועלת, להציג את מירנדה הכוכבת שלוחמת למען העניים, אבל מתחתנת עם טייקון מחשבים.

תרגילים פשוטים בכתיבה, כתיבה של אדם היודע לכתוב [לפי מה שכתוב עליו בדש האחורי] והתיימרות לייצג את העולם השלישי הסובל והפגוע.

נכון, שגורלו של סנג'אי הוא גורל טרגי, כמו ייחודי לו, אבל הסופר מתאמץ להוכיח לנו שלמרות הייחודיות, סנג'אי הוא סטריאוטיפ אמיתי.

סתם כקוריוז - המתמודד באמריקן איידול העשה הכי הרבה רעש היה "סנג'איה".

מומלץ לחובבי ספרות על מסכנים, ספרות אידיאולוגית, ספרות פוליטית.

זה לא ספר "הודי", זה ספר מערבי על הודו.

פוסט שקראתי בפורום חמישים פלוס של תפוז מאת קורע ברך שמתאים מאוד לפוסט שלי כאן:

חג שמח לכם ידידי היקרים

הציטוט מתוך אתר טקסט. [זה אגב הטקסט המופיע גם על הדש האחורי של הספר]

http://www.text.org.il/index.php?book=07020212

בחיפושיי אחרי טקסטים שעסקו בספר הנוער הזה הגעתי למאמר ביקורת של רונית רוקאס על הספר.

המאמר תוקף את הספר הן מבחינת מבנה העלילה ה"לא מציאותי" שלו, הן מבחינת הויתור על עיסוק בנושאים " האמיתיים":

"הרהורים נוגים העלה בי ספרו של יבין, שיכול היה להשתמש במוסד החינוכי הקיצוני שברא, עם מתבגרים מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילוניים, שמתמודדים עם עצמם, עם בני המין השני ועם המבוגרים שלצדם, כדי ליצור מיקרוקוסמוס שיפענח ויבהיר את הסבך הפנימי והחיצוני שבו הם חיים. במקום זה הוא בחר, כמו שקורה יותר מדי פעמים בספרות הנוער העברית, לקבל השראה בעיקר מהטלוויזיה ומהקולנוע ההוליוודי, ויצר תמונת עולם לא מקורית וחסרת כל תובנות של ממש. "

כמו כן רוקאס מתלוננת על סטריאוטיפיזציה של דמויות המורים, התלמידים, ובעצם לטעמה זה טקסט מיותר ואם לא מיותר אז התשובה/ההשערה שלה היא:

"קשה לדעת בשביל מה נזקק המחבר (ולמה לא נמנע ממנו הדבר בזמן העריכה) לתיאור פרטני ובנאלי, שיעור אחרי שיעור, מורה אחרי מורה, בלי כל תובנה מעניינת, בלי כל אמירה שחורגת מן הקלישאה. אפשר להעלות השערה אחת: אולי המחבר השתוקק לשטוח את משנתו החינוכית ולהציע אותה למינהל החינוך, לשרה ולמורים, החליט לוותר על הבמה העיתונאית שלו והעדיף על פניה תבנית של רומן לבני הנעורים. לשם כך מתוארים כמה מורים שהם מפלצות מושלמות לצד כמה מורים מעולים, שמצליחים להוכיח כי בעזרת יצירתיות בלתי רגילה - כמו ללמד אנגלית בעזרת שיר של בריטני ספירס - אפשר לגרום גם לנחשלים שבין התלמידים להתעניין בשיעור. עובדה, "לראשונה זה שנים", הרגיש אריאל, "מישהו הצליח ללמד אותו משהו, בבית ספר כלשהו".

הרומאן עצמו מספר על אריאל מויאל שמגיע ל"זהבים" המפלט האחרון לפני כלא נחמיה לבני נוער לאחר שעבר והתגלגל במשך 4 שנים בין פנימיות שונות [ששם המדריכים הרביצו, לא דברו עם הנערים, ניסו לעשות דברים.. כך הוא מספר לזאב בשיחה אינטימית] משפחות מאמצות בלתי נסבלות, כשכולו מלא כעס ועברה על כך שהפרידו אותו בכוח מאימו הנרקומנית שכלל לא יכלה לטפל בו. יתרה מכך, בפנימיה עצמה עברו הקשור לצריכת הסמים של אמו חוזר במלוא העוצמה, וחציו השני של הסיפור מתמודד עם עבר זה והשפעותיו על ההווה של אריאל.

התגובות למאמר של רוקאס הצחיקו אותי מאוד, כמו אותה תגובת אם על כך שהבת שלה "סוף סוף קראה ספר". לפעמים אני נבוך מהטיעון הזה להיות ספר ראוי, כי גם ספרי זבל נקראים בהתלהבות רבה, ואף אחד לא מכתיר אותם כספרות ראויה.

לאחר שאני סיימתי את הספר ידעתי שהוא מוצא חן בעיניי. לא שאלתי את עצמי את השאלות שרוקאס שאלה, אבל שמתי לב לכמה דברים:

לשפה הזורמת בשטף, המכירה את הדיבור של הנוער, כולל "סלנג" יחסית עדכני.

לעלילה המותחת מאוד

לסירוב להיות ספר בעל מסר אוניברסלי

לסירוב בכלל להילקח ברצינות יתרה

זהו ספר הרפתקאות, לא ספר של "גילוי עצמי". אלה לא ספרי הפנימיה של פוצ'ו שניסה לסרטט את הישראלי בן ימיו, ימינו.

הישראלים אצל יבין הם בהחלט מזרחים, כמה רוסים. סיפוריהם האישיים קשים מאוד, ושתי דמויות מייצגות את ה"טיפוס" אריאל ואהובתו. אין קשר בין הישראלי המיתי והמגוחך משהו של פוצ'ו לבין אריאל מויאל מ'זהבים'. חוקר ההיסטוריה הישראלית באמצעות סיפורי החבורות הישראליות וספרות הנוער האמורה, לפחות עפ"י רוקאס, לכונן סוג של התענינות מעבר לעצמו, יוכל למתוח קווים מקבילים בין השתנות החברה הישראלית ושיקופה בספרות הזו.

אינני חושב שזו ספרות מופת, אבל בהחלט מענין, קריא, כן קורץ לעתיד של סדרת טלוויזיה או סרט, אז מה, כתוב בעברית עכשווית ולא בשפה מדמיינת-מציאות לשונית.

מומלץ

כמו יום ארוך בבית ספר - רונית רוקאס, 'הארץ' / אוגוסט 2006

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=747965&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

הראל, נ [2005] כפירה, אסטרולוג:ת"א

השאלה/התמיהה הראשונה - למי מיועד הספר הזה?

באמצע העלילה ישנו קטע ארוך בו המספר הכל-יודע מרחיב בשבח הלימוד, הרחבת השפה ומה לא?! לקורא הלא תמים, והציני זה נשמע כמו נאום של המורה ללשון בכיתה, בערך. האם הספר מויעד לי? לבני? לנכדי? לטעמי, עמעום קהל המטרה, ו/או החדרת דידקטיקה בגרוש לספר פוגעת בספר ומאירה אותו באור מצחיק שמגחיך אותו משהו.

התמיהה השניה - מקורות

די ברור למי שקורא בספר, במיוחד הדיון באסכולות "ההבטה" של הדמיינים [מילה אחרת למכשפים/ות] שיש כאן שילוב של מיסטיקה הודית, צופית ויהודית. אבל אלה המקורות הבולטים, ישנם עוד מקורות נרמזים, למשל, במילון "יורד המרכבה" . משהו עם פיזיקה - הזמן כ"אלה היחידה", וריאנטים על "חבורת הטבעת"  של טולקין[כולל חברי החבורה הייחודיים, משחק בדמויות של טולקין], אינני מתייחס כבר ל"חולית" ולתפיסה [בנות גשרית?], וכמובן המוטיף האלמותי מכולם - הגיבור הצעיר היוצא אל העולם ומנצח.

מכאן, התמיהה הבאה

מה כבר יש להראל לחדש? איך בדיוק הוא שוזר את "הקול הפרטי" האישי הייחודי שלו משלל המקורות הגלויים והסמויים שארגו את הטקסטורה של ההרפתקאה הזו? לפני הכל הדיון ב"קיים" "לא קיים". אחת הפעמים הנדירות שאני קורא דיון כזה בטקסט עלילתי-מובהק, ואפילו התחבטות במשמעויות היישומיות של החלטה לכאן או לכאן. כמו-כן, דמיין כתחליף למכשפה מעמיד את כל פעולת העל-טבעי כפעולה של הנפש, הדמיון ומגדיר מחדש את קטגוריות תפיסת המציאות של קאנט. [לא יודע  אם הראל קרא את קאנט, אבל הוא מציג  סוג של פרשנות מעניין ].

בקיצור נמרץ

מומלץ לחובבי הז'אנר. לא פאר היצירה אבל עדיין מרתק ומעניין. בהחלט אקרא את החלק הבא לכשיתפרסם.

כמה קישורי אינטרנט:

הדר רובין, בתוך "בלי פאניקה"

http://www.blipanika.co.il/?p=142

הרהורי כפירה, דותן דימנט

http://www.sf-f.org.il/story_834

או למצער - סיום מהלך אחד בחיי האומה הישראלית המתחדשת

או - הערות שוליות לגמרי לדו"ח וינוגרד

ב- 26 בינואר 2007 פרסמתי את הרשימה הזו שקוננה על מות הישראליות.

היום, אחרי פרסום חלקי של דוח וינוגרד * עסקו העיתונים בפרץ המשבח את עצמו, אולמרט שמאיים על לבני.

ואין מחאה משמעותית ברחוב, עדיין.

האם תהיה?

או אולי הישראלי הממוצע כל כך עסוק בפרנסה, שאין לו זמן להתעסק במטא-ישראליות שלו, כלומר המוות המובן מאליו של חיילים, הגנת המולדת במחיר היקר ביותר, אמונה עדיין עיוורת במנהיגים צבאיים.

או שאני באמת כבר לא מבין כלום.

בקיץ הקודם הותקף העורף ונזנח על ידי ממשלת ישראל.

הדוח של הוועדה מצביע על הכשלים.

ולאן נוליך את החרפה, אומר נתן אלתרמן

איך אולמרט ופרץ מתעוררים בבוקר ולא מתפטרים? גם זה חלק מהמטא-ישראליות שלנו.

ב "דה מארקר" נכתב אתמול שהצמרת העסקית-כלכלית למדה את שיטות אולמרט לנקות עצמה מכל כישלון ולהמשיך הלאה. הרמז היה לויסגלס, יו"ר הדירקטוריון של "בזק", בעקבות  דוח של עו"ד דנציגר על "בזק", וגם הוא רואה עצמו נקי לגמרי.

לפעמים אני חוזר וקורא טקסטים של אבות הציונות, כדי להתעלל בעצמי. אני שומע את "המיית דמם, תשוקת רוחם" אלה אשר ניסו ליצור ישראליות מתוך עסקי השמיים של הגטו והעיירה היהודית. דומה שישראליות זו נדונה לאובדן.

איזו ישראליות ממתינה לנו?

אני יחסית אופטימי, כי הדוחות האלה, גם של וינוגרד וגם של דנציגר מצביעים על סוג של אזרחות מוסרית, על כך, שבעלי תפקידים יכולים לשבת על הכסא, אבל המערכות לומדות וכופות סוג של התנהגות אחראית-מוסרית.

מתוך כל הכאוס הנפרס בפנינו כעת, לדעתי יש תקווה לישראליות חדשה.

*על מנת לקרוא את הדוח יש להוריד תוכנת PDF