לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

שאלות של תרבות


אנחנו חיים בזמנים מיתיים. השינויים המתרחשים בעולמנו פרנסו אֶפּוֹסים עתיקים, ועליהם לכונן אֶפּוֹסים מודרניים חדשים. בתוך החוויה האֶפִּית והמיתית הזו אני חי וכותב את הבלוג הזה.
Avatarכינוי:  אריק בנדק-חבי"ף

בן: 70

תמונה



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2009    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2009

סימנים למותה של הדמוקרטיה הישראלית


 

הבקר בעיתון 'הארץ' שתי כתבות על חקיקה, שמטרתה - החנקת השיח הציבורי הלגיטימי בחברה דמוקרטית, ביטויי חרדה מפני אבדן הרוב היהודי וכמובן ה"נאמנות" שהיא כידוע מפלטו של הנבל.

 

אז הבה ונתחיל:

 

אושר טרומית: שנת מאסר לשוללים קיום ישראל

 

מליאת הכנסת אישרה בקריאה טרומית הצעת חוק של ח"כ זבולון אורלב (הבית היהודי), הקובעת שנת מאסר למי שיפרסם קריאה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זאת, אם על פי תוכנו של הפרסום, קיימת אפשרות סבירה, שהקריאה או הפרסום יביאו "לעשיית מעשה של שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין". 47 חברי כנסת תמכו בהצעת החוק, 34 הצביעו נגדה וח"כ אחד, יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, נמנע.

זו תחילת החנקת השיח הציבורי במדינה. נניח אני כמורה בכיתה מבקר את פעילות הכנסת, או החלטה של בית המשפט, או החלטה של משרד הפנים או שר החינוך, מייד אני בסכנה של העמדה לדין ובילוי שנה בכלא. מה זה הטירוף הזה? לטעמי, החרדה מפני השיח החופשי, מפני התעמתות עם דעות קשות ולא נעימות מעודדת אנשי ימין, ככל הנראה, לאבד את "שפיות דעתם". מתחת לתמונה של אורלב, המחוקק ואיש הרוח הדמוקרטי, הליבראל ההומניסט הנאור מופיע כותרת זו:

אורלב. 'צביונה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית חייב להישמר'. מן המפורסמות הוא שהויכוח והשיח הפתוח הוא אבן יסוד בתרבות היהודית, אבל אורלב, למרות הכיפה, שכח את זה. אורלב מקדם במו ידיו את ביזוי צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה.

 

כתבה אחרת של תומר זרחין :

 

החוק הגזעני הבא: הצהרת אמונים למדינה כתנאי לקבלת אזרחות*

במלים אחרות, העובדה  שהולדתי את ילדיי כאן, אינה סיבה מספקת להופכם לאזרחי ישראל, בטח אם אני לא יהודי. שוב, הימין משקף חרדה קיומית [לא בטח לגבי הגזענות] טיפוסית למפלגות ימין בכל העולם. הפחד מקוסמופוליטיות, הפחד מההומניזם הבסיסי, הרצון להתכנס בתוך המערה רק עם אלה שריחם דומה לריחי, ושהגנים שלי שותפים לחלק מהגנים שלהם.

החרדה הזו איומה, כי היא מעודדת הסתגרות, שנאת זרים, פיגור תרבותי . וכמובן תתרום כמו ההצעה שממנה הבאתי להחנקת השיח הציבורי הדמוקרטי הלגיטימי לגמרי בחברה דמוקרטית.

 

 


1.הכנסת אשרה טרומית, נדב שרגאי ותומר זרחין,  http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1088695.html

2.החוק הגזעני הבא: הצהרת אמונים.. וגו', זרחין תומר, 'הארץ' 28.5.09 עמוד 2, חדשות <לא מצאתי במהדורה האלקטרונית>

 

* אני חולק על המושג - גזעני

נכתב על ידי אריק בנדק-חבי"ף , 28/5/2009 06:03  
35 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של acquistare via internet ב-21/8/2009 21:00
 



שנים קצרים ושערוריתיים


 

קראתי בשבוע שעבר שתי נובלות, שכותביהן מתו צעירים [ אירן נמירובסקי הוצאה להורג על ידי הנאצים וטריסטן אגולף התאבד].

שתי הנובלות מוגדרות כפורצות דרך, וככל הנראה יש לקרוא אותן בהקשרן ההיסטורי.

בשתיהן, היחיד נאבק בחברה ובנורמות שלה, מנסה למצוא את "אושרו" , ובשתי הנובלות ה"אושר" הוא תוצר של "ויתור" על חברתיות, שיתופיות, הרחקת ה"אגו" לרקע או ויתור על צרכים אישיים, או תפיסה עצמית , נהפוך הוא - מימוש הצרכים הוא לב הסיפור.

 

הנובלה הראשונה היא ג'זבל של אירן נמירובסקי

הוצ' רסלינג

העלילה מתארת את משפטה של אשה יפהפיה, שרצחה גבר צעיר, אשר לפי כתב התביעה היה המאהב שלה. מרגע הקראת כתב האישום [מה שעשו לקצב היום] העלילה חוזרת אל הביאוגרפיה של גלדיס אייזנק, אותה אשה, ומנסה להסביר מדוע היא רצחה את ברנרד מרטין.

המוטיב המרכזי של העלילה הוא מעקב אחר היופי הפיזי של גלדיס, ומאמציה האינסופיים לשמור עליו מפני הזדקנות. בשפה פרוידיאנית-משהו, ג'זבל היא נרקסיסטית, זו הפתולוגיה שלה, והתוצאה שלה, רצח, די ברורה.

ביני לביני, לכשסיימתי את הספר אמרתי לבת זוגי: זה ספר לנשים, כי סוגיית היופי החיצוני כמעורר תשוקה, כמעניק משמעות לחיים נראה לי , אולי, מאפיין נשים יותר מגברים.

 

הנובלה השניה נכתבה על ידי טריסטן אגולף, חצאית וכינור

 

ספר שנקרא כספר מטורף לגמרי, אמור להיות מצחיק [לא צחקתי לרגע]. עלילת הספר היא מתמקדת בדמות שוליים, נגן כינור מוצלח שויתר בהתקף של כעס או השפלה על עבודתו ועבר לגור באזורים שבן אדם מהוגן לא מגיע עדיהם. בניגוד לנובלה הקודמת, אין כאן תיאור היסטורי-ביוגרפי-פסיכולוגיסטי, אלא תיאור של תקופת זמן [לא ממש ברור אורכה] , בה המספר-הגיבור עובר את מדורי הזבל וההשפלה של החיים בשוליים העירוניים, והתאהבותו בעיתונאית צרפתייה, שחובבת חיים על "הקצה".

יש, בהחלט, תיאור סאטירי וחריף של האנרכיסטים "המודרניים" מספר סצינות המדגימות הלכה למעשה את התמימות של התפיסה השיתופית [הקיבוץ] בקרב חבריו וחברי "טינסל" [האנרכיסט שמתחבר אליו, ושהמספר ממש, אבל ממש לא סובל]. צריך להזכיר גם את סצינת הריגת העכברושים בשטח הסגור שנפתח, בהחלט חתיכת טקסט טובה.

גם נובלה זו נקראה במהירות יחסית גבוהה. <זו כמובן לא סיבה להערכה או לדחייה>

לא ממש זכיתי ממנה לכתיבה 'אחרת' או לחשיפה 'אחרת' של המציאות שכבר נחשפה אצל אורוול או בכתיבה מחאתית דומה. יתרה מכך, בי כל הזמן ניקרה התחושה שכל מה שהדמות הראשית רוצה זה להיות "בורגני" , כנר מפורסם ואיזו סוויטה יקרה באיזה מלון יקר.

 

בהחלט השניים האלה, נושאיהם שערוריתיים, בהחלט שניהם מספקים כמה שעות של הנאה , גם אינטלקטואלית, אפילו הם מצליחים לגרום למחשבה על התמטיקה של הנובלה. מבחינה צורנית, אף לא אחד משניהם מחדש משהו, אם כי הטקסט של אגולף בהחלט בנוי על דגם של קליפ והתחלפות מהירה של התמונות בו.


דליה קרפל, מילותיה האחרונות - http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=704531&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

יש לשים לב לכך שהתאריכים התהפכו, השנה היא 1942.

אבי גורפינקל, כותבת כמו מליון דולר [על אירן נמירובסקי] - NOTES - http://www.notes.co.il/garfinkel/49033.asp

טריסטן אגולף, חצאית וכינור - http://www.text.org.il/index.php?book=0702011

tristan egolf - http://inkbarrelmedia.com/tristan.htm

מומלץ הקישור מאוד

Embrace your madness, Jason Fagone - http://www.phillymag.com/articles/embrace_your_madness/page10

נכתב על ידי אריק בנדק-חבי"ף , 14/5/2009 16:29   בקטגוריות יומן קריאה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



למה לא מציינים יותר את האחד המאי?


 

האחד במאי איננו חג קומוניסטי ממש.

זה שהמפלגות הקומוניסטיות השתלטו עליו, כאייקון וכסמל לאידיאולוגיה שלהן, לא הופך אותו

לאחר ממה שהוא

סמל לרצון של האדם בעבודה הוגנת, שכר הוגן ויחס הוגן ממעבידיו.

 



נכתב על ידי אריק בנדק-חבי"ף , 2/5/2009 02:31   בקטגוריות שאלות של תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של serve ב-2/5/2009 11:04
 





81,189
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , תרשו לי להעיר , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאריק בנדק-חבי"ף אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אריק בנדק-חבי"ף ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)